שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 5 · הלכה 1 · Integer 7

חזקיה אמר לשוגג בל"ת ולממיר בל"ת כו'. — צ"ל: לשוגג בל"ת ולמזיד בל"ת אבל אם בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה לא קדשה כו' (ובשאר הסוגיא צ"ל כגירסת ק"ע עד) על דעתיה דר' יוחנן ניחא עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ע"ד דחזקיה ניחא עשה שוגג כמזיד מהו ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין (ונשמט מן "כמוקדשין" עד "כמוקדשין") במקדיש בכור כו' הקדיש בכור עולה למזבח (פי' שיקריב בכור זה לעולה) אפי' לדמים לא קדש הקדיש בעל מום עולה למזבח (פי' להקריב לבעל מום עצמו על המזבח לעולה) אפי' לדמים לא קדש (פי' כדין בעל מום שהקדיש לדמיו שקדוש לדמים. ושיסה אחרת בבבלי תמורה ה' ב' דהמקדיש בע"מ למזבח מה שעשה עשוי ופרש"י וקדשו לדמיהן. ועוד משמע לשיטת הירושלמי כאן דזה שמקדיש בע"מ עולה למזבח אינו לוקה מאחר שאינו קדוש והיא כשיטת אביי בבבלי שם ד' ב' דכל מידי דלא מהני לא לקי וכרשב"ל שם ז' א' ע"ש, אבל לשיטת הבבלי דקדוש לדמים לוקה. ואולי נוכל להשוות הבבלי לירושלמי ונאמר דודאי המקדיש בע"מ למזבח הוא כמקדישו לעולה ודינו שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל האומר הרי זה עולה לא אמר כלום כמו ששנינו בתמורה כ"ז ב') אלא במקדיש בעל מום עובר (פי' דכל זמן שמומו בו אם הקדישו למזבח עובר בל"ת) ומחוור הוא למכות (פי' בתמיה וכי מקדיש בע"מ עובר מתחייב מלקות מן התורה, וע' בהשגת הרמב"ן על ספר המצות להרמב"ם ל"ת ל"ה דמשמע שדעתו היא שלוקה על הקדש מום עובר למזבח).