שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 6 · Segment 2

מודה ר"י שאם הזכיר גירושין וכו'. וא"ת לפמ"ש בקונט' בד"ה מגרשין את נשותינו וכו' מפורש אע"ג דכתב גירושין לכל א' ה"ל כלל וכ"ה בבבלי בסוגיין וי"ל התם שכבר כתב הכלל אף שפרטן בתר הכי והזכיר גירושין לכל אחת ואחת כשר אבל לר"י דאין כאן כלל אלא מדכתב בוי"ו אמרי' דאדלעיל קאי ואם הזכיר גירושין לכל אחת הגירושין מפסיקין. והא דגרסי' בבבלי א"ר יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד זהו טופס לאו למעוטי גירושין לכל א' ואחד דהוי כלל אלא רבותא קאמר דאפי' זמן מפסיק וכ"ש גירושין לכל א' דהוי פרט:

חייליה דר"י וכו'. וקשה מאי ראיה מייתי ממתני' דנדרים ודאי דמודה ר"ל דלר"ש לא הוי פרטא אלא באומר שבועה לכל אחד כמפורש פ' הפקדון ומתני' דנדרים כר"ש אתיא וכן מפורש בבבלי שם בנדרים וי"ל ודאי לאו קושיא היא לר"ל אלא ה"ק ראייתו דר"י מהך מתני' דסתמא תניא דולא לך כללא הוא וקרבן לכל א' הוא דהוי פרטא ור"י כללא אית ליה הלכה כסתם משנה. אך קשה לי הא גם לר"י קשיא מתני' דדוקא קרבן לכל א' הוא דהוי פרטא אבל לא לך לא לך אפי' בלא וי"ו כללא היי ור"י קאמר שואל בשלום פרטא הוי וזה דלא כר"ש וע"ק דתנן פ' האיש מקדש האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ואמרי' מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא'. וכיון דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ה"ל למפסק כר"ש ולא כר"י. ומפורש בבבלי בקידושין שם דף מ"ד ע"א דמתני' כר"ש דוקא ודלא כר"י. וראיתי להכ"מ פ"ה מה"א שתמה על הרמב"ם שפסק כסתם מתני' דקידושין דאתיא כר"ש ובפ"ד מה"נ פסק דלא כוותיה. ובפ"ד דנדרים תירץ בקידושין סתם תנא כוותיה ובשבועות סתם דלא כוותיה אמרי' ראה ר' דבריו של ר"ש בקידושין ודברי ר"י בשבועת הפקדון אע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועות ע"ש. ותירוצו תימא לאו טעמא בעי למה ראה ר' דבריו של ר"ש בקידושין ודבריו של ר"י בשבועות והסברא נותנת איפכא דכל מילי דמיין להדדי מאי דהוי כללא בחד הוי כללא בכולהו גם בסוגיין מדמי הא דגט להא דשבועות וע"ק הא סתמא דשבועות כר"מ אתיא דאף דגרסי' בסיפא לא לך פרטא הוי וכגי' ר"ת וכמ"ש הכ"מ מ"מ מדתנן ברישא שבועה שאין לכם בידי כללא הוי מכלל דולא לך פרטא הוי דאל"כ ליתני רבותא טפי ולא לך דהוי כללא וכ"ש שאין לכם וכן מפורש בבבלי שם בשבועות לר' יוחנן. וא"ל דדייק מסיפא מדתני לא לך פרטא הוי מכלל דולא לך כללא הוי מ"מ מתני' לאו סתמא כר"י הוא א"כ אף דכר"ש נמי לא אתיא מ"מ ליכא למשמע מינה כלום ועוד הא בגמרא שם מפורש דדייק מתני' דר"מ היא. אלא דגם אש"ס קשיא איך דייק מרישא דר"מ היא הא לפי גי' תוס' שם איכא למידק מסיפא דרישא איפכא ובמ"ש. וע"ק מסיפא ה"ל למידק בפשיטות כיון דסתמא ודאי ר"מ א"כ מפורש דלא כשמואל דהא תנן לר"מ לא לך פרטא הוא. ונראה לפי גי' זו אף בסיפא גרסי' שבועה שאין לך בידי חיטין שעורין כוסמין חייב על כל אחת ואחת רמ"א אפי' חטה שעורה וכוסמת. והך סתמא כר"י אתיא ודלא כר"מ וכמפורש בסמוך בדברי ר' יוסי וה"ל סתמא דרישא כסתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתמא קמא אלא כסתמא בתרא ובזה מיושב קושיתי מסתמא דשבועות. אף שאין לשון הכ"מ משמע כן. ור' יוחנן דדייק מרישא דרישא כר"מ ה"ק אי לאו סיפא איכא למידק מרישא דלר"מ דסתם מתני' נשני' אליביה לא לך פרטא הוי ודלא כשמואל אבל השתא דנשני' בסיפא לא לך פרטא היא ודאי דאזדא ליה דיוקא דרישא דהא קשיין דיוקא אהדדי אלא דסיפא עצמה מפורשת דלא כשמואל דקאמר לר"מ לא לך כללא הוא וניחא ליה לתלמודא לומר דראיית ר' יוחנן מדיוקא דרישא ולא ממה שמפורש בסיפא. והשתא כי פריך הש"ס מסיפא אע"ג דדיוקא משמע ולא לך כללא היא לר"מ ל"ק מינה לר"י דהא מתני' לאו לדיוקא אתי כמ"ש דדיוקי רישא וסיפא סתרין אהדדי וראיית ר' יוחנן מסיפא והשתא לכל הגירסאות ל"ק קושית המהרש"א אמאי לא פריך מדיוקא דמתני' לר' יוחנן ע"ש. ומ"ש המהרש"א לגי' תוס' הא דפריך הש"ס מאי אפי' גם לר' יוחנן פריך ע"ש. הך גירסא קשיא טובא דהא בסמוך מייתי ר"י ראיה לרבי יוחנן מלשון אפילו דקאר"מ. ומכאן ראיה לגירסת ר"ת דכולהו תיובתא דש"ס אינן אלא לשמואל ולא לר' יוחנן. ונ"ל לירוש' לק"מ דגרסי' בקידושין פ"ב ה"א התקדשי לי בתמרה זו וכו' וכולא מתני' בשאמרה אי אפשי בזה אלא בזו. בזו ובזו ובזו מאן תנא ווי"ן ר"י ברם כר"מ או בזו או בזו. הרי דמוקי מתני' דקידושין כר"י ודלא כר"ש. ואי קשיא א"כ מ"ש דתני ברישא התקדשי התקדשי י"ל מתני' לר"י ודאי לאו לדיוקא אתי לפי גי' ר"ת שהיא עיקר וכמ"ש בסמוך בד"ה פרט' וכו' דלר"י לא לך לא לך בין לר"מ בין לר"י פרטא הוי כמפורש בבבלי שבועות שם א"כ קשיא סיפא ליתני בזו בזו בלא וי"ו וכ"ש בוי"ו אלא ודאי מהא ליכא למשמע מיניה דאתיא כר"ש אבל הא ודאי איכא למשמע מינה דאתיא דלא כר"מ דלר"מ ולא לך נמי פרטא ובמתני' תנן מפורש בזו ובזו כללא הוי. ומוקמינן מתני' כר"י דהלכתא כוותי' לגבי ר"ש ור"מ ורבה דמוקי למתני' כר"ש דוקא סובר כשמואל פ' שבועת הפקדון דקסבר לר"מ לא לך לא לך הוי כללא אבל ולא לך הוי פרטא ולר"י הוי איפכא וכמ"ש בקונט' א"כ ל"ק סיפא כלל דכי הדדי נינהו דקמ"ל ולא לך לאפוקי מדר"מ וה"ה לא לך הוי כללא דהא ולא לך אינו כ"ש מלא לך לשמואל אבל דיוקא דרישא ודאי קשיא דוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל לא לך כללא הוי דאל"כ ליתני לא לך לא לך וכ"ש התקדשי התקדשי. והירוש' דסובר כר' יוחנן לכך מוקי מתני' דקידושין כר"י וה"ה סתמא דנדרים כר"י אתיא. וזהו כוונת הרמב"ם שהעתיק המשנה דקידושין כצורתה פ"ד ופסק פ"ד דנדרים כר"י. ובפ"ז דשבועות אין ספק דטעות נפל בספרים ובכולן צריך להיות בלא וי"ו וכ"נ שהיתה גירסת הכ"מ וע"ש בנדרים ובלח"מ שם. א"נ י"ל דדייק ליה לרבה התקדשי התקדשי דמתני' כר"ש הייני משום דלית ליה דשמואל דאמר פ"ק דקידושין קדשה בתמרי אפי' עמד כור תמרים בדינר מקודשת מספק דחיישינן שמא ש"פ במדי אבל אנן דקיי"ל כשמואל נקט התקדשי התקדשי לרבותא דאפ"ה מקודשת מספק משום הא דשמואל וכמ"ש הרמב"ם שם בה' אישות. אע"ג דאין נזכר במתני' הך ספיקא מ"מ אי מוקמי' מתני' כר"י ממילא צ"ל דמתני' נקט התקדשי לרבותא דספק מקודשת מיהו הויא והראשון עיקר. ואני תמה מדברי כולן שלא הרגישו דסוגיין מפורשת בירושלמי ובכלי דקסבר ר' יוחנן בוי"ו כללא הוא דהוי ובלא וי"ו פרטא וכ"כ כל הפוסקים וכ"כ הרמב"ם בה"ג. גם מהא דאמרי' בב"ב לרב ולר"י אי כתב פלוני ערב הוי פרט ואי כתב ופלוני ערב הוי כלל והיינו כר' יהודה וכ"כ כל הפוסקים. ועיי' נדרים פר"א הלכה ו' בד"ה לזה כו' כתבתי שדברי הר"ן סותרין זה את זה ע"ש ואני תמה ממ"ש הב"י בי"ד סי' רכ"ט דהטור סובר אפי' באומר לא לך וכו' הוי כלל. הא מפורש בדבריו בח"מ סי' קכ"ט דבלא וי"ו הוי פרט. וכ"כ בא"ע סי' ק"ל. והרמב"ן והרא"ש והר"ן כתבו בנדרים דהלכתא כר"ש ודלא כר"י דסתמא דנדרים וקידושין כוותיה דר"ש ע"ש והדבר תימא מארי דשמעתתא דהלכה כסתם משנה מני ר' יוחנן ואיהו גופיה סובר בהאי דערב ובסוגיין דהלכתא כר"י ודלא כר"ש וצ"ע. ומ"ש הרא"ש שם בנדרים הלכתא כר"ש דסתם לן כוותיה ואע"ג דאין סדר למשנה ודלמא סתם ואח"כ מחלוקת היא הא אשכחן סתמא אחרינא כוותיה פ"ב דקידושין ושקלי וטרי אמוראי אליביה ע"כ. שמעינן מהכא דקסבר אפי' בשני סדרים אין סדר למשנה. ונראה שנעלמו דבריו אלה מהרב בתוי"ט פ"ק דקידושין משנה ט'. וא"ת הא סתמא דשבועות פ' הפקדון תנן כר"י ששנה דברי ר"י בסתם ושקלו וטרו אמוראי אליביה וכ"כ תוי"ט פ"ב דקידושין וי"ל קסבר הרא"ש תרי סתמא עדיפי וכה"ג אמרי' בבבלי סוף שבת א"נ הרא"ש לשיטתו שכתב פ' מקום שנהגו סתם משנה עדיף ממה ששנה ר' בלשון חכמים:

מתני' מסייעא ליה לר"י וכו'. וקשה הא מתני' קשיא גם לר"י דדוקא טופס לכל א' היא דאינו כשר אלא האחרון אבל כתב זמן א' לכולן וכתב פלוני לפלונית בלא וי"ו כשר וא"ל בכותב בלא וי"ו אפי' האחרון פסול דהראשונים מפסיקין בין התחלת הגט שכתוב בו מגרש פלונית ובשני לא כתב בו מגרש דא"כ מודה ר"י דהראשונים פסולים וכדאר"ז בסמוך דא"כ אף בכותב זמן לכל אחד יהיה גם. האחרון פסול מהאי טעמא דהראשונים מפסיקין וי"ל קסבר הש"ס דבכותב כלל מתחלה מגרשין נשותינו ואח"כ פרט לכל אחד אע"ג שכתב זמן לכל א' כולן כשרים וסד"א ה"ה בכותב בוי"ו דהוה כלל אם כתב זמן לכל א' נמי כולן כשרין קמ"ל דלא. מיהו מלשון הרמב"ם פ"ה מה"ג משמע דאפ"ה בעינן שיכתוב זמן אחד לכולן ע"ש. ונראה דקמ"ל דאפי' בכותב זמן לכל אחד ולא כתב מגרש אלא בראשון אין הזמן מפסיקו ואפ"ה האחרון כשר:

פרטו של ר"מ וכו'. בקונטרס הבאתי ברייתא השנויה בבבלי פרק שבועת הפקדון. והיא גירסת ר"ת אבל גי' רש"י ר' יהודה אומר לא לך ולא לך ולא לך חייב שבועה על כל אחת ואחת ור' יוחנן קאמר בולא לך לכ"ע הוי פרט ובלא וי"ו פליגי. והדבר תימא הא מפורש' קאמר בסוגיין דר' יוחנן כר' יהודה ובוי"ו הוי כלל ובלא וי"ו הוי פרט. וכן מפורש בבבלי בסוגיין ובסוף ב"ב. ולא ידעתי למה לא הביא ר"ת מההיא דב"ב ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה חייליה וכו' וצ"ע:

כללו של ר"י. בקונטרס פירשתי דאי ולא לך לר"י נמי פרט מ"ש לא לך דנקט. וכ"פ רש"י פ' הפקדון. וכתב תו' וא"ת הא דנקט לא לך משום דמודה ביה ר"מ וי"ל דמ"מ הל"ל אף ולא לך ע"כ ואין תי' זה דמוכרח דכיון דלא הזכיר ר"מ כל פרטא דידיה לא שייך לומר אף וע"ק מאי קשיא להו הא ודאי ר"י סובר בוי"ו הוה כללא כדמוכח מהאי דזבחים וכמ"ש תו' שם בד"ה ה"ג. וי"ל קושית תו' אינה אלא לפירש"י דדייק מדלא נקט לא לך. ונראה כיון דחזינן דתנאי בתראי השנויין בברייתא לטפויי קאתיין דר"א אמר עד שיאמר שיבועה האחרונה הוא דהוי פרטא והשאר כללא ורש"א עד שיאמר שבועה לכל אחת מסתמא גם ר"י לא בא להוסיף פרטיה אלא מאי דקאר"מ פרט קאר"י כללא הוא ומאי דאר"מ כלל קאר"י דהוה פרט:

ולית בר נש אמר אפי' כו'. בבבלי שם משני דה"ק אפי' חיטה בכלל חיטין ומינו קתבע וכתב התוי"ט שם שזהו אליבא דכ"ע דת"ק ור"מ בהא פליגי אלא דלשון אפי' ניחא גם לשמואל ע"ש. והדבר תימא דאס"ד דלכ"ע ת"ק ור"מ פליגי אי חטה מין חטין קאמר א"כ מאי ראיה מייתי לר' יוחנן מלשון אפי' דקאר"מ:

ע"ד דר"מ וכו'. בשבועות הגירסא ע"ד דר"י אמר חטין ושעורין וכוסמין כלל ופרט הוא חטין שעורין כוסמין כלל שאין עמו פרט הוא. ולפי גירסא זו צ"ל דלכ"ע בוי"ו הוי פרט ולא פליגי אלא בלא וי"ו דלר"מ הוי פרט ולר"י הוי כלל. וזהו כגי' רש"י בפ' הפקדון וכמ"ש לעיל בד"ה פרטו וכו'. ונראה לפ"ז צ"ל דר' חנינא פליג אר' יוחנן וסובר בלא וי"ו טפי הוי כלל משא"כ בוי"ו דה"ל וי"ו המחלקת ולא וי"ו המעטפת: