שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 2

א"ל תיפתר שנטמאת מאיליה וכו'. בבבלי מסיק תיובתא למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק מהך מתני' וכ' תוס' בד"ה גזלן וכו' אע"ג דמתני' ממילא נטמאת יש לומר כיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ה"ל כאלו ניכר ואין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם דמים ע"ש. ונ"ל דהירושלמי סובר אף על גב דניכר ההיזק מכל מקום כיון דאיהו לאו מידי קעביד לא מיחייב דמצינו גדולה מזו דלא חייבה תורה מלקות אלאו שאין בו מעשה. וכ"מ מדברי רש"י דף נ"ג ע"א בד"ה שמיה היזק ובהיזק בידי אדם עצמו לא חילקה תורה בין שוגג למזיד דכתיב פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד. הרי דבעי' שיעשה ההיזק בידים אך קשה מרישא דמתני' דב"ק דתנן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזלה אע"ג דממילא הוא אינו יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דניכר ההיזק לא הוי כעין שגזל. ומ"ש תוס' שם בהכחשה ממילא אומר לו הרי שלך לפניך ע"ש. קשה הא מפורש שם בב"ק בגמ' דף צ"ו הכחשה דלא הדרא בריא משלם כשעת הגזלה. ואי בהכחשה דהדרא בריא איירי לא דמיא כלל לתרומה ונטמאת שהיא באיסורה לעולם:

דהוא מתני' דן את הדין וכו'. עיין בקונטרס. וקשה אפי' תימא מטמא כעושה מעשה למה חייב הא תנן במשנתינו שוגג פטור וזה שוגג הוא וכ"ת דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא וכ"כ תו' א"כ גם לר' יוסי לא קשיא דמודה ר"י במזיד חייב כדתנן במתני' וא"ל דהתם אין לפטרו אפי' בשוגג כדי שיודיע שהרי טימא לעין כל להחזיק הוראותו דמ"מ אין לחייבו משום לא פלוג דהא מתני' סתמא תנן בשוגג פטר משמע אפי' נעשה לו בשוגג לפני רבים ודלא כמ"ש תוס' לכך נ"ל דה"פ דהא מתני' קשיא מתני' דהכא אמתני' דבכורות ולכ"ע פריך ומשני דאר"י בשם רב במגיעו לידו א"כ כמזיד דמיא ולכך חייב. ולפי מאי דאמרי' לקמן בשמעתין אומר מותר מזיד הוא ניחא טפי דמזיד ממש הוא דהיה לו ללמוד:

חייליה דר"י מן הדא המטמא וכו'. עיין בקונטרס. ואף שנראה מדברי תוס' דף נ"ג בד"ה ותני וכו' דלא ניחא להו למימר דמפני תיקון העולם קאי אסיפא דוקא ע"ש היינו משום דנראה להם דוחק לומר דלא ידע התוספתא וכמ"ש המהרש"א אבל בסוגיין דמייתי ראיה מרישא ודאי איכא למימר דקשיא ליה דה"ל למתני שוגגין פטורין מפני תיקון העולם:

מתני' מסייעא לר"י הנותן עול וכו'. וא"ת ר' יודא בר' להך ברייתא במאי מוקי לה וי"ל שאני פרת חטאת ומי חטאת אפי' במזיד פטור מתשלומין כדי שיודיע דאל"כ יאמר שלא כיון למלאכה ולא הסיח דעתו מינייהו דהכא בתרווייהו לאו לאזוקי מיכוין אלא להנאתו. וזה כעין שתירצו בבבלי בסוגיין אך אין אנו צריכין למה שדחק רש"י בד"ה ותדוש וכו' כיון דאין הפסול אלא מחמת מחשבתו גרמא בנזקין הוא ולא מיחייב ע"ש. וממילא אזדא לה קושית הרשב"א מ"ש מפיגול דהוי במחשבה אע"ג דלא עביד מעשה ע"ש ולפמ"ש לק"מ דהתם ודאי לאזוקי קמיכוין. ומאן דמסייע מינה לר"י סובר העושה מלאכה סתמא תניא משמע אפי' מלאכה שנראה לכל שאין בה לו שום הנאה אפילו הכי פטור מדיני אדם ור' יודא בר' סובר כי היכי דאמרינן לענין שוגג לא פלוג חכמים אפי' במקום דליכא למימר כדי שיודיע כגון שעשה מעשה בפני רבים כיון דלפעמים איכא למיחש שלא יודיעו וכמש"ל בתו' בד"ה דהוא וכו' ה"נ איכא למימר לא פלוג חכמים לענין מזיד במקום דאיכא למיחש שלא יודיעו פטור אפילו במקום דליכא למיחש. ומאן דמסייע סובר אדרבא כי היכי דלא פלוג חכמים לענין שוגג לפטור ה"נ לא פלוג חכמים לענין מזיד לחיובא. כ' הרמב"ם פ"ז מה' חובל ומזיק וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ומי חטאת במזיד חייב לשלם ובשוגג פטור הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכתב הראב"ד במזיד חייב שיבוש הוא שאפי' עשה מעשה בגופו למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק פטור מדיני אדם אפי' במזיד וקיי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין ומשום הכי לא קנסו במזיד. וכ' הה"מ סוגיא כפשטא משמע כהראב"ד וי"ל דהרמב"ם סובר דהוא הדין דהמ"ל וליטעמיך אמאי לא קנסו ביה רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחביריו אלא דלא אמר והרבה כמוהו בש"ס ומ"ש הראב"ד לחלק בין זו למטמא משום דהכא להנאתו קמכוין אטו מטמא ואינך אי הוי בהו הנאה מי מיפטרי אבל הרמב"ן דעתו כדעת הראב"ד ע"כ. הנה מ"ש הה"מ לתרץ דברי הרמב"ם קשיא מסוגיין דמייתי מינה סייעתא לר' יוחנן. ומה שמקשה להראב"ד ממטמא ואינך. לפמ"ש לק"מ דשאני הכא כיון דלהנאתו קמיכוין איכא למיחש נמי שלא יודיעו אבל מטמא כל הנאתו אינו אלא שיטמא פירות חבירו ויצטרכו לקנות ממנו או כדומה לו ואם לא יודיע מה עשה ומה פעל. וא"ת מאי פריך הבבלי מינה לחזקי' שאני הכא דפטור כדי שיודיע י"ל כיון דאיכא נמי מלאכה שאין לו בה הנאה של כלום ואינו עושה אלא להקניט לחבירו אין לחלק במזיד לחזקיה כיון דמדאורייתא חייב וכמש"ל. ולר' יוחנן איכא לאוקמי הך ברייתא בשעשה בה מלאכה להנאתו. וא"ל לפ"ז להרמב"ם ל"ק דאיירי בעושה מלאכה שאין לו בו שום הנאה לכך חייב דא"כ קשיא סיפא למה ליה למימר כדי שתינק ותדוש פטור הא אפי' כדי שתדוש לחוד נמי פטור דהא ודאי להנאתו קמיכוין. והרמב"ן כ' דלמ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק לק"מ דקנסא הוא שיהו מזידין חייבין ומקנסא לא ילפינן כשמואל. ונראה שכן דעת הירושלמי. מיהו הרמב"ם ודאי דס"ל דמקנסא ילפינן כמפורש שם בדבריו וכמ"ש במ"ל שם ע"ש אלא דכ' אך מה שאני תמי' דהרי"ף כ' פ' החובל אהאי דחייבי' ר"ג עשרה זהובים דמקנס' לא ילפינן אלמא דס"ל דהלכתא כשמואל ולעולם דרך הרמב"ם לפסוק כהרי"ף וצ"ע. והוי יודע שדברי הרי"ף נעלמו ממני שרוצה להכריח דהאי דר"ג דינא הוא ולא קנסא מדיליף רב מינה להאי דהקוצץ נטיע' והדברים תמוהי' דהא רב אית ליה בפי' פ' הניזקין דמקנס' ילפינן והרבה יותר מדאי נדחקתי ליישב דברי הר"ף ולא עלה בידי וצ"ע. הנה קושית אלו וכל מ"ש הרב בדיבור זה כ"כ גם הש"ך ח"מ סי' שפ"ג ושפ"ו ע"ש. ול"נ דאף הרי"ף סובר קנסא מקנסא ילפי' והא דכ' פ' החובל איכא מ"ד הא דחייב ר"ג י' זהובים קנסא הוא דקנסי' ולא גמרינן מיני' לדינא אחרינא וליתא דא"כ אמאי גמיר רב מינה להא דתנן נטיעותי קצצת אתה א"ל לקצץ פטור דש"מ טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב אלא לאו דינא וגמרינן מיני' ה"פ איכא מ"ד ר"ג קנסא קניס ליה לפי צורך שעה כדתני' ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולכך לא גמרינן מיני' אפילו לענין כיסוי הדם עצמו וקאמר דליתא דא"כ איך מייתי רב ראי' מהתם אלא לאו דינא שכך קבלו הל"מ החוטף מצוה חייב לשלם עשרה זהובים או שתקנת חכמים היא ואפילו תאמ' דקנסא קנסו חכמים לחוטף כיסוי דם שישלם י' זהובים ילפינן מיני'. ולשון הרי"ף מורה כפירושי דלפמ"ש הש"ך והמ"ל הל"ל איכא מ"ד הא דחייב ר"ג י' זהובים קנסא הוא ולא גמרינן מיני' למצוה אחרינא. ובב"ק דף קי"ז גרסינן א"ל אי דינא גמרינן מיניה ואי קנסא לא גמרי' מיניה ופירש"י אי דינא הוא שמסור ישלם גמרי' מהא דר"נ לשאר גרמי נזקין בעלמא ואי קנסא הוא דקנסי' ר"נ משום דרגיל הי' בכך לא גמרינן מיני' ע"כ. הרי שגם רש"י פי' קנסא לאו שתקנת חכמים היא אלא לפי שרגיל בכך ולא גמרינן מינה. ואף שדברי רש"י אלו תמוהים לי דמסיק ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דקנסא ומקנסא לא גמרי'. ולפי דברי רש"י לא דמיין להדדי דהתם תקנת חכמים היא והכא קנסא דצורך שעה הי' מיהו הא ל"ק די"ל דכ"ש הוא השתא קנסא דתקנת חכמים לא גמרי' כ"ש קנס דצורך שעה אך קשה למה ליה סייעתא הא ודאי נפקא מיניה טובא אי דינא הוא צריך לשלם מיד ואי קנסא הוא אינו צריך לשלם אא"כ רגיל בכך וצ"ע. מיהו איכא סייעתא מיניה לפירושינו בדברי הרי"ף. וע"ק לפירושם הי' לו להרי"ף לכתוב דברי איכא מ"ד במקומו פ' כיסוי הדם ולהשיב עליו מסוגיא דהתם דגרסי' איבעי' להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לברכת המזון אי שכר מצוה אחת הי' ואי שכר ברכה ד' הויין. ואס"ד דלא גמרי' מינה מנ"ל דקנסינן בבה"מ. ולפירושי ניחא דפשטא דברייתא משמע שקדם זה וכיסה ולא בירך דאל"כ ה"ל למימר וקדם חבירו ובירך וכיסה וסובר האיכא מ"ד לפי המסקנא ודאי אם נהנה החוטף ובירך חייב לשלם י' זהובים אבל אם לא בירך פטור ושכר מצוה ליכא ור"ג דחייבי' לזה משום קנסא לכך מקשה עליו הרי"ף מסוגיא דהחובל דהתם ברכ' ליכא ומצוה איכא. וא"ת תיקשי ליה לאיכא מ"ד הא קאמר נ"מ לבה"מ ולא קאמר נ"מ לכיסוי הדם גופיה כגון שהיו לפניו עופות הרבה ושחט עוף אחד ושח דצריך לברך ולכסות ושוחט השני ומברך ומכסה בלא ברכה כמפורש בש"ע י"ד סי' כ"ח אלא ודאי שכר מצוה איכא לכ"ע וי"ל דקאמר נ"מ לבה"מ דאית בי' תרתי שכר ברכה וד' הויין וקמ"ל דברכה לאו קנסא הוא וילפי' מיניה או קמ"ל דמקנסא שתקנו חכמים ילפינן מיני' וכ"כ הש"ך שם. ועיקר קושיתם אהרי"ף דרב אמר בפירוש פ' הניזקין דמקנסא ילפי' איני מבין תמיהתם הא רב לתרוצי לברייתא קאתי א"כ אף לשמואל צריכין לשנויי דתביעתו שחטף מצוה ממנו ש"מ דדינא הוא דאל"כ תיקשי הך ברייתא לשמואל דאמר לא ילפינן מקנסא וזה ברור. ומתוך מ"ש יתבאר דאף למ"ד דינא י"ל דקנס חכמים הוא כמו מטמא ומדמע אלא דאתי לאפוקי שאינו קנס לצורך שעה. ויתיישב בזה קושית הש"ך ריש סי' שפ"ב על הטור די"ל קנס עשרה זהובים אינו קצוב אלא תקנת חכמים היא שחייב לשלם שכר מצוה שחטף ע"ש: