שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 7 · Segment 4

אני אומר אפי' בע"א ודיין א' מקיימין. כתב הרא"ש כתובות פ"ב אר"י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אם ע"א החתום בשטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידים על כתב יד אחד מהדיינין או הדיין בעצמו ואחר עמו מצטרפין כו' ופריך מאי דמסהיד הדא לא מסהיד דיינא וכו' אלא לא מצטרפין וכן הלכתא הלכך כיון שאין השטר מתקיים ע"פ ע"א ודיין אחד אין אנו חוששין אם הדיינין קרובין להעדים ואע"פ דגרסי' בירושלמי פ' שבועת העדות שלא יהיו העדים קרובים להדיינין היינו בעדים המעידים לפני הדיינין לפי שאין מקבלין עליהן הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא ע"כ. וכ' הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק מ"ו אם שנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין דהשתא כולא חד סהדותא הוא כשר ע"ש. וקשה א"כ מאי עריך הש"ס שם בכתובות דלמא הא דקאמר שמואל עד ודיין מצטרפין היינו לענין זה אם שנים מן השוק מעידים עליהם. וטובא קמ"ל אע"ג דעל העד השני ליכא אלא ע"א. וצ"ל דלשון הש"ס משמע ליה שהעד והדיין עצמן הן המעידין. אך דברי הרא"ש מפורשין דלא משמע הכין. גם מהא דגרסי' בירוש' ס"פ דיני ממונות וחד אמר אפילו בכתב אחד ודיין אחד משמע דגם אכתב קאי ולא אעד עצמו. וא"ת מאי קשיא להרא"ש מירושלמי פרק שבועת העדות הא הירושלמי דסובר עד ודיין מצטרפין ודאי פסולין וכמ"ש הוא בעצמו וי"ל הך מלתא דפרק שבועת העדות ברייתא דתנאי היא ואיכא מ"ד הכא ובסנהדרין שם דעד ודיין אין מצטרפין ופריך עליה מהני תנאי. ומ"ש הרא"ש לפי שאין מקבלין עליהן הזמה וכו'. קשה אף שכן מפורש בירוש' שבועות שם מ"מ לפום הבבלי הטעם דגזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע"פ קרובים ואם העד קרוב לדיין הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין. וכ"כ הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ג בשם הריטב"א. ונ"ל דס"ל להרא"ש דלא אמרי' גזירת המלך הוא אלא בעדות בלבד. ולכך ליכא למילף דיינים מינייהו. ותדע דבירוש' בשבועות שם קאמר ומנין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה כו' מה העדים כו' הרי דילפינן דיינים מעדים במה מצינו ואפ"ה קאמר ברישא שהעדים לא יהיו קרובים להדיינים מטעם גזירת המלך אלא ודאי לענין גזירת המלך לא ילפי' דיינים מעדים דחידוש הוא דאם ראו ב"ד הדבר א"צ עדים וכשמשה ואהרן מעדים בפניהם הוברר הדבר כאלו ראו הן בעצמן ש"מ דחידוש הוא ומחידושא לא גמרי'. וכל זה דלא כש"ך הנ"ל וצ"ע. כתב הב"י סי' מ"ו מחודש ט' בשם תשובת הרשב"א שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימת הדיינין כו' אלא שבירושלמי משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואנו אין לנו אלא גמרא שלנו ע"ש. ותימא אנא מצא הרב משמעות זה בירוש' אדרבא כולא סוגיין מבוארת שצריך קיום ומהא דפליגי בעד ודיין אי מצטרפין או לא נמי מוכח כן והיא גופא הראיה שמביא הרשב"א מגמרת בבלי וצ"ע:

צריכין העדים לכתוב וכו'. וקשה הא בשזוכרין זמן הקנין איירי שהרי כותבין מלוה זאת מאחד בניסן היא א"כ ל"ל למכתב האיחור כלל דלא שייך כלל הטעם שבקונטרס והוא מדברי הטח"מ סי' מ"ג וי"ל קסבר ר"י דצריך לכתוב ואיתרנוהו וכתבנהו דלא ליחזי כשיקרא. ועיי' בח"מ סי' מ"ג בש"ע סעי' י"ט ובש"ך שם:

ויאות שכן אם רצה לקיימו וכו'. נראה דאף רב המנונא לא קאמר אלא בשמילא החלק בשריטות וקסבר בי דינא אשריטות לא חתמי ור' מנא פליג וקסבר ב"ד נמי איכא למיחש שמא חתמי ב"ד אשריטות. וזה ראיה לפסק ר"י דגם בב"ד חיישינן דר' יוחנן פליג. ודלא כמ"ש הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק פ"ח ע"ש:

גזר דין נפק מקומי רב ולא היה כתוב כך. וא"ת וכי רב עבד דלא כשמעתתי' וי"ל סתמא דש"ס הוה סבר טעמא דרב כדי שיכול להזימם ואהא פריך שפיר א"כ ה"ל למכתב גם איזה יום ואיזה שעה אבל לפי האמת הא דצריך לכתוב מי הם עידי קיום היינו בשלא קראוהו הדיינים ואינן יודעין אם עידי הקיום הם קרובי המלוה או הלוה אבל בשיודעין שאינן קרובים להלוה או להמלוה אינן צריכין לכתוב מי הם עידי קיום. וזה סייעתא למ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק נ"א ע"ש:

צריכים הדיינים שיכירו הנידונים וכו'. וקשה אמ"ש הרמב"ם והובא בש"ע ח"מ סי' ז' אם אין הדיין מכיר אחד מהנידונים או מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו ודוחק לומר דאיירי שאין עניינם ניכר לו אבל יודע שמותם דא"כ היינו מעשיו ותרתי ל"ל ונראה דאתיא סוגיין כמ"ד דאינו יכול לומר פרעתי נגד פסק דין דאל"כ יהא נאמן במגו דפרעתי. והרמב"ם סובר כמ"ד דנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין לפיכך א"צ להכיר אחד מהם. וסתמא דמתני' דפ' ג"פ משמע כדעת הרמב"ם דתנן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהא מכירן. משמע דוקא בגט ושוברו הוא דבעינן שיכירן אבל לא בשאר דברים. מיהו אין משם ראיה כל כך דודאי אף בשטרי מקח או שטרי שוברות איכא למיחש בכה"ג וחדא מינייהו נקט. וכ"כ בהג"א שם וה"ה בשאר שטרות ע"כ. ואני תמה מהש"ך שכתב בח"מ סי' ל"ט ס"ק ל"א דהלכה שאינו נאמי לומר פרעתי נגד פסק דין ואלו בסי' ז' הכל מודים שא"צ להכיר הנידונים מ"ש וצ"ע: