שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 9 · הלכה 11 · Segment 3

אתיא דזקנים כב"ש כו'. כתבו תו' שבת דף י"ג ע"ב בד"ה בימי ליבוניך מהו אצלך לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר רב פ' במה אשה הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך הי' המעשה ור"ח פי' פ' אע"פ גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה וא"נ כדפרישית ע"כ. מדבריהם נראה דליכא מאן דפליג ארב לכך מוכרחי' לומר שאליהו ידע המעשה. אבל מכאן נראה דפליגי זקנים אר"ע ופליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה וחשש שאותו תלמיד סובר כב"ש או שידע שהיה מתלמידי ב"ש לכך שאל לה על ימי ליבון ואמר ברוך המקום שהרגו אף שאינו אלא לאו דאין כרת אלא בשכיבה מ"מ כיון דגם אז היא נדה לב"ה חייב מיתה שעבר על דברי ב"ה ואף ב"ש לא עשו כדבריהן כדאמרי' פ"ח דיבמות. ולא ידעתי למה לא הקשו על פירש"י ור"ח מהא דמייתי קרא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב על ימי ליבון ומהך קרא ילפינן דכל מיני קירוב אסור. ואפשר עוד לומר כיון שלקחה תפיליו בידה כמפורש שם לומר אף שהיה שכיח אצלה הי' זהיר בתפליו ש"מ דאף בחול הי' עמה דייק אליהו שהיה עמה יותר משאר בני אדם לכך שאל לה על ימי ליבון:

ודר"ע כב"ה. וא"ח הא כב"ש נמי אתיא אי סברי ב"ש אי עביד מהני איכא למיחש שמא ע"י שתתגנה בעיניו יגרשנה שלא כדין וי"ל כיון דמלתא דלא שכיח הוא שיעבור עבירה בפרהסיא ליכא למיחש להכי ועמ"ש בסמוך. והרשב"א כ' ותימא הא לא אתיא אלא כר"ע עצמו דמשום נוי מותר לגרשה אבל לב"ה דוקא משום דבר מגרשה אבל משום כיעור ונוי לא ע"כ. ונ"ל דבבבלי פ' במה אשה מייתי להך ברייתא אלא שיש שינוי בדברי ר"ע דגרסי' התם עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה כו'. נראה דהבבלי סובר דר"ע לפי שיטתו לימד דמגרשה משום נוי לכך קאמר ונמצא בעלה מגרשה אבל הירוש' לשיטת ב"ה השיב לכך קאמר והוא נותן עיניו בה לגרשה כלומר מדקדק אחריה וימצא בה דבר. מעתה אין מקום לקושית הרשב"א ובס' משנה למלך פי"א מה"ג דחק בזה וא"צ. ומאי דקשיא ליה ל"ל לחוש לשמא יגרשה הא אמרי' בקידושין אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו וכתיב ואהבת לרעך כמוך ע"כ. ואין הנדון דומה לראיה הכעירות גופיה הוא חששא בעלמא. גם שתתגנה בעיניו חששא רחוקה היא שאף הוא מרחיק עצמו ממנה בימי נידותה לכך צ"ל כיון דיש לחוש לגירושין ודאי צריכין לחוש לכל מאי דאיכא למיחש. ומה שמקשה עוד שם מהא דאמרי' בסנהדרין בא וראה כמה קשי' גירושין שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש ואי אמרת גירושין אסירי מן התורה היכא מוכח דקשים גירושים והלא איסור יחוד אינו אלא מדרבנן ע"כ. ונ"ל דלק"מ דודאי יפה דייק לר"ע דמתיר לגרש משום נוי ועוד הא בחשבון י"ח נשי דוד היו הנך עשרה פילגשים שהיו צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. והן הנה היו אסורות לדוד מק"ו כמפורש בירושלמי פ"ב דסנהדרין ואין לך דבר גדול מזה שהיה מותר לגרשן ואפשר דב"ש מודו דאשה האסורה לו מותר לגרשה דהוי כמו ערוה ואפ"ה משום דשנוי המשלח לא גירשן ש"מ דקשים גירושין בזיווג ראשון כי היא חברתך ואשת בריתך:

הדרן עלך המגרש וסליקא לה מסכת גיטין