שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 7 · Segment 2

הרחיק את העדים וכו'. כ' תו' פ' גט פשוט דף קס"ב ע"ב בד"ה איבעיא להו שיטה ומחצה מהו היכא דסיים השטר באמצע השיטה והניחו חצי השיטה הנשארת ושטה שתחתיה חלק ולא מיבעיא ליה דפשיטא דפסול דכותב מאי דבעי בחצי שטה ויחזור בשטה אחרונה ע"כ. ול"נ ודאי אף בכה"ג מיבעיא ליה די"ל אף משטה שלפני האחרונה אין למידין אא"כ הקיום בהתחלת השטה דכל דאיכא למיחש חיישינן או דלמא לא חיישינן שהניחו חצי שטה ושטה שלימה שתחתיה דה"ל כאלו הרחיקו שני שיטין שלמין או דכולי האי לא חיישינן ולמדין מכל השטה שלפני האחרונה. ותדע דהא אמרי' לקמן צריך להחזיר שתי שיטין ממקום הכתב. ש"מ דבכה"ג חיישינן ואין למידין מן הקיום הזה. ותו' כ' שם דמיבעיא ליה בהרחיק בעובי שיטה ומחצה מי אמרי' אינו יכול לזייף כלום בשטה ומחצה או דלמא בדחוק יכתוב שני שיטין ופסול ע"כ. וטפי ה"ל לפרש שהחלק הוא כשיעור שני שיטין ושני אוירין שיכול לזייף בכתב שאין שם אויר כגון יוסי בר ינאי וכמ"ש:

מתני' אמרה כן וכו' ועברי גבי יוני לאו כענין אחר הוא. במתני' פירשתי דלכך בסיפא שניהם פסולין מפני שהעד השני רחוק ממקום כתב הראשון מקום שטה ושני אוירין ויכול לכתוב שם שני שיטין בלא אויר וקשה תינח כשחתימת השני היא כשאול בן ברוך אלא כשחתימתו כיוסי בר ינאי וניכר שאין ההרחקה היתה מעיקרא מקום שני שיטין יהיה הראשון כשר וי"ל לא פלוג חכמים. וקשה כשיש חלק בין הראשון להשני חתימת שני שיטין מאי הוי הא ליכא למיחש למידי שאם יחתך מה שלמעלה ויכתוב על החלק מה שירצה ונמצא העד חתום עליו הא לא הוי אלא שטר בעד אחד ולאו כלום הוא וכ"ת דחיישינן שמא יצטרך עד אחד כדי לפטור עצמו משבועה ויחתוך שטר זה מלמעלה וכמ"ש ויהיה לו עד המסייע דפוטר משבועה דודאי חששא רחוקה היא שיפסיד שטרו מעליא כדי לפטור עצמו משבועה וה"ה דליכא למיחש שיזייף כדי לחייב חבירו שבועה בעד אחד וי"ל דקסבר שני עדים בשני שטרות מצטרפין וחיישינן שמא יהי' לו עוד שטר כזה שהעד השני רחוק מן הראשון שני שיטות ויזייף שניהם ויקיימם ועיי' בח"מ סי' נ"א ועש"ך סי' מ"ה ס"ק י"ז. א"נ יתבענו סתם על חוב שפרע לו כבר והלוה יטעון האמת שפרע אח"כ יוציא זה שטרו בעד אחד וה"ל הלוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. לכך כל השטר פסול. ובבבלי בסוגיין מפרש למתני' דשניהן פסולין דחיישינן שמא גונדלית חתם. משמע דס"ל דאין לחוש להרחקת העד השני. וכ"מ מדברי תו' פ' גט פשוט דף קס"ד ריש ע"א וי"ל דלא מכשרינן הוא ועדיו על המחק חלא כשאין ריוח בין עד לעד כדי לכתוב אנחנו סהדי וכו' ע"כ. הרי דבחתומים על הנייר יכול להרחיק מה שירצה דהא אנחנו סהדי הן שטה אחת ושני אוירין כמפורש שם בגמרא שהרי צריך לכתוב ל' למעלה וק' למטה. ואיכא מ"ד בב"ב שם דף קס"ב דזהו שיעור הרחקה ויש פוסקים דהכי הלכתא. וכ"כ העיטור בשם רבינו האי. וא"ת הא קיי"ל עד אחד בכתב ועד א' בע"פ מצטרפין וה"ה לשני עדים בשני שטרות כמפורש בח"מ סי' נ"א א"כ ניחוש לזיופא או דנידוק מהכא דשני עדות בשני שטרות אפילו לגבות מבני חרי לא מצטרפין. מיהו ממאי דמוקי מתני' דהכא בגונדלית ליכא לאוכוחי מידי די"ל קסבר הש"ס חתימת העברי בין היווני או בהיפך ה"ל כמילאוהו בעדים קרובים הוא דכשר אך מדברי תו' הנ"ל ומסתימת הפוסקים קשיא וע"ק ניתוש שמא יתבענו סתם על חובו וכו' כמ"ש לעיל וי"ל מדלא הוזכר חששות אלו בבבלי אלא שלא ירחיקו מן השטר שני שיטין והאשרתא מן העדים ש"מ דלא חיישי לכך והטעם שלזיופא דעד אחד לא חיישינן דא"כ כל זמן שמביא עד א' נימא שזייף דמן הסתם אינו נאמן לבדו דחיישינן דמשקר אע"פ שגזרת הכתוב הוא מ"מ אף זה טעמא דקרא הוא ועוד למה ניחוש שיפסיד שטרא זה כדי להרויח במקום אחר. וא"ת למה לא מייתי הירוש' ראיה מרישא דמתני' דאת שהעדים נקראין עמו כשר והשני פסול ש"מ דהטעם שהעדים השניים מרוחקין מן השטר שני שיטין וי"ל טעמא דרישא איכא לשנויי דלכך פסול דחיישינן שמא גונדלית חתמו אבל סיפא ליכא לא קמי דפסול משום חששא דגונדלית דא"כ היינו רישא אלא ודאי סיפא איירי אפי' בדידעינן בודאי דלא חתמו גונדלית ומטעם הרחק ואין מזה סייעתא לגי' רש"י ופירושו שגם לשיטת ר"ת איכא קצת רבותא בסיפא. אך הא קשיא לי דבירושלמי פ"ב דכתובות הל' ד' גרסי' עד א' בשטר ועד א' בפה מהו שיצטרפו ופריך ועד אחד בכתב כלום הוא. מדפריך סתמא דש"ס וע"א בכתב כלום הוא משמע דלכ"ע פשיטא דלאו כלום הוא ואלו לפמ"ש ודאי דמהני דהא משום הכי חיישינן לזיופא. ובכתובות שם כתבתי בתו' בד"ה עד וכו' דה"פ ע"א שנתן עדותו בכתב לאו כלום הוא דכתיב מפיהם וכו' ע"ש. לפ"ז לק"מ מהתם די"ל דמודה ע"א בשטר בכתב מהני. אך דקשיא לי אפירושי זה דא"כ ה"ל לשנויי דמיבעיא ליה בעד א' בכתב בשטר אי מצטרף ודוחק לומר דחדא מתרתי משני דודאי לישנא רוויחא הוא למוקמי בעיין בע"א בשטר מלמוקמי בשאינו יכול לקיים שניהם והריב"ש סי' קצ"ו כתב בשם הרמב"ן דה"פ ע"א בכתב כלום הוא לגבי משעבדי אלא לבני חורין א"כ ה"ל כעד ע"פ ופשיטא דמצטרפין ומשני לכן צריכא כשהיו שנים ולא מצאו לקיים אלא ע"א מהם דהשתא כשחתם העד חתם על שעבור נכסי' א"כ לא דמי לעד ע"פ שאינו בא רק לבני חורין ומש"ה איכא לספוקי אי מצטרפי או לא ומסקנא דאף בזה מצטרפין כגמרא דילן ע"כ. נראה דר"ל דהכי קמיבעיא ע"א בכתב היינו אחד משנים החתומים בשטר שנתקיים חתימתו ועוד יש לו ע"א בע"פ מהו שיצטרפו כיון דעד זה החתים בשטר העיד לגבות ממשעבדי דהא חתם עם חבירו וזה שמעיד בע"פ אינו מעיד אלא על בני חורין ואלו היה חתום ע"א בכתב לבדו ודאי דלא חתם אלא לגבות מבני חרי. והשתא הא דבעי' התם ר' מנא ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ופריך ע"א בכתב כלום הוא ה"ק פשיטא דזוקק לשבועה ומשני לכן צריכה כשהיו שנים וכו' כלומר גם ר' מנא מיבעיא ליה בע"א בכתב וע"א בע"פ כבעיא דר' זעירא. והרב במ"ל פ"ד מה' עדות כתב שדברי הרמב"ן צ"ע טובא ע"ש. ולא ראה דברי הרמב"ן בחי' ב"ב. אך גם פירושי זה נראה דחוק וכי משום שחתם עצמו כדי שיגבה ממשעבדי מגרע גרע שלא יגבה אפי' מבני חורין וגם מ"ש דהמסקנא כגמרא דידן. אינו מחוור. לכך נ"ל דה"פ ע"א בכתב כלום הוא היינו לרבנן דריב"ק דאמרי דבעינן שיראה שניהם בבת אחת ומשני בשחתומים עליו שנים הלכך יש לצרף עדות העד שנתקיים כיון דתחלת החתימה היתה בשני עדים. וסובר הירושלמי דלרבנן עד אחד אינו כלום ואפי' לשבועה אינו קם אא"כ אומר שהיו מתחלה שנים ולשון הברייתא הכי משמע דקאמר אין מקבלין מן העדים אא"כ ראו שניהן כאחת. משמע דאין מקבלין שום עדות אא"כ בכה"ג וע"א בכתב לאו כלום הוא דהא לא ידעינן אי הוה אחר עמו. וע"ש בכתובות פירושי בקונטרס וקאמר או ייבא כהדא וכו' או האיבעיא אינה אלא לריב"ק דסובר אפי' לא ראו שניהן כאחת מצטרפין א"כ ה"ה ע"א בכתב יש להכשירו אלא דמיבעיא להו אי היה כעדות מפי כתב או לא. ופי' זה נראה ברור וצלול. והשתא לא פליגי הבבלי והירושלמי. אלא איבעיא דר"ז ור' מנא היא אי הלכתא כאביי דאמר ע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין או כאמימר דאמר דמצטרפין כמפורש בבבלי פרק ג"פ. וסוגיין דהכא כאמימר דאמר דמצטרפין. ועיי' בש"ך ח"מ סי' נ"א סק"ד. ואני תמה שלא הביאו הפוסקים דעת הרשב"ם דהלכתא כאביי. שכתב דף קס"ה ע"ב בד"ה א"ל רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה כו' ולא תיקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין וצ"ע:

מלא חתימת יד העדים. כתב תו' ב"ב פ' ג"פ דף קס"ג ע"ב בתוספתא המה יהו העדים רחוקין מן הכתב וכשר כדי שיהו נקרין עמו וכו'. משמע דאף ר' דוסתאי בר ינאי מכשיר בשהרחיקו שני שיטין. וקשה הא ודאי ליכא טעם להכשיר בכה"ג וא"ל דמכשיר שני שיטין בלא אוירין דהא ר' אבהו קאמר בסמוך כדי לך לך והא ודאי לר' דוסתאי בר ינאי קאמר ואיך מכשיר בכה"ג וי"ל ר' אבהו ה"ק ר' דוסתאי אינו פוסל אלא בכדי לך לך אבל בלא ד' אוירין מכשיר:

באיזה כתב משערין ר"י בר"ש מלא חתימת ידי עדים. ובירוש' פ' ג"פ מסיים בה חזקיה אמר ובלבד לקולא שאם היה חותם ידי העדים דק והכתב גס הולכין אחר הגס חותם ידי העדים גס והכתב דק הולכין. אחר הדק. וצ"ל גם בזה הולכין אחר הגס: