שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין · פרק 1 · הלכה 5 · Segment 2

כל אתר את אמר תן כהולך וכו'. נראה דסיפא דמתני' קשיא ליה דתנן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה. ואס"ד תן כזכי מכי מטי גיטא ליד השליח כבר זכה בו האשה והעבד אלא ודאי תן לאו כזכי וקשיא רישא ומשני דמשנתינו באומר זכה. מיהו בבבלי משני כל האומר תנו כאומר זכו. והקשה הרי"ף קושיא הנ"ל ושני לה דזכיה הויא דלא מצי למיהדר אבל גיטא לא הוי עד דמטי גט לידו. ורש"י ור"ת הגיהו לסיפא דמתני' ע"ש בבבלי. ומסוגיין משמע דגירסת רישא וסיפא שוין ולכך קשיין ליה אהדדי. ואני תמה למה להו לרש"י ור"ת להגיה מתני' טפי ה"ל להגיה דברי ר' יוחנן וה"ג וא"ת משנתינו לאו באומר תנו אלא באומר זכו נמצא הבבלי והירושלמי שוין. ולפי גירסא זו מיושב כל מה שמקשי' תוס' דף י"א ע"ב בד"ה כל האומר וכו' ע"ש וצ"ע:

לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו וכו'. פירושי בקונט' הוא מדברי מהרש"א אך כתב בסוף דבריו שצ"ע. ול"נ שפי' הירוש' דעבד חוב הוא לו דקניינו הוא ויכול למכרו א"כ מאי מהני ליה שרבו קצין הלא אינו חפץ בו רבו שהרי רוצה לשחררו אם לא יהיה שחרורו שחרור ימכרנו לאיש עני ואין כאן שום זכות אבל באשה חוב הוא לה אפשר שהיא חפצה בו ועוד אפשר שלא תמצא לישא איש אפי' מוכי שחין ואתתא בכל דהו ניחא לה וטב למיתב טן דו וזה ברור ופשוט: