שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 11 · Segment 2

והא תני ב"ש כו'. נראה דגרסי' חני ב"ש ולפום שיגרת דלישנא דפ"ק דמס' סוטה דהתם פריך מינה גרס כן הכא בטעות והא תני. והא דפריך בסמוך מה מקיימין דב"ש קאי אמתני' דפריך דבר לב"ש ל"ל ומשני דאיצטרך דבר לדבר מכוער וכדתני בברייתא ואיידי בשיש עידי כיעור כמפורש שם בסוטה ור' שילא דפריך לא יוכל וגו' לב"ש ל"ל סובר דלב"ש אסור לגרשה עד שימצא בה דבר ערוה ובעדים ברורים דיליף דבר דבר לגז"ש כמפורש בבבלי בסוגיין ולית ליה הא דאמר רבא התם לא מצא לה ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד אלא דקשיא ליה כיון דמצרכי ב"ש עדים ברורים ואי עבר וגירש לא מהני א"כ כל היכא דתנן דגרושה יש לה כתובה הוא דלא בב"ש וזה תימא וכמ"ש לעיל פ"ח ה"ט ע"ש. והרשב"א כתב וקשה למה לא מוקי לה בדעבר מיהו אינו מחוור דבאי לא משתעי קרא ע"כ. נמצא דאף רב שילא מודה אי עבר וגירש דמהני ומוקי לכל הני מתני' לב"ש בעבד וגירש אך קשה לי הרי מפורש בבבלי יבמות דף ע"ח דאי לאיסורא כתיב קרא וצ"ע. והא דגרסינן בבבלי א"ל רבא מדגלי רחמנא באונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד. תימא הא אמרי' בתמורה דף ה' לרבא אי לא כתיב ימיו ה"א לילקי וליהדר דה"ל לאו גרידא לא יוכל לשלחה לכך כתיב כל ימיו לשווי' אונס לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו. והשתא י"ל דוקא באונס הוא דאיכא לאו משא"כ בסתם מגרש. וכיון דאיצטרך למכתב לא יוכל גבי אונס איצטריך למכתב נמי כל ימיו כי היכי דליהוי לאו הניתק לעשה. ואין לומר סוגיא דהכא כל"ק דתמורה דהא אף לל"ק מסיק דלרבא איצטרך כל ימיו דליהוי לאו הניתק לעשה כמ"ש תו' שם וע"ק רבא אדרבא דאמר הכי אי עביד מהני ואלו בתמורה קאמר אי עביד לא מהני וא"ל סוגיא דהתם סובר רבא בגרושה נמי אי עביד לא מהני דא"כ מאי פריך התם במסקנא מאי איכא בין רבא לאביי הא איכא טובא דלרבא הגט לא מהני ולאביי מהני מיהו הא י"ל דשאני הכא מדכתיב באונס ולא בגט ה"ל כאלו כתיב דבגט מהני וא"ת מאי דייק רבא מאונס דלמא התם אע"ג דאית בה דבר ערוה לא יוכל לשלחה וי"ל הא כתיב לו תהיה לאשה ודרשינן אשה הראויה לו אבל שאינה ראויה לו יכול להוציא. ואין סברא לומר דבתחלת הנישואין בעינן אשה הראויה לו ולא בסוף דמהיכי תיתי לחלק. אך קשה דלמא קרא דאונס אתי ללמד דאפילו בדבר מכוער לב"ש לסוגית הירושלמי או בדבר לב"ה לא יוכל לשלחה משא"כ בסתם גט אבל לא ערוה ולא דבר אפי' בסתם גט לא מהני דהא ס"ל לרבא מסברא אי עביד לא מהני. ורש"י פי' דאי כל מגרשי שלא כדת בעמוד החזר קאי ל"ל לגלויי בהאי ע"כ. מ"מ היא גופא קשיא דלמא קמ"ל קרא דבאונס אי מגרש משוה דבר הוה שלא כדת. והא דתנן אונס שותה בעציצו היינו מה שהיה בה מקדם אבל לא בדבר שנתחדש בה. ועמ"ש תו' כתובות דף מ'. ועוד למה לא נימא אין לך בו אלא חידושו התם אפי' מצא בה דבר בעמוד והחזיר קאי ומנ"ל למידק בשאר מגרשי' שלא כדת דמהני. ובעיקר הדבר אני תמה למה לא מוקי הבבלי לב"ש דבר אתי לדבר מכוער וכסברת הירושלמי מיהו אף ר' שילא לית ליה הך סברא ואף בפ"ק דסוטה מפורש דאינו יכול לגרש בשביל דבר מכוער. מיהו התם מסיק דבעדים מצוה לגרש בדבר מכוער ע"ש:

ליתן עליו בלא תעשה. ותו' כתב בסוגיין ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ. ונראה דלאו דוקא נקטו הכי דאף לב"ש סתם מגרש אינו אלא בעשה דלאו הבא מכלל עשה הוא ואינו אלא עשה. ועיין בהשגת הראב"ד לתרי"ג מצות ובכ"מ שם. ועמ"ש בסמוך: