מלחמת השם על שבועות · דף 26b

כתוב בספר המאור שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי וכו' עד ואי לא מייתי ראיה פקע דקא סלקא דעתיה דלא מחייב שבועה במודה מקצת הוא:
אמר הכותב כמה הפריז על מדותיו שהרי השכירות מלוה היא מאחר שכבר השלים זה פעולתו ואין בהם שום הפרש וכי מפני שהי' עיקרו שכירות מיגרע גרע ואיך עלה זה על דעת חכם ועוד הרי שנינו רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה מחויב שבועה דאורייתא ומהפכינן לה אשכיר וכן בנגזל וכן בנחבל ואי אמרת דמודה מקצת בשכירות ככופר בכל דמי מאי קא מטפי ליה הודיה דמקצת אלא מעיקרא קס"ד דכשם שתקנו לשכיר לישבע וליטול כך תקנו לבעל הבית להיות נאמן בקציצה דכיון דמדכר דכיר חזקה אינו עובר משום בל תלין ובל תגזול וכל השמות הללו ושכיר נמי ניחא ליה כי היכי דליגריה ומהימן ליה בעל הבית נמי משום דשכיר מקיים ביה בבעל הבית תומת ישרים תנחם ומשום הכי לא ניתא ליה לאיתויי לידי שבועה דהא מ"מ איהו מפסיד א"נ אקציצה מידכר דכירי לה אינשי פרכי' קס"ד דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין לבעל הבית משום דטריד הוא ולא דכיר אפי' בקציצה ופועל אינו נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיע ולא שכיח דכפר בעל הבית בפחות מכדי חייו דשכיר וזה טעם הגון ומסקנא לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד כדין תורה דמודה מקצת הוא הלכך אם פרעו או שאמר הילך פטור הוא אף משבועת התורה וכן הך מתניתי' דטלי' לאומן לצדדין היא כדברי בעל המאור ז"ל וכמדומה לי שזהו דעתו של רבי' ז"ל שכתב כאן סתם ישבע בעל הבית ויפסיד ובפ' המקבל כתב המוציא מחבירו עליו הראיה ולא חשש לפרש שלא כיון לומר אלא שלא חדשו חכמים בדבר כלום אלא הרי הוא כשאר כל הטענות לדין מודה מקצת וגם זו הסברא עולה יפה אבל דברי הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל נראין ומתוקנין שכלפי שאמר שמואל בזו שבע בעל הבית ויפסיד ולא אמר סתם המוציא מחבירו עליו הראיה א"נ קציצה מדכר דכיר משמע להו בגמרא דבהא נמי איכא תקנתא דרבנן דישבע לעולם ואפי' בשאמר לו שתים קצצת לי ופרעתני אחת והלה אומר אחת פרעתיך ואחת קצצתי לך שאין כאן מודה מקצת לדין תורה אי נמי בהילך והיינו דמסיימי' הכא הא מני רבי יהודה היא דאמר כל זמן שהשבועה נוטה אצל בעל הבית שכיר נשבע ונוטל ולא אמרי' סתם הא מני רבי יהודה היא אי נמי הא מני רבי יהודה היא דאמר כל זמן שבעל הבית מחויב שבועה שכיר נשבע ונוטל משום דהא אפשר לאוקמא לדר' יהודה בשנתחייב בעל הבית ממש שבועה והיאך מדקתני עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה ש"מ רישא לאו במחויב שבועה אלא בשבועה נוטה אצלו ולהכי פירשו בגמרא דרבי יהודה לא בעי אלא שבועה נוטה אצל בעל הבית ומאי דאמרי' בדאורייתא עבדינן תקנתא דאורייתא ממש קאמר והכי קאמר תקנת חכמים היא במודה במקצת שישבע שכיר לפי שזה היה מחויב מן התורה מיהו לא היפוך בלבד תקנו לו אלא כל מודה מקצת בעיקר הטענה תקנו לו דכולה חדא תקנתא היא ולקולא אזלינן גבי שכיר דכל היכא דשייכא בדאורייתא כי ההיא דאמרי' התם אי אמרת בשלמא הילך חייב תקינו רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת הילך פטור מי תקינו רבנן שבועה בלאו כעין דאורייתא ובהכי רהטא כולה שמעתא דלעיל בריש פירקין:

ומה שכתב עוד ומינה שמעי' למאי דכתב הרב אלפסי ז"ל בסכינא דאשכבתא בפרק המקבל וכו' ונשבע ונוטל לאו שבועה חמורה היא אלא קלה כדין שבועת היסת היא שנשבע ולא משלם תמהני עליו שהרי ידוע הוא זה כי כל הגאונים ז"ל הסכימו שכל המוציא ממון מתחת יד אחר אע"פ שהוא נאמן במגו נשבע שבועה חמורה מפני שאינו נשבע על גופו של משכון וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל והגאונים הראשונים ורובי האחרונים ויש מהם שהביאו ראיה ממה ששנינו המכיר את כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול אע"פ שהיה נאמן לומר אתה מכרתם לי ורבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב בתשובות שאלה בעסק חד גברא דתפיס מקרא ואמר שהיא ממושכנת בידו כלשון הזה ואם אין דרך המקום לשאול אותה וכיוצא בה יהיה ראובן נאמן עד כדי דמיה לא יותר לאחר שישבע שבועת התורה שאין לו בה פתות משוויה והדבר מפורסם וידוע לדברי הגאונים ז"ל ולא שהדין מחוור אצלנו שלא מצינו לו עיקר ולא ראינו להם עליו ראיה של כלום ועוד יש לנו תשובות על הדין הזה שלהם גם זו השמועה תשובה עליו אבל אפשר דלצדדין קתני דעל בעל הבית להביא ראיה או יביא ראיה ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו ומפני שברשותו היא לא חש לפרושה כדקתני סיפא המוציא מחבירו עליו הראיה שפי' לצדדין וזו הרחקה יתירה ותמהני אם רבותינו הגאונים ז"ל לא נשמרו מתשובה פשוטה הזאת לפיכך אני אומר דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפי' למ"ד אין אומן קונה בשבת כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה ואיהו גופיה הימנה הימוניה לאומן אאגריה כי מסר ליה כלי ואם לא תאמר כן לא הנחת חיים לאומנין: