חידושי חתם סופר על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 2

נפש נפש וגו'. ובש"ס דילן יליף מגז"ש דתחטא תחטא כן משמע מתוס' דשמעתין. ומהך גז"ש נפש נפש יליף ירושלמי לעיל ספ"ג שבועת ביטוי מעדות לעשות מושבע כנשבע ע"ש. ונראה דהירושלמי מפרש מתני' דספ"ג דלעיל כמ"ד דן מנה ומנה לכן ברישא אמרינן שבועת ביטוי נוהג בנשים וקרובים ופסולים ושלא בפני ב"ד וע"ז מסיים דזהוא דוקא מפי עצמו ובסיפא דתנן מפי אחריה נמי חייב לא מוקי ליה הירושלמי בעונה אמן וכש"ס דילן שם דא"כ היינו מפי עצמו אלא מיירי בב"ד ובכשרים דילפי' מעדות ומנה לחייב במושבע כנשבע ודוקא בראוי' להעיד אותן חייבים בביטוי במושבע כנשבע. כנ"ל בכוונת הירושלמי. וש"ס דילן לא ס"ל גז"ש דנפש נפש רק תחטא תחטא וזה לא כתיב רק בעדות ופקדון ולא בביטוי. ויותר נראה בזה דא"א לשנוי מתני' דספ"ג הנ"ל כנ"ל וכמ"ד דו מנה ומנה דא"כ לא יהיה חייב אלא בדבר דליתא בלהבא כמו בעדות עיין לעיל כ"ה ע"ב אמר אביי ומודה רב וכו' ע"ש היטב. והש"ס דלעיל ספ"ג אזלא לשמואל דס"ל לעיל כ"ה ע"א דאינו חייב על שבועת ביטוי מה דליתא בלהבא דכתיב להרע או להיטב. והירושלמי ס"ל כרב דגם מה דליתא בלהבא מחייב עליו משום ביטוי ושייך שפיר למילף מעדות מושבע כנשבע ודן מנה ומנה וק"ל: