זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל. האי דר' יוסי בשם ר"ל אתיא כהאי דגריס בבבלי דף ל"ח ע"ב אמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וכלומר דמכאן הוא דנלמד דס"ל להאי תנא כן מדלא מפיק ליה מבכל מושבותיכם דאלו לר' יונה דקבל מיניה דה"ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' הוה משמע. דמילתא דפשיטא הוא אליבא דכ"ע. ובאמת אינו כן דהא לר"ש לא קרבו חובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כנוב וגבעון. וכדפירש"י ז"ל וכן התוס' שם ומיהו למאי דמסיק הכא לא אתיא אלא כר"ש וכו' והיינו ר"ש דנזיר. א"כ אפי' להאי דקאמר ר"ש במגילה ובזבחים שפיר הוה אתיא דאף דלא קרבו לשם חובה בנוב וגבעון הכא מכיון דקרבה חטאתו בשילה כדמוקי לה הש"ס תו עולה ושלמים דידיה לאו חובה נינהו לר"ש דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותרה הנזירות:
קריאה במקור
מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 2 · הלכה 4 · Segment 9
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
נזירות חובה היא. כלומר דלאחר שנדר בנזיר הקרבנות הן חובה עליו. והתוס' בזבחים דף קי"ז ע"ב כתבו כמסתפקים אליבא דר' יהודה דמייתו התם דקאמר רבי יהודה בתוספתא אבשלום נזיר היה וכו'. והשתא לר' יהודה אי נזירות נידר ונידב הוא אתי שפיר שהקריבום בבמת יחיד בחברון. ואי נזירות חובה היא א"כ הקריבום בגבעון דלר' יהודה מצי מקריב חובות בבמה גדולה. ולרבנן דאמרי נזירות חובה היא א"כ אבשלום לא היה נזיר וכו'. ולמאי דקאמר הכא אליבא דר' יהודה דלא קרבה חובה בבמה גדולה ליחיד אלא חטאת ופסח בלבד א"כ אכתי עולה ושלמים דידיה איך היה קרב בבמה גדולה והיה מוכרח דס"ל לר' יהודה נזירות נידר ונידב הוא והקריבום בבמת יחיד בחברון ולא דייק בין מחברון ובחברון כדכתבו שם:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 55af6ed209eca379e6d6a8a3f3effabd1636785eeda5e5486bd4bcbae9943fda