שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 1 · הלכה 5 · Segment 3

ובלבד בשטר. וקשה מאי דוחקי' לפרש מאי האומר הכותב לוקמא בשכיב מרע ואומר היינו אמירה ממש ונ"ל דאף ר"י מפרש אמירה ממש והא דאמר ובלבד בשטר היינו שיכתוב לו גט שחרור וכן פירש"י דף מ' בלישנא בתרא ומאי דקשיא ליה לרש"י מהא דתניא התם בסיפא אתננה ר' אומר זכה אמאי הא לא קנאה נ"ל גם זו בשכיב מרע איירי לכך קנה:

האומר תנו כאומר כתבו ותנו. כ' תו' דף יג ע"ב בד"ה ממאי וכו' וא"ת דלמא להכי תני תנו לאשמועי' דאין כופין את היורשים לשחררו וכר' דאמר תנו לאו כאומר שחררו וי"ל דמתני' לא אתי לאשמועינן מצוה לקיים דברי המת ועוד דסתמא כרבנן ע"כ. וקשה הא אליבא דדב קיימין ואיהו ודאי לא מוקי למתני' כמ"ד מצוה לקיים דברי המת דא"כ ל"ל צבורין וכמ"ש תוס' שם ע"א בד"ה והא וכו' ודברי מהרמ"ש אינן מבוררים לי. וא"ל כתירוצו דר"ת דבעינן שיהא דוקא ביד השליח דא"כ ברישא אין רבותא בתנו דאפי' באומר שחררו אין כאן מצוה לקיים ד"ה שהרי אין העבד בידם. ונראה דעבד שאני כיון שכל הזכות ומתנה זו היא לעבד עצמו והנה הוא תפוש בעצמו ועדיף מאלו מוסרו ביד השליש. וניחא דלא תקשי מסוגיין לר"ת. גם מה שהקשה הרשב"א בחי' בסוגיין אדברי ר"ת מהא דגרסי' בבבלי פ' השולח כי אתא רשב"י אמר משום ר' יוחנן האומר פלונית שפחתי עשו לה קורת רות כופין את היורשים לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דה"מ ע"ש שתירוצו דחוק ולפמ"ש ניחא. ומ"ש הרשב"א דליכא לאוקמי מתני' במצוה לקיים דה"מ דא"כ ה"ל למתני ברישא לא יתנו לאחר מיתה וכופין את היורשים לעשות לו גט שחרור. וקשיא ליה דלמא רישא כר' ותי' סתמא כרבנן ע"ש. ואינו נוח לי דודאי מתני' לא אתי לאשמועינן דין עבד אלא אי לשון תנו מהני לגט זה שמסר קאמר דלא מהני ולא יתנו לאחר מיתה ובפלוגתא דר' ורבנן לא קמיירי ובסיפא מהני לשון תנו שנותנין לו המנה שאמר משום דמצוה לקיים דברי המת ומפני כך נדו תוס' מהך תירוצא: