שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 5 · הלכה 7 · Segment 3

חכירי בתי אבות אין בהן משום סקריקון היורד משום חוב וכו'. עיי' בקונט'. וקשה אין בהן משום סקריקין דרישא לא דמיא לסיפא דברישא הוא של לוקח ובסיפא של בעלים ודוחק לפרש רישא וסיפא הרי הוא של בעלים דבסמוך דמפרש חכירי בתי אבות בתרין פתרין משמע בתריוייהו דהוא של לוקח. לכך נראה דהירושל' מפרש רישא וסיפא אין בהן משום סקריקון לא דנין בהן דין סקריקון והוי של לוקח ולכך ל"ק לי' סיפא אנפרות עצמה צריך שתשהא י"ב חדש הא תני רישא אנפרות אין בהן משום סקריקון כדפריך בבבלי בסוגיין. והבבלי לא הזכיר דין חכירות השנוי בתוספתא ובסוגיין משום דקשיא לי' ריש' אסיפ' וכמ"ש ומגיה הבריית' סקריקון עצמה צריך שתשהא י"ב חדש. ונרא' דהירושל' מפרש אנפרו' דתני בבריית' היינו שנתן מקצת הדמים וכן פירשו תוס' לכך היא של לוקח ואע"ג דבעלמא תליוהו וזבין זביני' זבינא מ"מ כיו דאנפרות שכיח החמירו בה שצריך שתשהא י"ב חדש. והבבלי מפרש אנפרות שאונס ולוקח בלא נתינת הדמים וכן פירש"י לכך הוא של הבעלים דתליוהו ויהיב לא הוה מתנתו מתנה. ועי' בהרשב"א בד"ה עכו"ם הבא מחמת חוב וכו' וכ' דשני גווני אנפרות נינהו והכי בשאנס בלא דמים ע"ש. וקשה א"כ מאי דוחקא דש"ס להגיה הבריית' לוקמי באנפרות שנתן מקצת הדמים ולכך אין בהן משום סקריקון שאין דנין בהן דין סקריקון והן של לוקח כדקיי"ל תליוהו וזבין זביני' זבינא ואם בשלקח העכו"ם מחמת חוב דתני בברייא משמע להש"ס דהבעלים יכולין להוציאו מידו כיון שלקחו ממנו בעל כרחו ולא הי' שם שום מכירה וה"ה באנפרות שהרי בחדא מחתא מחתינהו. הא נמי קשיא דלמא איירי בשהבעלים מודים שחייבים לו דקיי"ל שאין הבעלים יכולים להוצי' מידן כמ"ש הרמב"ם והש"ע ח"מ סי' רל"ו סעי' ח' ע"ש. וכעין קושיא זו קשיא נמי לרמב"ם שמפרש אנפרו' שהי' לו נזק ביד ישראל וכשהישראל מודה אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח למה לי' להש"ס להגיה הברייתא נוקמי בכה"ג שהבעלים מודים שאומר העכו"ם אמת לכך אין דנין בו דין סקריקון ויש ליישב ולפירש"י ניחא. והא דגרסי' בחולין דף קל"א אם באנפרות חייב לעשר משמע כפי' רש"י ודלא כתוס' והרמב"ם: