שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 4

אין האשה עושה שליח וכו'. בקונטרס פירשתי שני טעמים. וכן מפורש בבבלי אבל מסוף סוגיין דקאמר אליבא דרב אני אומר אחר הדלת עמד ושמע את קולה משמע מפורש דטעם הראשון עיקר וכמ"ש שם בקונ'. ובבבלי איתא דר"ת פליג ארב ואמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. ופסקו הרי"ף ורבי' האי גאון כר"ת ובעל הלכות ור"ש בן חפני פסקו כרב. ונ"ל דסמכו אסוגיין דאמרי' שמואל תני מיניה דרב ארבעים זימני וכיון דרב ושמואל בחדא שיטתא קיימי רבי' נינהו נגד ר"ת. ומה שהשיב הרמב"ן אראיית הרי"ף דאיכא לאוקמי בדשמעו דלא קפיד הבעל וקדמה איהי ושויה שליח לקבלה ועי' ברשב"א. נ"ל דאי אפשר לומר כן דהא מעשה דרב נחמן ודאי לאו בכה"ג איירי כמפורש בש"ס ועוד הא קאמר אי איתא לדר"ח. וכיון דהש"ס סתמא קאמר הוה עובדא ואצרכה רב יצחק גט וחליצה משמע דהאי עובדא הוה דומיא לעובדא דרב נחמן. וכן פירש' האי עובדא כי האי גוונא. מיהו הכא איכא לאקשויי דלמא אף עובדא דר"נ הוה בדשמע' דלא קפיד הבעל ואפ"ה אר"נ אי איתא לדר"ת משום דר"נ סובר טעמא דרב משום גזירה דחצרה הבא לאחר מכאן אבל רב יצחק סובר טעמא דרב משום בזיון והכא לא שייך בזיון משום דלא קפיד ואין כאן ספק אלא משום שלא חזרה שליחות אצל הבעל. ואף תירוצו של הרשב"א ליתא לפום קושיתינו ואל תתמה דאמינא דפליגי ר"נ ור"י בטעמא דרב. דהכא מפורש לעיל בבבלי ס"פ המביא בתרא הניחא למ"ד משום בזיון דבעל וכו' ש"מ דאמוראי נינהו אליבא דרב. גם בסוגיין מוכח דלית ליה טעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן וכמ"ש למעלה ועמש"ל בסוגיין בד"ה אני אומר וכו':