בן יהוידע על עבודה זרה · דף 20b

לֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה, וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה. קשא למה פלגנהו במלת 'לֹא' פעם שנית והוה ליה למימר ולא בחמור וחמורתה ולא בחזיר וחזירה?
ונראה לי בס"ד דאי הוה אמר הכי הוה אמינא הקפידה היא אם מסתכל במקום חבורם זה בזה שרואה חבורם שהוא מכחול כשפופרת ולכך אסיר אבל אם בעת שהם מזדווגים זה בזה הוא אינו רואה אלא רק בחמור או אינו רואה אלא רק בחמורתה בלבד לית לן בה לכך פלגנהו לא בחמור ולא בחמורתה ללמד אפילו אם אינו רואה אלא רק אחד מהם בעת הזווג שלהם שרואה רק החמור בלבד או החמורתה ואינו רואה מקום חבורם זה בזה אפילו הכי אסור.
והא דנקיט 'חֲמוֹר וְחֲזִיר' דוקא נראה משום דאלו פרוצים הרבה כי החמור אם יראה חמורתה מתאוה לה וצועק צעקות רבות ומשתגע לקפוץ עליה וכיון שיש להם פריצות יותר להזקק לנקבותיהם לכך תמצא הזקקתן בפני העולם יותר משאר בהמה גסה והסוס אף על פי שיש לו פריצות אין לו כמו פריצות החמורים, ועוד דהחמורים נמצאים בין בני אדם יותר מן הסוסים לכך נקיט 'חמור וחמורתה' ואפשר שגם החזיר יש לו פריצות הרבה יותר משאר חיות לכך אחר החמור שהוא מין בהמה הזכיר גם החזיר שהוא מין חיה כדי למנקט משתי מינים בהמה וחיה ונקיט נמי אחריהם עופות גם כן שגם בהם שכיח פריצות שנזקקין זה בזה בפני בני אדם ויותר נראה זה בצפור שקורין בערבי עצפ'ור.

קֶרֶן זָוִית הֲוַאי. נראה לי בס"ד לכך הוצרך תנא דברייתא לסיים לנו המקום אשר ראה רבן שמעון בן גמליאל את הכותית באומרו שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית ללמדינו דקרן זוית הואי יען כי הוה קים להו שהמעלות בהר הבית לא היו עשויים ביושר אלא מתעקמים באלכסון ובזה ברור להם דקרן זוית הואי.
והנה הא תרוצא דקרן זוית לא שייך לתרוצי אלא רק בעובדא דרבן שמעון בן גמליאל בלבד אבל בעובדא דרבי עקיבה לא שייך לתרץ הכי מיהו על עובדא דרבי עקיבה ליכא מעיקרא קושיא דהתם היא באה לדבר עמו ומוכרח לראותה כדי להשיב לה תשובה ואינה אשה הדיוטית אלא אשתו של משנה למלך הואי ואיך יעצים עיניו ולא יראנה בעת שמדבר עמה ונמצאת ראייתו הכרחית.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם' נראה דמפיק ליה מדכתיב כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה וכו' (דברים כג, י) ודרך יראה ביום אבל לענין איסורא ודאי אסור בלילה מכל שכן כיון דהוי סמוך לשכיבה שמא יראה קרי ח"ו.

תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת (דברים כג, י). נראה לי בס"ד זְהִירוּת יהיה זהיר שלא יתקרב לדבר שמביאו לידי עבירה דהיינו שלא ילך עם אדם רשע כמו שאמר התנא וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) וכן לא ילך על פתח אשה זונה פן יראנה ויפתנו יצרו וכמו שנאמר אַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ (משלי ב, ח) וכן כיוצא בזה בשאר עונות.
וּזְרִיזוּת שאם לפי תומו נכנס לבית זונה או למקום מושב לצים ודרך חטאים וכיוצא יהיה זריז לברוח משם כבורח מן הארי וכמו שאמר התנא הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה (משנה אבות ד, ב) וצריך לזה זריזות שימהר לרוץ לדבר מצוה ולברוח מן העבירה.
וּנְקִיּוֹת רצונו לומר להיות נקי מן השגגות ופרישות שיהיה פורש מן הדבר הדומה לאיסור אף על פי שאינו איסור ממש שיש בו צדדי היתר וכמו שאמרו (מסכת דרך ארץ זוטא ח, ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
וּטְהָרָהּ היא טהרת המחשבה והרהור הלב.
וְיִרְאַת חֵטְא רצונו לומר יהיה חרד בכל עת ויזדעזע פן יבא לידי חטא אף על פי שאין רואה חטא לפניו כאדם המהלך בדרך בלילה יחידי ולבו נוקפו פן יפגע בו ליסטים או אויב וקדושה היינו שיקדש עצמו במותר לו.
וַעֲנָוָהּ שישתדל להגיע לקצה האחרון של הענוה שתמיד יהיה מוסיף ענוה על ענוה שבו וחסידות היינו שיעשה דבר נוסף על החיוב שחייבתו תורה ותחיית המתים שיזכה למדרגה עליונה ונשגבה מאד שיהיה לו יכולת לשלוח נפשו לקליפות ולהוציא משם נפשות העשוקים הנחשבים שם כמתים והוא מחיה אותם כשמוציאם משם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד 'נפילת אפים' וזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה.