דברי חמודות על נדה · הטקסט

בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו'. לרבינו פשיטא דהכא א"צ שתהא הבדיקה בתוך שיעור וסת דהא אף בבדקה ומצאה טמאה סובר כן ומהני אף לטהר חברותיה וכ"ש הכא דלטהר את עצמה ושם כתבתי דהרז"ה אע"ג דלעיל פוסק כרב יהודה דצריך שתהא הבדיקה מיד ס"ל דהכא מודה דא"צ אבל כל שאר הפוסקים שפסקו לעיל כרב יהודה ס"ל דה"נ דכוותיה דרב יהודה לא ארישא לחוד קאי אלא קאי אכולה מתני' ומכיון דמסקינן לעיל דלא כרבינו אלא כהפוסקים כרב יהודה וא"כ ה"ל להרז"ה לענין דינא דהכא יחידאה לגבי כל הפוסקים ואין הלכה כמותו:

במשולבות שכולן רצופות כו'. ולשון הטור משולבות שרגליהן מעורות זו בזו וז"ל הרשב"א בת"ה היו משולבות זו בזו כשליבות הסולם שרגליהן מעורות זו בזו:

כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות כו'. אבל לא חיישינן (שמתוך שינה) שיתהפכו מתוך שינה להיות משולבות כמ"ש במ"י בשם הרשב"א לקמן גבי סדין שעשוי להתהפך ומסיים עוד הרשב"א וכתב אבל אשה אחת באין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא ע"כ:

אבל אם הם נעורות במטה כו'. ומסיים בה הטור שאם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעית אמצעית ופנימית טמאה והחיצונה טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתי החיצונות טהורות וכתב עוד היה להן עסק לצד פנים שדרכן להתנודד ולקרב לצד פנימי אע"פ שנמצא תחת הפנימית שתי הפנימית טמאות כההיא עובדא דשתי נשים שהיו טוחנות ברחים וכו' דלעיל בסי' ב' והן הנה דברי הרשב"א בשם הר"א ודברים פשוטים הם:

כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש וז"ל נ"ל אע"פ שהחמרנו על הכתם ועשינו אותו כראייה לענין ז' נקיים ולכל דבר אעפ"כ לא נחמיר עליו לחוש ליום מציאת הכתם כמו שהיא חוששת ליום ראייה ועוד אני אומר שאין הכתמים קובעים וסת ולא עוקרים וסת חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהן מטמאים בכל. . שהן והרי הן כראיות לכל דבר עכ"ל:

ובכתמים

גרסי' בגמ' בספ"ק דף י"א אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת למאי אילימא לימים הא כל יומא דלא קפץ לא חזאי אלא לקפיצות והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת מאי לאו לא קבעה וסת כלל לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות לימים לחודייהו פשיטא אמר רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפיץ בחד בשבא וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה מהו דתימא איגלאי מלתא למפרע דיומא הוא דקגרים ולא קפיצה קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמה והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה לישנא אחרינא אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות ה"ד אמר רב אשי דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפיץ בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת אחרינא חזאי בלא קפיצה דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים ופרש"י קפצה הוי אונס קפצה וראתה ג"פ קבעה לה וסת כדמפרש ואזיל אי נימא לימים כגון קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וכן שלישית קבעה לה וסת באחד בשבת וכל זמן שתראה עוד באחד בשבת ואפילו בלא קפיצה דיה שעתה ואם הגיע בא' בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק דאורח בזמנו הוא בא. הא כל יומא בא' בשבת דלא קפיץ לא חזאי אלמא לאו וסתה הוא. אלא לקפיצה כיון דראתה ג"פ ע"י קפיצה הורגלה לראית קפיצה ובכל יום שתקפוץ מחזקינן לה ברואה ואם לא בדקה טמאה אפילו שאר ימות שבת לימים ולקפיצות כל אחד בשבת שתקפוץ מחזקינן לה ברואה דזמנה הוא לראות באחד בשבת ע"י קפיצה לימים לחודייהו פשיטא דלא קבעה דיומא הוא דקא גרים ויהא בא' בשבת וסתה אפילו בלא קפיצה קמ"ל הא דאמר דלא קבעה וסת לימים דקפיצה דאתמול גרמה לראיה דהאידנא ואין לה וסת באחד בשבת בלא קפיצה ולא לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזאי מאתמול עכ"ל רש"י וכתבו התוס' אלא לקפיצות והתניא כו' פרש"י לקפיצות לחודייהו וקשה דא"כ לישני בסמוך לא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחודיה ולמה חוזר מסברתו ובסמוך נמי דפריך לימים פשיטא לישני דלא קבעה וסת לקפיצות לחודיה כדקס"ד מעיקרא ונראה לפרש אלא לקפיצות אף לקפיצות דהיינו לימים עם קפיצות אבל קפיצות לחודיה פשיטא להש"ס דלא קבעה עכ"ל וכך מסיק הרשב"א ותירץ מה שהביא הרז"ה ראיה לפרש"י מדאמר רב הונא גופיה בפרק כל היד גבי הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ל"ש אלא שאין להם וסת לימים ויש להם וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפץ ולא חזאי אלמא יש קביעות לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלחוד הדבר תלוי והך דפירקין לא קבעה לה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקימתא לשמעתא דרב הונא דר"ה לא איירי בוסת המורכב מימים אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן אלו דברי הרז"ה ודחאה הרשב"א מדאקשינן עלה דרב הונא למאי אילימא כו' אלמא בימים מסודרים הוא דאיירי רב הונא דאי לא פשיטא דלא לימים קאמר אלא רב הונא בוסת מורכב איירי כברייתא והא דפרק כל היד אינה ראיה דהתם נמי שיש לה וסת לקפיצות וימים קאמר וכן פי' רבינו חננאל כאן ובפ' כל היד עכ"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ח וכתב הרב המגיד שכן עיקר וקביעות שע"י אונס נתבאר עוד בסוף הסי' גבי וכן אם אכלה שום כו' בסעיף י"ג וכתבו הגהות מיי' דנהי דע"י אונס לא קבעה מיחש מיהא חיישינן כיון שאירע כן ג"פ וכדלקמן גבי פיהקה דחיישינן אפילו בחד זמנא וה"נ כשקבעה ג"פ חיישי' נמי כי התם כדין החוששת לוסת שאינה קבוע וע"ש בסעיף י"א ועיין גם כן בפ"ב סעיף כ' ובענין הני תרי לישני דרב אשי מתבאר מתוך דברי רבינו לקמן גבי פיהק דבכה"ג דפוסק כלישנא קמא וכך פסק הטור וצ"ל דהני תרי לישני לא פליגי וכך כתב הרשב"א דלא פליגי ופסק ג"כ כלישנא קמא לקולא וז"ל הרמב"ן לא ידעינן אי פליגין הני לישני ולמדחייא לקמא אתמר בתרא איכא דאמרי דלאו להכי אתמר אלא הני תרווייהו אתנהו לענין מעשה ומסתברא כיון דוסתות דרבנן לקולא נקטינן בהו והלכה כתרי לישני לקולא ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם ז"ל שהחמיר ובטלנו דעתינו מפני דעתו ז"ל ע"כ ופשיטא מילתא דהגי' שלפנינו בגמ' משובשת בלישנא אחרינא דא"א לגרוס בה אלא תרי זמני קפצה וראתה וגם א"א לגרוס ובשבת קפצה ולא חזאי דאי הכי ודאי דפליגא לישנא בתרא אלישנא קמא וה"נ מוכח מדקאמר בהך לישנא ובחד בשבת אחרינא כו' משא"כ בלישנא קמא דלא נקט אלא ולחד בשבת ולא קאמר אחרינא והיינו משום דבלישנא קמא הא נקט וקאמר קודם לכן ובשבת וקאי עלה שפיר למימר ובחד בשבת ולא הוצרך לומר אחרינא אבל בלישנא בתרא לא נקיט ובשבת שפיר טפי למימר ובחד בשבת אחרינא שוב מצאתי שהעתיק כן המגיד פ"ח מהא"ב והב"י בפירוש דברי הרמב"ן שבטור בענין חששות הוסתות הוצרך להביא ראיה מהא דקפצה בחד בשבת כו' והביא כלשון הגירסא שבגמ' שלפנינו ואין לתמוה מזה דכיון שלא על עיקר הדין דקפצה בחד בשבת מייתי לה לכך לא חש לדקדק על הגירסא וז"ל הרמב"ם שם קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר י"ט קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצות הרי נקבע אחד בשבת אחר עשרים שהרי נודע שהוסת גרם לה לראות ולא הקפיצה וכבר נקבע יום זה ג"פ וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכתב המגיד סבור רבינו דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא דללישנא בתרא כיון דליומא דחזאי לא קפצה איגלאי מילתא דיומא הוא דקגרים בלחוד וכתב עוד שמ"ש אחר כ' היינו מפני שאם הוא ביום א' בשבת קודם לכן הואי בימי זיבה וכתב הב"י דמיהת לפי מה שכתב הרמב"ן דהאידנא אפי' בימי זיבות קבעה לה וסת וכמו שאכתוב בס"ד לקמן סעיף כ"ה לא שאני לן בין שא' בשבת סמוך בין שהוא רחוק ע"כ וכתב עוד המגיד לא נזכר בדברי הרמב"ם וסת המורכב מימים וקפיצות כגון שקפצה ג"פ ביום ידוע וראתה ומ"מ מתבאר הוא מדבריו שכל שלא ראתה באותו יום בלא קפיצה אינה חוששת לו אא"כ תקפוץ ע"כ וז"ל הטור סי' קפ"ט יש שקובעת בימים ובמעשה כגון שקפצה ג"פ ביום ידוע כגון בר"ח או באחד בשבת וראתה בו וכיון שתראה ג' ראיות ע"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אח"כ הגיע אחד בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של א' בשבת ע"כ:

הרי זה וסת פרש"י דיה שעתה כו'. ולדידן כדמסיים הטור שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש:

אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה. ואם אירע לה כן ג"פ שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת:

וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע. ואע"פ שכתבתי בסעיף ב' דבקפיצות לא קי"ל הכי שאין לקפיצות לחודייהו קביעות בלא זמן ידוע כבר כתב הרשב"א בת"ה טעמו של דבר דהתם דעיקר הראיה אינה אלא מחמת האונס וכל שתקבענה מחמת האונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופה אדרבה האורח הוא הגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותר הליחות והדמים והלכך אפי' בלא הרכבת ימים קבעה לה וסת ע"כ:

וכן הוסת אינו נעקר כו'. וז"ל הטור כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפ"א כיצד היתה מפהקת פ"א וראתה לכשתפהק בפעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחר. שאפילו אם ראתה שתי פעמים לזמן ידוע אם הגיע זמן השלישי ולא ראתה נעקר לגמרי (כדלקמן בס"פ) כן הוא וסת הגוף (ויתבאר גם כן בדברי רבינו עצמו בסמוך) וכשם שוסת הימים הקבוע בג"פ צריך עקירה ג"פ ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימת עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אא"כ בא המקרה ג"פ בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהן לא נעקר ע"כ וכן מבואר בת"ה וכ"כ המגיד בפ"ח בשם המפרשים ומ"מ משכחת דאיכא בינייהו דוסת הימים לוסת הגוף לענין אם צריך בעלה שישאלנה קודם שיבא עליה וכמו שנתבאר בפ"ב סעיף כ' ע"ש ותו איכא בינייהו לענין חששא דלשעתה לחוד בריש סי' דלקמן:

אבר וסת של פיהוק לחודיה א"צ לפרוש אלא בשעת הפיהוק כו'. ודוקא שהיא רגילה לראות כל הראיה בתוך הוסת אבל אם רגילה לראות קצת ממנה אחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום וצריכה בדיקה אחר הוסת כדי ליטהר הוסת וכדי להתירה לבעלה אחר אותה העונה אבל קודם הוסת מיהת מותרת בלא בדיקה כ"כ הראב"ד בס' בעלי הנפש הביאו ב"י בס"ס קפ"ד ולקמן בריש סי' ב' תנן שאם למודה להיות רואה בסוף הוסת אינה חוששת אלא בסופה ושם סעיף י"ד אפרש גם כן יותר והוי יודע שכן הדין בוסת דקפיצות וימים כוסת הגוף לענין זה שכ"כ הרמב"ן בהל' נדה שלו הוסתות הללו שהן קובעים לאכילות (כדלקמן אכלה שום כו') ולקפיצות אינה חוששת להן אלא לשעתן כיצד היתה רגילה לראות בהן לאחר קפיצה מיד או בקרוב לה שעה ושתים משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה ע"כ:

הוברר הדבר שר"ח גורם ולא הפיהוק. וכן אם פיהקה שני פעמים בר"ח וראתה ואח"כ פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק טור. וכבר נכלל זה בדברי רבינו במ"ש דוסתות הגוף אין להם זמן קבוע נלמד גם כן מדיני קפיצות דבסעיף ב' אע"ג דהתם מסקינן דאין לקפיצות קביעות לחודייהו מ"מ לענין פיהוק דקי"ל דקבעי לחודייהו נלמד דכי היכי דהתם יומא לחוד גורם ה"נ היכא דהשינוי שבגוף קובע לחודיה ודאי דלחודיה הוא הגורם גם כן:

וכי האי גוונא אמר לעיל גבי קפיצות. ואע"פ שכתבתי בסעיף ב' דמסקנת הפוסקים בקפיצות דלא כלישנא קמא דרב אשי דס"ל הכי אלא כלישנא בתרא דבכה"ג אמרינן דהיום גורם ולא הקפיצה ולכאורה ה"נ גבי וסתות הגוף ה"ל לומר כן וכך משמע לכאורה שכך הוא דעת הרמב"ם מדסתם ולא פירש לענין וסתות הגוף א"כ סמך לו על מה שביאר בקפיצות לכך לא בירר גם הוא אלא הקפיצות שאין מדרכו להאריך בכל דבר וסומך על המבין דדוקא גבי קפיצות אמרינן הכי היכא דאתמר והיכא דלא אתמר לא אמרינן הכי ובש"ע פסק להא דוסתות הגוף להקל אע"פ שפסק בקפיצות בכה"ג להחמיר ונ"ל לתרץ דמכיון דוסתות הגוף שניין מקפיצות לענין שקובעים לוסתות לחודייהו והטעם כמ"ש לעיל בשם הרשב"א דבוסתות הגוף אמרינן דאורח בזמנו הוא בא וגורם למקרים הללו וכו' הילכך חומרו הוא קולו דמה"ט גופיה כשקדם ובא יום א' מדאמרינן לגביה דהאורח גורם שיבא א"כ נימא נמי דהאורח בזמנו בא ביום המחרת וקובעתו בג"פ בענין הזה דוקא שיהא וסתות מורכב מפיהוק וימים וקרוב לזה כתב גם כן רמ"י ז"ל:

חוששת לאותו פיהוק. ואפי' פיהקה פעם אחת חוששת כמו שכתבתי לעיל סעיף ו' ולרבותא דמיעקר בחד זימנא משום הכי נקט בפיהקה תרי זימני:

ואסורה לשמש עד שתבדוק. וא"כ חששא דבפעם אחת לענין זה הוי כאילו נקבע הוסת וכן משמע גם כן מדברי התוס' לקמן סי' ג' אדאמר רב פפא ה"מ למקבעה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא שכתבו התוס' דאין להזכיר בשום קביעות וסת ג' פעמים לגבי תשמיש אלא לגבי שאם נקבע ג' פעמים חוששין לו שיעקר ג"כ ג"פ וכמו שהעתקתי לשונם שם במ"י אבל כבר כתבתי בריש מכילתין בשם הרשב"א והטור דבוסת שאינו קבוע שאע"פ שלא בדקה טהורה כו' כיון שלא הרגישה ובש"ע סי' קפ"ד סעיף ט' פסק גם כן כהרשב"א ואפ"ה בנדון דהכא בסי' קפ"ט סעיף כ"א סתם כלשון רבינו ונ"ל לתרץ שאפשר דאם הוסת אע"פ שאינו קבוע הוא וסת הגוף דהוי כעין הרגשה דמשמע התם שצריך בדיקה אף בוסת שאינו קבוע:

חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק מל' לל'. וכתב הב"י שאע"פ שכתב רבינו דין זה מופרד מהל' דלעיל דפיהקה בר"ח כו' לאו למימרא שהוא ענין לעצמו אלא משום דלא משכחת וסת ההפלגה בפחות משתי ראיות בדין זה דאיכא שתי ראיות כתב דחוששת ליום ההפלגה ובדין דלעיל כתב דחוששת לר"ח דהתר לא תליא בהפלגה אבל אה"נ דבדין זה חוששת נמי ליום הקבוע בחדש אם לא ראתה כשפיהקה בתוך הזמן נמצא שמי שפיהקה וראתה צריכה לחוש לג' מיני וסתות לפיהוקים וליום הקבוע בחדש ולהפלגה. לפיהוקים שבפעם ראשונה שתפהק חוששת שמא תראה. ליום הקבוע בחדש שאם ראתה בר"ח חוששת ביום ראש החודש הראשון ואם בט"ו לחדש ראתה חוששת ליום ט"ו לחדש הראשון. להפלגה שאם חזרה וראתה לסוף עשרים צריכה לחוש לסוף עשרים לראיה זו ואם ראיה שניה היתה לסוף ל' צריכה לחוש לסוף ל' לאותה ראיה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין מ"ש במ"י:

וכן אם אכלה שום כו' וראתה אכלה בצל כו'. ומשמע דאפי' ראתה ג"פ ע"י אכילות חלוקות הוקבע הוסת וכ"כ הב"י ושנראה ג"כ מדברי המרדכי מרפ"ב דשבועות ומדברי ר' ירוחם ודטעמא משום דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים ע"כ וכתב עוד הב"י דהרשב"א השוה אכילות אלו לקפיצות שכתב בת"ה הארוך בתחלת שער הוסתות יש למודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה באחד בשבת וראתה וקפצה בא' בשבת וראתה או שאכלה פלפלים בא' בשבת וראתה ואכלה פלפלים בא' בשבת וראתה וזהו הנקרא וסת המורכב ע"כ וכבר כתבתי במ"י דהך דאם אכלה שום כו' לא אתמר בגמרא אכיוצא בהן דבמתני' אלא אדרב הונא בר חייא אמר שמואל וסובר הרשב"א דלא מייתינן ליה לענין שיהיו נקבעות לחודייהו אלא אם באו ביום ידוע נקבעים וכמו שהוא הדין בקפיצות וה"מ למימר אדרב הונא בר חייא לאתויי קפצה וראתה אלא דחד מינייהו נקט ע"כ אבל רבינו אע"ג דדייק לכתוב וכן אם כו' דשמעינן מינה דלא קיימא אמתני' וכמ"ש במ"י לא נקט הכי לענין נפקותא לדינא אלא שלפי שכך הוא האמת דלא נפקא לן ממתני' הילכך הוצרך לכתוב בלשון הזה וכן אם כו' אבל לענין דינא ס"ל דדינים דהני אכילות שוה לדין שאר וסתות הגוף:

כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ואינה חוששת עד סוף הוסת ובזה קל וסת דגופה משאר הוסתות שהיא חוששת בהן לכל עונת הוסת בד"א בזמן שהיא לחודה לראות כל הראיה בתוך הוסת אבל אם אין כל הראיה מובלעת בתוך הוסת יש מגדולי המורים שאמרו שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף כל אותה עונה ויש מי שהורה גם בזו להתיר לאחר הוסת ולראשונים שומעים הואיל ולמודה לראות לאחר הוסת כ"כ הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל בארוך כבר כתבנו דוסתות דגופה כעטושים ופיהוקים וכיוצא בהם אם הוסת פשוט בלא הרכבת ימים אינה חוששת אלא לשעת הוסת בלבד ואינה חוששת אפי' לסוף אותה עונה ובלבד אם כל הראיה מובלעת בתוך הוסת כלומר שאינה רגילה לראות לאחר שפסקה מלהתעטש או מלפהק אבל אם הראיה נמשכת לאחר הפסק העיטוש והפיהוק י"יל דחוששת לכל העונה ההיא עד סופה ולדברי הרז"ה אינה חוששת לאחר שעת הוסת כלל לפי שאין הולכים אלא אחר התחלת הוסת עכ"ל ואיכא למידק שהרי הרשב"א פסק כהרז"ה גבי אשה שנמשך זמן וסתה ימים. או שלשה בסוף פירקין וכמ"ש שם בשמו במ"י ומ"ש הך דינא דלא פסק כמותו כבר תירץ הב"י בסי' קפ"ט שכתב דנ"ל שטעמו של הרשב"א שאע"פ שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת אין שיעור התחלת הוסת פחות משיעור ששיערו חכמים דהיינו עונה ומש"ה בהך דלקמן שהוסת נמשך ב' או ג' ימים פסק דסגי בעונה אחת והכא שהראיה נמשכת לאחר הפסק העיטוש והפהוק אסורה עונה אחת בין שתמשוך זמן מועט בין זמן מרובה ואפי' כמה ימים אסורה עונה אחת ואח"כ מותרת ע"כ וכבר כתבתי ג"כ ללשון הראב"ד לעיל סעיף ז' שכתב ג"כ בנדון דידן שאם רגילה לראות אחר הוסת שאסורה מן הוסת ואילך כל היום ואלא מיהת איהו אוסר בהך דלקמן דנמשך ב' או ג' ימים כל זמן משך ראיתה ואנו למדין מתוך לשון הרשב"א שבארוך שמ"ש בקצר שהיא אסורה מתחלת הוסת עד סוף כל אותה עונה שאינו כלל לכל הראיות אלא דוקא לראיה שבתחלת הוסת ונמשכת גם לאחר הוסת אבל כשאין הראיה מתחלת בתחלת הוסת אלא בסופה ונמשכת לאחריו אינה חוששת אלא מסופה ולהלן וכדתנינן בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ועיין עוד בפ"ב סעיף כ' דקיל וסת הגוף מוסת הימים ורמזתיו לעיל סוף סעיף ט"ז:

אמר רבא הלכה כר' יהודה. וכתב הראב"ד בס' בעלי הנפש שאם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד דע"כ לא פליג ר' יהודה אלא בלמודה דימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים לשש שעות והגיע זמן ולא ראתה אסורה לשמש וכו' הכא הוא דפליג ר' יהודה כיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דבשש שעות קביעותא ביומא אסר ליה דחיישינן כיון דקביע ליה וסת בהאי יומא כוליה יומא זמנא הוה אבל היכא דקביע לה וסת לשעה ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעותא לשעה מהניא ליה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לקביעותא דשעה ותו איכא למגמר להא מלתא מההיא אתתא דהוה סלקא מטבילת מצוה הואי חזיא דמא ואתאי לקמיה דר' יוחנן וא"ל שמא כו' לכי והבעלי לו ע"ג הנהר (בפרק תינוקות דף ס"ו) והא התם דבין שה"ל וסת בין שלא ה"ל יום טבילתה לא היה יום קבוע פעמים מקדמת פעמים מאחרת וביום טבילתה הוה לה שעה קבועה שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה היתה רואה ואעפ"כ לא חשש רבי יוחנן אלא לשעתה בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה וסת לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד ע"כ וכתב עוד שהוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה וכתובים דברים אלו בב"י ר"ס קפ"ט:

אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן כו'. כל זה נתבאר יפה בפ"ק מסי' ב' ולהלן ע"ש:

זה וזה אסורים. שחוששת ליום ט"ו שאחר העשרים וכמו שיתבאר לקמן בסעיף כ"ה וכן חוששת לט"ו בחודש ואם בא לה וסת הגוף או וסת אונס נמי חוששת לו דלכל הוסתות חוששת בפעם הראשון חוץ מוסת הדילוג כמ"ש בסעיף כ"ד ויראה לי דאחר כל ראיה קודם שתקבע שום וסת צריכה לחוש ליום ל' שהוא עונה בינונית וכמ"ש בשם הרשב"א בריש מכילתין:

שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג"פ. וצריך שיהיו הג"פ כולם בעונה אחת ביום או בלילה אבל אם היתה הראשונה ביום החדש והשנייה בלילה והשלישי ביום לא קבעה לה וסת כ"כ הטור וז"ל הראב"ד בספר בעלי הנפש הוסתות שלהם תלוים בימים שאמרנו שהיא חוששת להם בכל אותה עונה כך הוא דינה שאם היתה למודה כל ימיה לראות ביום אינה חוששת אלא ביום ואם היא למודה בלילה אינה חוששת אלא בלילה ואם ראתה ג"פ ביום והרביעית בלילה או ג"פ בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא אחרון ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר או שתראה הראשונה ביום וג' האחרונות בלילה או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום או ג' בזה וג' בזה חוששת לאחרונה בלבד עכ"ל:

ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה וכו'. וה"ה הרחיקה הדילוגים שאין חילוק בין שיהיה הדילוג מיום א' בין שיהיה יותר ע"כ והוא שיהיה שוה וזה פשוט כ"כ המגיד בשם המפרשים וכ"כ הטור ר"ס קפ"ט:

ובהא קמיפלגי כו'. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש דפליגי רב ושמואל בשאר וסתות דאי וסתות דיומא נינהו דכ"ע קמייתא ממניינא הוי ואי וסתות דהפלגה נינהו דכ"ע קמייתא לאו ממניינא ובקביעות ימי החודש בדילוג הוא דפליגי דרב מדמי ליה לקביעות ימי החדש הסדור ושמואל מדמי ליה לקביעות הפלגה ונ"ל כי וסת הסרוג כוסת הסדור הוא וקמייתא ממנינא היא לדברי הכל ואע"פ שהרחיקה ראיותיה מאי טעמא הואיל ותופסת לראש חודש ומה לי מחדש לחדש או משני חדשים לשני חדשים אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו וכו' (כמ"ש בסעיף כד) ולזה הענין לבדו שוה לוסת הדילוג אבל חשבון הקביעות הראשונה מן המנין שהרי שנינו לענין נגיחות ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח כו' אלמא קמייתא ממנינא הוא ש"מ וא"ת מאי שנא זו מהפלגה לא דמי דהתם לאו ענין הפלגה הוא ושניה אינה צריכה לראשונה אלא שכל אחת ואחת ראויה לקבוע עם שתים חברותיה שהרי היא תופסת לר"ח אבל הפלגה אינה נראית כלל עד הראיה השנית ע"כ וז"ל הטור ראתה בא' בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוג אבל ראתה א' בניסן וא' באייר וא' בתמוז וא' בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת שהפסיקה לר"ח ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה גם בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו ופי' הב"י דאפי' מאן דפסיק כרב מודה הכא דלא קבעה ודין זה פשוט בברייתא בפורקין ראתה יום כ"א בחדש זה יום כ"ב בחדש זה יום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה לה וסת ופירש"י סירגה מיום כ"ג ליום כ"ד לא קבעה לה וסת דאין דלוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה ב' ימים כאחד ע"כ:

אפ"ה בשיפורא תליא מלתא. וז"ל התוס' ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או בא' לחדש א"צ יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' וכתב הטור דה"נ בימי השבוע וכ"כ הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים ומוכח לה מהא דפ"ק דנדה שכתבתי בסעיף ב' קפצה וראתה ג"פ קבעה לה וסת לימים ואוקמא רב אשי כגון דקפץ בחד בשבא וחזר וקפץ בחד בשבא ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה ע"כ ומסיים הטור דהכא לד"ה קבעה בג"פ כיון שהן לימי החדש בשוה:

ור"ח פי' פירוש אחר. וכתב בתוס' שמפרש קבעה לה וסת לדילוג כשעשתה ג"פ כסדר הזה כגון שראתה ט"ו בניסן ט"ז באייר י"ז בסיון וכן ראתה ט"ו בתמוז ט"ז באב י"ז באלול ועוד ראתה ט"ו בתשרי ט"ז במרחשון וי"ז בכסליו חוששת מכאן ואילך ט"ו לחדש זה וט"ז לשני וי"ז לשלישי ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י"ח ובג' חדשים שאחריהם יום ט"ז וי"ז וי"ח וכן בשלשה עוד שאחרי כן דראייה של ט"ו יום בחדש הראשון לא היה ממנינא ותמהו עליו התוס' למה פי' כן דא"כ כששאל הגמ' לימא בדרבי ורשב"ג קא מפלגי ל"פ בראייה ראשונה לחוד אלא בג' ראיות של דילוג ראשון ובמסקנא יהיה הפי' בענין אחר ואמאי לא סגי בג' חדשים כדפירש הקונטרס ע"כ פי' לדבריהם דלר"ח אין סברא שתקבע וסת בג' חדשים כמו לרש"י אלא בדילוגים של ג' חדשים וא"כ כששאל הגמ' לימא בדרבי ורשב"ג פליגי פליגי בג' ראיות של דילוג ראשון וכלומר דלרב דס"ל כרבי דילוג ראשון ודילוג שני כל אחד של ג' ראיות סגי ולשמואל דס"ל כרשב"ג לא סגי עד שתשלש עוד ג' דילוגים א"נ לרב בעי ג' דילוגים של ג' ראיות ולשמואל בעי ד' ובמסקנא ל"פ אלא בראייה אחת וכדפי' ר"ח דפי' ר"ח הוא כפי המסקנא דמשני בגמ' דכ"ע כרשב"ג ובט"ו אי הוה ממנינא קא מפלגי כך נ"ל לפרש דבריהם ואע"ג דסליק ר"ח בתימה אפ"ה לא נמנע הטור מלכתוב דבריו להלכה לפי שהרשב"א כתב שאע"פ שאין הפי' כדבריו מ"מ ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגים בעצמם שנייה ושלישית כדברי ר"ח הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה וכן לכל דילוג מסודר בשוה הרי זה וסת קבוע ע"כ:

וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל. וכתב הטור שכן היא מסקנת רבינו ז"ל וכתב ב"י שאינו מבואר בדבריו שהוא סובר כן אלא מדכתב אחר פסק ר"ח והראב"ד אבל הרמב"ם פסק כשמואל משום דפריך לשמואל מברייתא וכו' וכן מסתבר להרמב"ן על כן יש לדון ולומר דמדהביא דבריהם לבסוף משמע דהכי ס"ל ע"כ ואני כבר כתבתי במ"י דבפ' שור שנגח ד' וה' פסק רבינו בהדיא כרב וכתב עוד הב"י דדעת הרשב"א נראה שהיא לפסוק כשמואל אלא שבסוף דבריו כתב ומיהו יש לחוש ולהחמיר כדברי ר"ח והראב"ד ז"ל:

גרסינן בגמ' תניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ט"ז זה וזה אסורים שינתה ליום י"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז שינתה ליום י"ח הותר כולו ואין אסור אלא מי"ח ואילך וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה לי"ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט"ז וי"ז דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר"י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא ע"כ וכך דקדק הרשב"א מברייתא זו שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי ושכן הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל והר"א והרמב"ן ז"ל ע"כ וז"ל רמ"א ז"ל בהג"ה לסעיף י"ג בסי' קפ"ט כיצד ראתה ט"ו בניסן (ולא היתה למודה בו) חוששת לט"ו באייר לא ראתה בט"ו באייר אינה חוששת לט"ז בו ראתה ט"ז בו חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת לי"ז בו ראתה י"ז בו חוששת לי"ז בתמוז ואינה חוששת לי"ח בו ראתה י"ח בתמוז קבעה לה וסת דילוגים לימי החדש וחוששת לי"ט באב ע"כ והם דברי הרמב"ן שבטור אלא דאסברה לה בגוונא אחרינא וכתב הב"י שכן פסק ג"כ רבינו ירוחם ז"ל והמגיד כתב דלא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ושנ"ל להב"י שמכיון שהרמב"ם כתב לדין השנוי בברייתא כמות שהוא כי היכי דדייקינן בברייתא איכא נמי למידק ביה ומ"ש הרשב"א שכן הסכים הר"א כבר כתבתי קצת לשונו לעיל סעיף כ' שכן פסק לענין סירוג שדינו שוה בזה לדילוג וכך הם סיום דבריו לעיל אלא שלענין חשש וסתה בתחלת וסת הוא שוה לדילוג שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ואם לא ראתה עד ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז הסמוך לו ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ת אב אע"פ שהם הפלגות ב' חדשים לא בעינן ההפלגה הראשונה מפני כי הפסקת החדש השני בטלה ראיית החדש האחד וראיית החדש הג' היא כתחלת וסת וחוששת לר"ח הרביעי הסמוך לו ולא יותר ע"כ:

אבל היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה אימא לא דהא קיימא לן בפרק דלעיל כל י"א יום בחזקת טהרה כו' כדפירש"י ואע"ג דלא אמרן הכא אלא דאפ"ה מיחש חיישא אבל לקבוע וסת בהן לא אמרינן וכדאמרינן התם בגמרא ואף בימי נדה דא"ר יוחנן בפ"ק דקבעה וסת ומייתי לה רבינו לקמן בסוף הפרק מפרש בגמרא דדוקא כשקבעה ממעין סתום דהיינו שפעם השלישית שבו תקבעהו היתה תוך ימי נדות והואיל והראשונים היו ממעין סתום קובעת משא"כ כשהראשונות היו ממעין פתוח דמודה ר"י דלא קבעה אפילו בימי נדות מ"מ כתב הטור סימן קפ"ט בשם הרמב"ן דהאידנא דנהגו שלא להפריש בין ימי נדה וימי זיבה ה"נ לענין קביעות אין חילוק וכתב הרשב"א בת"ה שנראין דבריו לפי מה שהחמירו הוא כדי שלא תבאנה לידי טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה וימי זיבה ע"כ וכתב המגיד בפ"ח שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ושכן עיקר וכן פסק רבינו ירוחם וכתב עוד הרמב"ם פעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בכ' לחדש ובר"ח וכן בחמישית וששית הרי קבעה ב' וסתות ע"כ:

ושינתה ליום ל' זה וזה אסור. וכשיגיע יום עשרים לראית שלשים אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששת ליום ל' ופי' הב"י דנלמד מדבס"פ בנות כותים אפליגו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דרב פפא סבר דהא דאמרינן שאם היתה למודה לראות בכ"ב ושינתה ליום כ"ז שחוששת ליום כ"ב האי יום כ"ב דאסרינן עלה מיום כ"ב מנינן כלומר לאו כ"ב לראיית דילוגה שהיא כ"ז אלא כ"ב ליום שהיתה ראויה לראות לימודה ורב הונא בריה דרב יהושע סבר דכ"ב מנינן לראיית דילוגה בכ"ז ומשמע התם דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע וכן פירש הריטב"א ז"ל ע"כ ועיין בסעיף י"ז:

הותר יום ל'. דהא איעקר מינה דלא ראתה בו בפעם השלישית כדמוכח הברייתא וכך פירש"י אבל לשון הטור ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף עשרים חזר וסת של עשרים למקומו והותר ל' ע"כ משמע שסובר דלאו דוקא כשלא ראתה בל' השלישי אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לעשרים חזרה לקביעתה הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעתה הראשון מחשיב לעקירה של ב' ראיות דל' ונ"ל שיש מזה סיוע לדברי רמ"א ז"ל דמה שפירש ללשון הרמב"ן שבטור בענין חוששת לוסת החדש והפלגות שזה לשונו של הרמב"ן לעולם חוששת לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע לה אחד מהם ג"פ כדינו כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור ההפלגה של כ' ראתה בט' בו או שלא ראתה חוששת לכ' באייר שמא בימי החדש תקבע וסת שהרי ראתה בעשרים בניסן וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת ההפלגה בד' ראיות או וסת החדש בג' או עד שתעקר הא' בעקירת פעם אחת ע"כ ונתלבט הב"י הרבה בפי' דברים הללו ודקדק במה שלא הזכיר גבי ר"ח אייר אלא שלא ראתה דמוכח מינה שאם ראתה בו שוב לא היינו חוששין לט' בו שכבר נעשית עקירת הראייה הראשונה דר"ח ניסן והשיב עליו רמ"א ז"ל בד"מ שלו וז"ל ואין דבריו נראין חדא דאמר לקמן בסמוך וכן חוששת לשניהן עד שתקבע ש"מ דקודם שתקבע אחד ג"פ חוששת לשניהן ועוד דהא קאמר בסמוך ראתה בט' בו או לא ראתה כו' ש"מ דאע"ג שראתה ב"פ להפלגת כ' אפ"ה חוששת לימי החדש וצריכה לחוש לכ' באייר וה"ה בכאן אע"פ שראתה בא' באייר אפ"ה צריכה לחוש לכ' בו משום ראייתה בכ' בניסן והא דנקט לא ראתה באחד באייר נ"ל דרבותא קאמר דאע"ג דנעקר וסת של ר"ת מ"מ צריכה לחוש לשני כל זמן שלא נעקר פ"א ועוד האריך ב"י בפי' דברי הרמב"ן ודברי גמגום בהם הרבה והם כפשוטם כאשר כתבתי דלעולם חוששת לשניהם אם לא נעקרה אחד מהן פ"א עד שתקבע אתד מהם ואז אינה חוששת לשני כל זמן שלא קבעה אותה ג"פ ושתקבע תחלה וסת הפלגות כגון שראתה פ"א של הפלגה קודם שמתחיל וסת ימי החדש דאז וסת הפלגה קודם כגון שראתה ר"ח ניסן ולא ראתה בר"ח אייר וראתה יום ב' בו דאז הפליגה ליום ל"א ובר"ח סיון חזרה וראתה וגם ראתה בו יום ד' דאז יש לה ב' הפלגות לל"א ובר"ח תמוז חזרה וראתה גם ראתה בו ביום ה' תמוז קבעה וסת הפלגה ולוסת החדש עדיין לא נקבע וא"צ לחוש עוד לר"ח אב רק לז' באב שהוא וסת הפלגות אבל כל זמן שלא נקבע אחד מהן חוששת לשניהם כל זמן שלא נעקר אחד מהם פ"א וה"ה אם קבעה תחלת וסת החדש קודם שתקבע וסת ימי ההפלגה שאינה חוששת לוסת הפלגה לאחר שקבעה ימי החדש כן נ"ל הדברים כפשוטן ולא הארכתי רק שראיתי ב"י שהאריך בו בקושיות ותירוצים גם כתב שא"א שתקדים וסת ההפלגה לוסת ימי החדש או שתעקרנו פעם אחת וכו' ואינו נכון בעיני ועוד דיותר נקל למצוא שתקבע וסת הפלגה קודם לוסת החדש כגון שהיא ראתה בר"ח ניסן וי"ד בו וחזרה וראתה לאחר י"ד ורואה ג"כ בר"ח אייר ובי"ב בו דקבעה וסת להפלגה ווסת החדש עדיין לא הוקבע וא"צ לחוש לר"ח סיון כך נ"ל והוא פשוט עכ"ל והרי דברי הטור סיוע לדבריו במה שהתיר יום הל' אע"פ שעדיין לא נעקר ע"י שלא ראתה בו אלא מכיון שראתה בכ' וחזרה לקביעתה הראשון הותר הל' שעדיין לא הוקבע וכן בנדון דהרמב"ן מכיון שהאחד הוקבע אין לחוש לשני שלא הוקבע ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו והב"י עצמו בה' הש"ע כתב לדברי הטור בסעיף י"ד ואין לחלק לומר דשאני ליה להב"י בין חזרה לקביעות שכבר הוקבע דעדיף מקביעות שעכשיו קובעתו וקודם לכן לא הוקבע חדא דלאו סברא מעליותא היא לחלק בינייהו ואדרבא זו שכבר הוקבע הרי נשתנית פעם או פעמים שלא ראתה בו וזו שקבעתה עכשיו עמדה בראייתה בו ועוד פשיטא לי מלתא דאילו נחית הב"י לסברא זו שלא היה מחלק ביניהם לפי שאם לא היה מחלק לא היה צריך לכל האריכות שהאריך והדוחקים שנצטרך לדחוק בהן אלא מחוורתא שלא הרגיש בזה וכבר נתבאר כמה פעמים דכל שאין לה וסת קבוע שצריכה תמיד לחוש ליום ל' לראייה שהיא עונה בינונית ושיש לו כל דין וסת קבוע וכבר כתב ב"י בזה גם בכאן בתחלת דברי הר"ן ויש גמגום במ"ש שיש לו דין וסת שאינה קבוע עיין לעיל סעיף ז' ובריש מכילתין:

לא נעקר הוסת בכך. וכתב עוד הטור וז"ל שינתה ראיותיה ולא השוה אותן כגון ששינתה פ"א ליום ל' והשנית לל"ב והשלישית לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום כ' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום עשרים מראייה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששנתה בראיות שאינן שוין שלעולם לא יעקר וסת הראשון ממקומו עד שתקבענו בג' ראיות שוות ע"כ וכתב הב"י דהא דכששינתה פעם ליום ל' ופעם לל"ב כו' א"צ לחוש אח"כ ליום ל"ו אע"ג דב' פעמים שינתה ב' ימים דכבר נתבאר שאין חוששין לדילוג כל שלא קבעתו ג"פ לעיל סעיף כ"ד ומ"ש ואם הפסיקה כו' פי' שהפסיקה מלראות ג' עונות שאין לה וסת וז"ש משעבר עליה כ' יום כלומר ג"פ כ' יום כעין שנוי הראיות שכתב בסמוך דהוי בג"פ שוב אינה חוששת לעולם ליום כ' דאין לה וסת והוא מדתנן בפ"ק דנדה ר"א אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה אלמא במסולקת מחזיק לה כבתולה ומעוברת ומניקה וכיון שכן אף זו אינה חוששת. לוסת כשם שהן אינן חוששות מפני שחזקתן מסולקים דמים הן ומיהו יש לתמוה למה פסק כר"א דהא משמע התם דלכתחלה לא פסקינן כוותיה שלא בשעת הדחק עכ"ל הב"י ונ"ל ליישב תמיהתו ולתרץ דדוקא לענין טהרות לא ראו להקל אלא בשעת הדחק דהיינו כדמפרש התם דהוה שנת בצורת או כמ"ד טהרות אפיש לעבידא וחשו להפסד טהרות אבל לדידן דלית לן אלא לגבי בעלה סמכינן על ר"א אף לכתחלה דהא מצינו שהחמירו בעסוקה בטהרות יותר משאינה עסוקה בטהרות כדאיתא בפ"ב והא דהצריכה הטור בדיקה ביום כ' היינו כמו שנתבאר בריש מכילתין סעיף הראשון ומ"ש חזרה לראות וכו' קאי בין לשינתה ראיותיה ולא השוה אותם בין להפסיקה ולא ראתה ונלמד בדברי רבינו דהכא וכתב עוד הטור וז"ל כעקירת הפלגה כן עקירת וסת החדש אלא שזו חוששת ליומא וזו חוששת לר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח שיעברו עליה ג' ר"ח עברו עליה ג' ר"וז ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו ע"כ וכתב ב"י דפשיטא דה"ה ששינתה ראיתה ג"פ לשאינן שוות דחדא נקט וה"ה לאינך:

ואין דבריו נראין בזה וכן נמי אם ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראיתה ד' ימים וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראיתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו דכתב הטור בשם הרמב"ן שחוששת לדילוג ולוסת שוה שהרי שילשה ראיותיה ג"פ בי"ז לחדש כתב שם הב"י דהיינו טעמיה דהרמב"ן דס"ל בהך דינא דאשה שנמשך כו' כהראב"ד אבל לדעת הרז"ה ורבינו דפליגי אהראב"ד ה"נ בנידון זה דהרמב"ן אינה חוששת אלא לוסת הדילוג בלבד דאין כאן וסת שוה כלל וכתב שכן דעת הרשב"א בשני הדינים וכן סתם בדין אשה שנמשך כו' כדבריהם בסי' קפ"ד סעיף ז' ורמ"א בהג"ה הי' קפ"ט סעיף י"ג כתב להך דינא דהרמב"ן ומסיק שהעיקר דאין כאן וסת שוה כלל דהולכים תמיד אתר תחלת הראיה ואני תמה על רמ"א שבסי' קפ"ד סעיף ב' כתב בשם הגהת מיי' פ"ת מהא"ב דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים קודם או לאחר כשתגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ שהרי זה סותר להא דפסק דאין הולכין אלא אתר תחלת הוסת בלבד וכיון שעברה עונה הראשונה ולא ראתה מותרת וראיתי בהג"מ ומצאתי שם בזה הלשון וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה או להקדים ב' או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת:

גרסי' בפ"ק דף ט' תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה ואע"פ שברייתא זו נשנית לענין דיה שעתה לטהרות למד ממנה הרשב"א ז"ל לענין הוסתות ושכל שלא קבעתו עדיין בג' פעמים א"צ לפרוש סמוך לוסתה כ"כ הטור בשמו בסי' קפ"ד אבל בענין שתקבענו הרי היא כשאר הנשים ששאר הוסתות קובעת בג' פעמים ולוסת הפלגות קובעתו בד' פעמים כ"כ הטור בשמו בסימן קפ"ט ודלא כי"מ דלרשב"ג בתינוקת ראייה ראשונה לעולם אינה מן המנין לפי שאינה ראויה להצטרף שאינה אלא מקרה וכתב עוד בשם הרשב"א דכשפסקה שלש עונות בינונים דאמרינן דיה שעתה פירושו שאינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחזרה לקדמותה ואסקה בגמ' רב כהנא ורב גידל דאפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג"פ לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ובזו קילא מהגדולה שהגדולה אע"פ שהפסיקה ג' עונות לא נעקר וסת הראשון כדכתב רבינו לעיל וזו אפי' למיחש לא בעיא עד שתחזור ותקבענו ג"פ כך דקדק הב"י מלשון הרשב"א שבת"ה הארוך דאפילו לחוש אינה חוששת דלא דמיא כלל לשאר נשים וכדרך שכתבתי לעיל בשם הרשב"א בראיות שבב' פעמים הראשונות ואע"פ שבמעוברת ומניקה כתבתי בפ"ק סעיף י"ג דהרשב"א עצמו כתב שיש לחוש להאומרים שאע"פ שאינה קובעת וסת מ"מ חוששת לזמן ראיה שתראה אפילו בפ"א כשם שחוששות שאר נשים תירץ הב"י דמעוברת ומניקה שאני שהן ראויין לראות אלא שמקרה העיבור וההנקה מעכב על ידן הילכך אע"ג שאינה קובעת וסת חוששת מיהא לראיה שראתה בתוך ימי העבור וההנקה אבל קטנה שאינה ראויה לראות מצד טבע אינה חוששת וטעם זה שייך נמי בזקנה (בסעיף דלקמן) ע"כ וכיוצא בזה אכתוב בסעיף ל"ב בשם הרשב"א ואהא דקתני בסיפא ועוד עברו עליה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמא מעל"ע מפרש רש"י דלא שכיונה כל אלו ההפסקות לג' עונות שוות דא"כ הרי היא ככל הנשים וקבעה וסת דדיה שעתה שהרי יש כאן ד' ראיות וג' הפלגות שוות ביניהם ואגלאי מלתא דהנך הפסקות לאו סילוק דמים הן אלא שינוי וסת אלא מיירי שפחתה או הותירה שדילגה להפסיק בכל הפסק יום או יומים בין בפחות בין ביותר דהשתא אין הראיה הראשונה שממנה התחילה לדלג יכולה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות ונלמד מדין הזקנה שיתבאר בסעיף הסמוך דהכי תניא התם בהדיא ואיזהו תינוקת לענין כל זה בארתיו בפ"ק בסעיף ט' בס"ד:

ותו גרסי' בפ"ק לעיל מהא ת"ר זקנה שעברה עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה אבל כוונה קבעה לה וסת ודיה שעתה ונתבאר סיפא זו בסוף סעיף דלעיל ונמצאת למד שדין הזקנה ככל דין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ומ"מ כתב הרשב"א דזקנה אם חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן דיראה לו שהיא חוזרת לקביעות הראשון אם וסת ההפלגות חוזרת לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה ואם בשאר הוסתות אפילו בפ"א חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג ראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות ודקדק כן מהסוגיא דגבי תינוקת בעי הדר קא חזיא בעונות ולא בעי הכי גבי זקנה ואע"ג דנקבע קודם בגמ' אלמא בזקנה פשיטא להו דאי הדר חזיא בעונות חזרה לקדמותה אבל כל שלא חזרה לוסת שהיתה רגילה בה כבר אינה צריכה לחוש שאינה חוששת לשום וסת שאינה קבוע כמו הקטנה הנזכרת כן כתב הרשב"א בהדיא בת"ה הארוך ואיזוהי זקנה בארתיו בפ"ק בסעיף ו' בס"ד:

מעוברת ומניקה. נתבארו דינם כבר בפ"ק סעיף י"ג שאין קובעת וסת אבל חוששת לראיתה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע ושאם עברו ימי עבורה והנקתה שחוזרות לוסתן הראשון ועכשיו אפרש כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראשי חדשים חוששת לראש חודש הראשון שהיא פוגעת בו וכל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פ"א חוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה להפליג ואינה דומה לזקנה ותנוקת דזקנה כל שעברו עליה ג' עונות לזקנתה מוכחא מילתא דהיא גופה מסולקת דמים לגמרי ולעולם והלכך כשהיא חוזרת ורואה עד שתתחזק בג' ראיות וה"ה והוא הטעם לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא אין לה בנוהג דמים וכשהפסיקה חזרה לקדמותה אבל אלו ראויות הן ואורח בזמנו היה בא אלא שעיכבו הגורם ועכשיו הרי אלו חוזרות לדמיהן ואורח בא בזמנו כל זה מדברי הרשב"א וכתב הב"י בס"ס קפ"ט שמ"ש שצריכות לחוש לוסתן הראשון היינו לומר שחוזרות לקביעות וסתן הראשון ואינו נעקר בפחות מג"פ וכן מפורש בדברי הרשב"א בת"ה בדברי גדולי המורים שנחלקו עליו והקילו לומר שאינה חוזרת לוסתה עד שתראה פעם א' ואע"פ שלדבריהם מה שאינו נעקר ג"פ היינו לאחר שראתה פ"א פשיטא דאותה ראיה ראשונה אינה קובעת וסת ולא מהניא אלא להורות שכבר חזרה לקדמותה וכיון דלהרשב"א אפילו אם עדיין לא ראתה חזרה לקדמותה כמו אחר ראיה ראשונה לדברי גדולי המורים שפיר ילפינן מדברי לדבריו בזה ע"כ ובפ"ק סעיף י"א נתבאר דין היתה במחבוא והגיע שעת וסתה דלא חיישא ליה ע"ש וכתב ב"י בסי' קפ"ט בסופו בשם הראב"ד דכיי היכי דאמרינן הכא גבי מעוברת ומיניקה דמשנסתלקו ימי עבורה וימי הנקה שנסתלק הגורם וחזר הוסת למקומו שכן הדין שהתה ג' עונות והפסיקה מחמת חרדה כשתסתלק החרדה חוששת לוסתה ע"כ: 0הדרן עלך האשה פרק י

וצריך לפרוש אפי' לא מצא דם. וכ"כ הר"ן וכתב שכן דעת הגאונים והגהת מיימון כתבו בפי"א כתב הראב"ד ל"ש בעל ומצא דם ל"ש בעל ולא מצא דם פורש ואיכא מ"ד שאם לא מצא דם א"צ לפרוש ומסתברא לקולא אבל בשם רש"י נמצא לחומרא וכ"כ ברוקח וכ"כ הרמב"ן וכן הורה הרמב"ם להחמיר ואפי' המקילים מצריכים לה לבדוק בבדיקה זכה במוך ובצמר נקי עכ"ל וכתב הב"י דנ"ל דלא חיישינן לדברי המקילים דבר זה שכל הפוסקים חולקים עליהם ומסכימים לאסור וגם המרדכי כתב בשם כמה גדולים לאסור משום דא"א לחבורה בלא דם אלא ש"ז חפהו כדאמר בפ"ק דכתובות גבי ר"ג שראו במים ומצא דם והא דאמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם וכו' דוקא בדורות הראשונים שהיו בקיאין בדמים אבל בזמן הזה אין להקל ע"כ ורמ"א ז"ל כתב שנוהגין להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות ע"כ:

וצריכה ז' נקיים. ולשון הטור סימן קצ"ג וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב עוד הטור שלא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה כמו נדה וכמו שנתבאר בר"פ בנות כותים וע"ש סעיף ב' וכתבו הה"מ בפי"א מהא"ב שכ"כ בספר התרומה ובס' המצות ואע"פ שכתבו שמדברי הרמב"ם והרמב"ן נראה שאינה צריכה להמתין כבר כתב הב"י דלא נהירא ליה מה שרצו לדקדק כן מדברי הרמב"ם:

אפי' בשעה שאינה במטה ואפי' לישב על המטה. כ"כ הטור סי' קצ"ה וטעמא כתב ב"י משום דבכל זה יש הרהור ומכח ההרהור יבא לידי הרגל עבירה ועיין בפ"ק דשבת סעיף ט"ו:

נשאת וראתה דם מחמת תשמיש. כבר כתבתי במ"י דר"ח מדייק דדוקא בשאירע לה כן מיד שנשאת שלא היו לה ביאות של היתר כו' ושכתב בהגהת ש"ד דלא סמכינן עליה וכן כתוב במרדכי בהל' נדה סי' תשל"ה וז"ל ואין לחלק בין אשה הנשאת עתה מחדש ובין אשה הנשאת מכמה ימים כדחילק ר"ת דאין נראה לחלק וכן משמע בתוספתא ע"כ ולענין איסורא הוא דאין לחלק אבל ודאי דלענין כתובתה יש לחלק דכשהיו לה ביאות של היתר ואת"כ אירע לה כן אמרינן נסתחפה שדהו ויוציא ויתן כתובה וכמו שכתבתי בפ"ק סעיף ט"ז בשם הרמב"ם:

וראתה דם. פי' רש"י לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות וכתב הב"י בריש סי' קפ"ז וז"ל נ"ל דאיצטריך למכתב הכי ללמדנו דאפילו רואה מחמת תשמיש כמה פעמים כל היכא דאיכא למתלי שמחמת בתולים הוא עדיין תלינן כי היכי דתלינן במכה כדבסמוך ובסוף סי' אכתוב עד אימתי תולה בדם בתולים ושם כתב וז"ל הבועל את הבתולה וראתה דם מחמת תשמיש נראה דאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים מדתניא בתוספתא פ"ק דנדה כולן בודקים אותה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים וכתבה סמ"ג ועל כרחך ברואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים איירי דאל"כ בדיקת שפופרת מאי עבידתה וקתני דבתולה א"צ בדיקה מפני שחזקת דמיה טהורים כלומר דהנך דמים מחמת בתולים קאתי ומ"מ לא מחזקינן להו בדם בתולים אלא עד שתפסוק פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש דאז ברור לנו שכבר כלו בתוליה ואם אח"כ תראה ג"פ בשעת תשמיש יש לה דין אשה שהוחזקה לראות בשעת תשמיש אבל כל זמן שלא פסקה אפילו פעם אחת תולה בבתוליה אפי' כמה פעמים כדמשמע בתוספתא שהבאתי ויש עוד ראיה לדבר מדגרס בפ"ק דנדה תנן התם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות בש"א נותנים לה ד' לילות ובה"א עד שתחיה המכה אמר רב גידל אמר שמואל ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה וכתבו התוס' שלא פסקה מחמת תשמיש דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג חודש או ג' חדשים והוי דם בתולים וטהור כדאמרינן בפ' בתרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות (מתוך י"ב חודש) ובראתה ועודה בבית אביה אין לה אלא לילה הראשון והשתא לדידן בכולהו אין לה אלא בעילת מצוה מ"מ לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דחזינא דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מחמת תשמיש מחזקינן להו מדינא בדם בתולים בהכי סגי למילף לכלהו בתולות אף להגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דרובא מסייע לה דהא רואה מחמת תשמיש הוי מיעוטא דמיעוטא ואע"ג דהתם אמרינן שאם עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה איכא למימר דהיינו לטמאה משום אותו דם אבל אחר שתטבול אם תחזור לראות מחמת תשמיש אפי' כמה פעמים לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש עד שתפסוק פעם א' וכמ"ש כך נ"ל אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים עכ"ל ובש"ע שלו סתם הדברים לכתוב דלעולם מחזקינן בדם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש וכתב רמ"א בשם תשובת מהר"ם פאדוו"ה סי' י' דאפי' אם לא פסקה לראות פעם אחת אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים:

מחמת תשמיש. והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת או כדי שתושיט ידה לתחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק כדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אח"כ הרי היא כמעל"ע שבנדה שאינה מטמאה את בועלה ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש ואינה נאסרת על בעלה כ"כ הראב"ד בס' בעלי הנפש והא דכתב ותבדוק לאו למימרא בדיקת חורין וסדקים שא"א לומר כן כמו שאפרש אבל נקט לישנא דברייתא בפרק כל היד דאדתנן התם נמצא הדם על שלו טמאים וחייבים קרבן נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן איזהו לאחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ מטמאה מעל"ע כו' פירש"י אותיום מיד לאחר בעילה לאחר זמן לאחר אותיום ורמינן עלה מדתניא איזהו לאחר זמן ר"א בר צדוק אומר כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו ופירש"י שתושיט ועודה במטה הא כדי שתרד שעורא רבא הוא ואינה מטמאה את בועלה ושני רב חסדא מאי אחר אחר דאחר פירש"י מאי אחר דקתני מתני' איזהו לאחר זמן כדי שתרד לאו אאחר אותיום קאי דטמא מספק אלא איזהו אחר זמן שהוא אחר אותו שלאחר אותיום שאינה מטמאה את בועלה כו' ואהא דאמר ר"א בר צדוק ותבדוק מסיק הרשב"א בת"ה בשער הכתמים דתבדוק דקתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני מתני' עד שתדיח את פניה שא"א לומר דבדיקה ממש בחורים וסדקים דהא גרסי' בפ"ק דנדה (ומייתי ליה רבינו לקמן ס"ס ה') איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדוק פי' לקינוח בעלמא ולא לבדיקת חורים וסדקים דא"א לבדוק חורים וסדקים בתוך שיעור וסת ומעתה נמי הא דכתב הראב"ד שבדקה עצמה כשיעור וסת צריכים נמי לפרושי בכה"ג ותו מסיק הראב"ד וכתב וז"ל וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורים הללו הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ומסתברא כוותיה עכ"ל ומינה דאם לא ראתה בסמוך לביאה אפילו ראתה כך כמה פעמים אינה נאסרת עליו ומותרת לו לאחר ז' נקיים וכ"כ סמ"ג וס' התרומה בראתה לאחר השיעור המפורש וממילא לדידן דמחמירות בשיעורים מ"מ כשנדע שיצתה מכלל ספק השיעור המפורש דשוב אין לה דין רואה מחמת תשמיש וכ"כ רמ"א ומסיים בה דדינה כמי שאין לה וסת ומתוך המשנה שכתבתי בכאן מפרק כל היד אתה למד דזה שכתב הראב"ד והוא שבדקה כו' לתת שיעור לנמצא על עד שלה אבל אם נמצא על שלו א"צ שיעור ולא הוצרך לפרש והסמ"ג לאחר שכתב שעורא דלאחר תשמיש בבדיקתה כתב וכל שכן אם נמצא על עד שלו כשפירש ממנה:

משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. וכתבו הגהת מיימוני פרק ד' בשם הר"ם מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנית ומיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה כגון אם ראתה פעם אחת או פעמים בליל שני של טבילתה כשהגיע טבילה אחרת תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה וא"צ לפרוש ליל שני של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חיישינן אלא חדא זימנא ע"כ וכתב בתשובת הרשב"א סי' תתל"ט שאם הורגלה לראות סמוך לטבילתה כל שעת תשמיש הראשון וכן עשתה ג' פעמים רצופין לג' טבילות שכל תשמיש ראשון ראתה דם מחמת תשמיש אין לה תקנה לישאר עם בעלה וכו' ובהגהות שערי דורא הלכות נדה באשה שאירע לה שראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר לידתה ואח"כ טבלה ושמשה ולא ראתה ולא שאלה ההוראה עד שאירע לה אחר כל לידה ג"פ ובינתים לא ראתה ומסיק שם להתירה לבעלה כי תלינן הראייה בחולשא עדיין מכח הלידה שהוכו הצדדים מכח לידה ולכן רואה סמוך ללידה ולא את"כ ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקה בשפופרת ועיין לקמן סעיף ח' וכתב עוד הרשב"א כתבו ב"י סוף סי' קפ"ו דהני ג"פ דווקא שראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה וכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות אישות ואומר אני דהיינו פרש"י בסמוך על ואם יש לה וסת כו' וע"ש סעיף י':

אלא תתגרש. שאסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה דחיישינן שמא יבא עליה דכיון דלכשתטבול ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסת דרבנן יוציא דחיישינן משום דאיסור דרבנן הוא קילא ליה ואתי למעבר עליה ועוד כיון דאסורה לו עולמית לפי' רש"י (כדכתב רבינו בסמוך) איכא למיחש טפי דאפילו באיסור דאורייתא חיישינן כדאמרינן בסוף פ"ב דכתובות המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו כ"ש עמו בבית דלא כיון דגיסי בהדי הדדי ומיהו אם רוצה להשרותה ע"י שליש שרי וכו' כ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתל"ט וכבר כתבתי דבריו בפ"ק סעיף י"ח וע"ש בדברי רבינו מדיני אשה זו:

כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת כו'. וכתב רמ"א דאם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל ע"כ:

ובתוכה מכחול כו'. ועד היכן היא מכנסת מכחול זה ביאר הרמב"ם שכתב בפ"ד וז"ל מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודוחקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ע"כ וכתב עלה הב"י וז"ל וכן בדין שאם לא יגיע עד מקום שהשמש דש היאך נוכל לומר דכשלא נמצא עליו דם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא דם על ראשו הלכך על כרחינו לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת שמש כמ"ש הוא ז"ל בפ"ה וז"ל צואר הרחם קורין אותו פרוזדור ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ע"כ:

ואם יש לה וסת. פירש"י ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת וכתוב בתוך תשובת הרשב"א תשובה למהר"ם על אשה שראתה דם מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש אתתא שריא לגברא שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים ולא בדילוג מיהו חוששת לאחרון פ"א כדתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורים כגון זאת האשה כשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון שראתה אסורה עונה אחת ותו לא חיישא דכל מידי דלא מקבע בתלתא זימני מעקר בחדא זימנא ואם קבע וסת לראיית דם מחמת תשמיש ג' זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר ג' פעמים דאמרינן עלה בפ' תינוקת ואם יש לה וסת תולה בוסתה פי' ששמשה כל החדש ולא ראתה בו מחמת תשמיש אלא יום י' ויום כ' ויום ל' הרי קבעה לה וסת מיום ליום תולה בוסתה שלא לשמש בחודש השני בעשרה בו וביום כ' וביום ל' ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ ועיין לעיל סעיף ז' ולהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והטור פירוש אחר בהא דאם יש לה וסת שכתבו שאם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה בשביל וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש ע"כ ועיין עוד בסעיף דלקמן:

ואם יש לה מכה וכו'. וכתב רמ"א משמע מפסקי מהרא"י סימן מ"ד והגהות ש"ד דוקא באשה שיש לה וסת ואז יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכתב עוד דבמרדכי והגהת מיימוני פרק י"א מהלכות א"ב משמע אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ספק ספקא ספק מן הצדדין או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אע"פ שיש לה מכה במקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכתבו הגהת מיי' דבשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהמכה היא מוציאה דם אינה תולה דאם לא כן לעולם לא תהא טמאה וכתב רמ"א שכן הדין באין לה וסת ומשלשים יום לשלשים יום וכתבו עוד הגהת מיימוני דמיהו בכתמים תולה בה ולענין שלשה ימים ראשונים דימי הספירה עיין סעיף כ"ב ועיין לעיל סעיף ו' דתולה במכה דלידה ובפרק הרואה כתם סעיף כ"ג כתבתי בשם הרשב"א באיש שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושמש שהאשה תולה בו:

ונאמנת האשה לומר כו'. וכתב רמ"א בשם מהרי"ו סי' כ"ה שכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה וכתב בתשובת מהרא"י סי' מ"ז על דבר טהרת אשתך אשר כתבת שיש לך הוכחה שיש לה מכה אך שאין ידוע אם מוציאה דם וכו' וכל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה אותן כתמים ושערות דקות אלא בזה המקום נראה שרצונך לומר במקום א' מוצאה לעולם א"כ אם אותו המקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמוכח דמן הצדדין מן המכה בא דלכאורה פתח החדר לפרוזדור באמצע פרוזדור הוא ובבדיקת שפופרת אומר תנא דברייתא אם נמצא דם בראשו של מכחול בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין משמע שאם ידוע שנמצא לצדדין טהורה וא"כ בנדון דידן שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום א' מן הצד יש הוכחה דלאו מן החדר בא אלא מן המכה שבצדדין וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיא נוגעת בצד המקום ההוא שהוא כואב לה קצת ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל שיש הוכחה שמן המכה בא ע"כ:

וה"ה נמי אי בעיא כו' שריא ליה. וכתבו הגהת מיי' בסוף הל' איסורי ביאה שבא מעשה לפני ר' יעקב והתיר בבדיקת שפופרת וכתבו עוד דע"י בדיקת שפופרת אפילו לבעל נפש ראוי לסמוך ושכתוב בתשובת ריצב"א אם היא מצטערת בשעת תשמיש וקשה לה מאוד נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך על הבדיקה אף לפי' הקונטרס ע"כ:

ואין דבריו נראין להחמיר וכו'. ור"כ רמ"א דאף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו:

גרסי' בגמ' ההיא דאתאי לקמיה דר' א"ל לאבדן זיל בעתה אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם אמר ר' נתרפאה זאת וכתבו הרמב"ן בהלכותיו וכתבו הטור בשמו ושכתב עוד דאם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא עלתה לה רפואה ושכתב עוד דהאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם ע"כ וכבר כתבתי בסעיף דלעיל דאנן סמכינן אבדיקה אבל מיהת בהא דבעתה כתב הב"י דלכך השמיטו שאר הפוסקים דין זה דס"ל בהא כהראב"ד שכתב שהרפואה זו שאמרו בה חכמים שמבעתין אותה אין אנו בקיאין בחררה ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה ע"כ וכתוב בס' התרומה שאם תרצה להתרפאות צריכה שתתרפא קודם שתתחזק אבל אחר שתתחזק צ"ע אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח"כ אפי' אם הוא רופא מומחה וכתבו הגהת מיי' בשם ריצב"א שאם א"ל הרופא שנתרפאת משמשת על סמך דבורו אם הוא ישראל כדאמרינן בירו' נאמן הרופא לומר קמיע זו מומחה ורפאתי בו ג"פ אע"פ שיש לדחות דההוא איירי שידענו שריפא בו פעם ראשונה מ"מ דעתי נוטה להתיר בכל ענין אבל אין בידי להתיר ע"פ דבור עובד כוכבים אפילו ברופא דלא מרע נפשיה דקרינן בהו אשר פיהם דבר שוא ומיהו אם תראה האשה שפסק דם וסתה לראיה שלא ע"י רפואות וניכר שהועילו נראה דיש לסמוך אף על העובד כוכבים כי לדבר זה יש לה רפואה כי ההוא דהפילה חררת דם וא"ר נתרפאת זאת עכ"ל ותו בגמ' ההיא אתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל א"ל לרב דימי בר יוסף זיל בעתה אזל בעתה ולא נפל מינה מידי אמר שמואל זו ממלאה ונופצת היא וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה ופירש"י ממלאה ונופצת מתמלאת דם ונופצת בשעת תשמיש ע"כ והא דאיתא בגמרא דההיא דאתאי לקמיה דרבי יוחנן דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות קחזיא דמא כו' עיין בפרק דלעיל סעיף ט"ו והא דהתקין ר' בשדות דאיתא הכא בגמרא כתב רבינו לקמן סעיף ו' ע"ש:

כתב הרשב"ץ אשה שיש לה מכות ופצעים שהמים הקרים מזיקין לה יעשו לה תקנה לטבול וכמו שהיו עושים לכ"ג ביה"כ עששיות של ברזל ואם א"א בתקנה זו תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה כדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש שכתבו המפרשים שצריך לגרשה אם אין לו אשה אחרת ועיין לעיל סעיף ז':

אמר רבא תבעוה לינשא כו'. וכתב בתשובת הרשב"א שנמצא בגליוני הצרפתים שמחזיר גרושתו צריכה להמתין שבעה נקיים והוא מובן בדברי קדמונינו ז"ל עכ"ל:

צריכה לישב שבעה נקיים. ואם עבר וכנסה תוך זמן זה דינה כדין חתן שפירסה כלתו נדה שנתבאר בפ"ק דכתובות סי' ח' ע"ש:

דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה כו'. ולא הרגישה בו ואפילו בדקה ולא מצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששים שמא נאבד הר"ן וכ"כ הטור וכתב ב"י שכ"כ רשב"א ושהוא פשוט דאל"כ לא היה רבא סותם דבריו לומר צריכה לישב שבעה נקיים דמשמע דלית לה תקנה אלא בכך:

וצריכה לישב שבעה נקיים. חוץ מן יום התביעה ומונים אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפ' החולץ דאמרינן התם רב כי אקלע לנרדשיר אמר מאן הויא ליומא כו'. ואקשינן והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודעי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדת ע"כ וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות שהרמב"ן דקדק מלשון רשב"ם בההוא עובדא דרבינא דבסמוך דאם דחו הנשואין מחמת איזה סיבה אע"פ שיש בה שבעה נקיים צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתו לעשות הנישואין משום דכיון שדחה הנשואין לא מסקא אדעתא דהנך שבעה נקיים וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ט שבדבר זה נפל מחלוקת בין בעלי תריסין היכא דנדחו הנשואין יום או יומים אם צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים מיום אותה תביעה והכריע הוא כדברי האוסרים ומצריכים לחזור ולמנות אע"פ שבדקה עצמה תמיד והוכיח כן מלשון הכתוב במרדכי בענין זה באורך וגם מדקאמר כשיתפשרו וישלימו וכו' שהוא מיותר אלא דאתא לאשמועינן דלא תתחיל למנות השבעה שניים עד אחר שיתפשרו וישלימו ומכל וכל דאז מסקא אדעתא ולא מקמי הכי ואפי' ספרה ובדקה לא מהני לה טעמא משום דחיישינן לחימוד כל שעתא ושעתא איכא למיחש דלמא השתא חזיא ולאו אדעתה הילכך בעינן דיהבא אדעתה ומסקא טובא ע"כ וכתב רמ"י ז"ל ונ"ל דאפילו לא נדחה הזמן אלא נתחלף החתן וכמעשה שהיה שהעמידו את החופה וסירב החתן ולא רצה ללכת לחופה מחמת שלא השלימו לו נדוניתא ובא מתוך כך לריב ולקטט ובתוך כך אמרו לאחר שיקח הוא הנדוניא וילך תחת החופה מיד ונתרצה האחר ואמרו הדבר לכלה ונתרצית גם היא ומיד באותה שעה הוליכום לחופה והכניסום לאותה החופה המוכנת ועומדת היתה והכלה כבר היא ישבה שבעה נקיים והיתה מוכנת לטבול באותה לילה לחתן הראשון ואמרתי שצריכה לישב שבעה נקיים אחרות לחתן זה כי אמרתי נתחדש החימוד והימים הראשונים יפלו ואין להם עסק לזה החתן וצריכה שבעה נקיים מחדש כן נ"ל עכ"ל וכתבו הגהות מיי' בפרק י"א פירש רשב"ם דבעינן שבעה נקיים סמוך לבעילת מצוה וכן כתב הרוקח בשם אביו וכל רבותיו וכ"כ הר"ם ז"ל וכתבו עוד דאם טבלה אחר ז' נקיים ולא נבעלה צריכין לבדוק בכל יום עד שתבעל דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת חימוד עד שתבעל ע"כ ופי' הב"י דהיינו לכתחילה כו' כמ"ש בסעיף דלקמן וכתב רמ"א שהמנהג לטבול הכלה ליל ד' אע"פ שלא תבעל קודם מוצאי שבת אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה ואם לא תיבעל במ"ש יש לה לבדוק וכו' כדלעיל וכתב עוד בשם הגהת שערי דורא שכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה שבעה נקיים:

ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום וכו'. וכתב הב"י דמ"מ לא מסתבר דיחמיר טפי מרואה ודאית דיתבאר בפרקין סי' דלקמן שאם לא בדקו בכל השבעה אלא פעם אחת דבדיעבד סגי לה ואע"פ שכתב שמא בכל יום תראה כו' לא מסתבר להחמיר בה יותר מרואה ודאית ע"כ וכ"כ עוד הב"י בהא שבסעיף דלעיל דמצריכים בדיקה אחר הטבילה בכל יום עד שתבעל דבדיעבד בבדיקה אחת תוך שבעה סגי לה דלא מחמרינן בה בדיעבד טפי מנדה ודאית ע"כ וכתב רמ"א לדבריו בהגהותיו לפסק הלכה ואע"פ דגבי נדה ודאית מסיק הש"ע בסי' קצ"ו דאין להקל אלא צריכה שתבדוק ביום הראשון מהשבעה וביום השביעי ואפי' בדיעבד קאמר וכמו שאכתוב בס"ד בסעיף כ"ט מ"מ הכא שאני וקא סמך אהנך רבוותא דמתירים אף התם:

אבל הלכה כר"א. וכתבתי במ"י דאע"ג דאין למדין הלכה מפי הש"ס הכי אפסיק הלכתא כוותיה בגמ' פ"ק דף ז' וזה טעמו של הסמ"ג דכשפסק הלכה כמותו לא הביא להך ברייתא לראיה לו אלא הא דאפסיק בפ"ק בגמ' כוותיה ובריש פרק בנות כותים אמרינן צריכין שיהיו אלו הימים ז' רצופים והכי תניא נמי הכא בגמ' א"ל ר"א לרבי יהושע לדבריך אתה מונה בסרוגים והתורה אמרה אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ופולטת נמי סותרת אלא שאינה סותרת רק יום אחד וכן כשהאיר יום ז' שוב אינה סותרת ע"י פליטת ש"ז כגון ששמשה ע"י שטעתה במנין וטבלה אבל ראיית דם כותרת אפילו בסוף יום השביעי וכל הימים הראשונים יפלו וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים וכתב בתרומת הדשן הא דכתב בספר התרומה ובמרדכי ובהגהת מיי' פ"ט מייתי לה דג' ימים של ספירת ז' נקיים צריכים להיות טהורים לגמרי ואם מצאה בהם כתם אע"פ שיכולה לתלות במכה או חבורה אינה תולה יראה דדוקא בכתם כגריס ועוד אמרו כן אבל פחות מכאן דאינו צריך לתלותו בחבורה או במכה אלא בדם מאכולת ודאי תלינן לעולם דאל"כ אין שוה אשה יכולה להטהר וכדתניא בפ' הרואה כתם דאין לך מטה שאין עליה כמה טיפי דמים מאכולת ע"כ ובסי' ק"ץ גבי אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אא"כ יש לה מכה בגופה כתב ב"י עוד בשם סה"ת שכ' כלשון הזה סתם מכה לפעמים היא מוציאה דם ואם סופרת ז' נקיים מסברא מג' נקיים ואילך כתמיה טהורים ותולה במכה ואינה סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור ולכך צריך ג' ימים ראשונים מז' ימי הספירה נקיים לגמרי עכ"ל וכתב רמ"א שכן נוהגים וכתב עוד שאר דברים שתלינן בהם כתם כמו שנתבאר בפרק הרואה כתם דינן כמכה שאין ידוע אם מוציאה דם:

צריכות שתפסוק בטהרה לבדוק עצמה כו'. וכתב הטור סי' קצ"ו לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה ובש"ע העתיק בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה כו' ולא ידעתי למה שינה הלשון דאדרבה הא עדיפא לאשמועינן דאפילו ישבה ולא בדקה שאפשר שהפסיקה והיתה טהורה דאפ"ה כשאח"כ מצאה טמאה ה"ז בחזקת טמאה ורמ"י כתב לשתי הלשונות:

לבדוק עצמן וכו'. לשון הטור וכך משפטה אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אע"פ שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב (בהל' נדה דלקמן) וז"ל ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות עכ"ל הטור וכלומר שמדברי הרא"ש נראה שאפילו בשאר הימים שלא ביום הראשון באיזה יום שתפסוק צריכה שתפסוק בין השמשות שהרי לא חילק בין יום ראשון לשאר ימים טעמא דאיכא לפלוגי בין יום ראשון לשאר ימים מדבגמ' בפרקין דלעיל קודם מתני' דהזב והזבה תניא א"ר שאלתי את ר"י ור"ש כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה בין השמשות לא הפרישה אחר ימים בדקה ומצאה טמאה מהו א"ל הרי זו בחזקת טהרה ששי חמישי רביעי שלישי שני מהו א"ל בחזקת טהרה בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק ומעיקרא מאי סבר הואיל והוחזק מעיינה פתוח והשתא נשי דידן כולהו ספק זבות ספק נדות הן ואפשר שהיא נדה ומעיינה פתוח ודלמא אי שאל לא היו מטהרין וכדסבר מעיקרא דלא שאל מה"ט וזו היא דעת המחמירין שהזכיר הרשב"א אלא שכתב סברתו לטהר דנדמית לו טעמיה דרבי במאי דאמר טעיתי שלא שאלתי דטעמא דמסתבר הוא דליכא בינייהו דראשון ושאר יומי ותו דאיתא בגמרא בברייתא דא"ל לר' יהודה אלמלא ידיה כו' מ"ל הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בראשון ש"מ דראשון כשני דכיון דפסק פסק ואלא מיהת אין לנו להחמיר אלא ביום ראשון אבל בשאר ימים מנין לנו דאע"ג דמצינו במתניתין דנדה שבדקה וכו' שכתב רבינו לקמן בסמוך ששנינו בה רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה אכתי יחידאה היא וקשה א"כ אמאי סתם רבינו לקמן בהלכות נדה לפסוק כמותו ולפיכך כתב הב"י דנ"ל דלא כתב כן לפסוק הלכה אלא לרווחא דמלתא בעלמא דאפילו מאן דסבר דבהפסיקה ביום הראשון נמי סגי בבדיקת שחרית מודה דבאיזה יום שתפסוק עדיף טפי לבדוק בין השמשות דמרחקה נפשה מידי נדנוד ספק וכ"ש לסוברים דבהפסיקה ביום הא' צריכה בדיקה בין השמשות דלכתחלה אית לן לאורויי דכשהפסיקה בשאר ימים נמי תבדוק בין השמשות כי היכי דלא ליחלף להו יום א' בשאר ימים ותדע שדברי הרא"ש הם בהלכות נדה בקוצר שסידר בסוף מסכת נדה להורות לבני ישראל את המעשה אשר יעשון ולכן כתב דבאיזה יום שתפסוק תבדוק בין השמשות לצאת ידי כל ספק מיהו היכא דבדקה שחרית ולא בדקה בין השמשות בהא לא איירי ואפשר דסבירא ליה כחכמים בתראי או כת"ק דמתני' דסבר דוקא כשפסקה ביום ז' לא בעיא בדיקת בין השמשות אבל פסקה בשאר ימים בעיא בדיקת בין השמשות וזה נראה יותר דמשום הכי מסתם לה סתומי אי משום רוב נשים פוסקות קודם הז' ואי משום דכיון דפוסקת בכולהו יומי בעיא בדיקה בין השמשות בר מפוסקת ביום הז' לית לן לאורויי התירא ביום הז' כי היכי דלא לחלפו שאר יומי ביה אבל לומר דסבר הלכה כרבי יהודה ובאיזה יום שתפסוק מצריך בדיקת בין השמשות ואפילו בדיעבד כדמשמע מדברי הטור זה דבר שאין להעלותו על הדעת בשום פנים עכ"ל ב"י ובש"ע סתם כלשון רבינו וכתב עליו רמ"א וכן נוהגים לכתחילה ובדיעבד אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה סגי בכך מלבד כשראתה יום א' בלבד ופסקה בו ביום דלא מהני לה בדיקת שחרית אפילו בדיעבד ע"כ ואם תאמר ולדידן מאי נפקא ליה מיניה הא מסיקנא בפרק בנות כותים סעיף ב' שכל אשה שרואה אפילו כתם נוהגים שצריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואח"כ תפסוק ותספור ז' נקיים ונ"ל דנפקא מיניה טובא להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דמכיון דטעמא דמחמירין ביום ה' לראייתה משום דדלמא בימי נדותה הוא שהוחזק מעיינה פתוח וכולהו נשי דידן כטועות הן דלעולם לא ידעי היכא קיימי אי בימי זיבות ואפשר שזו הראייה שבימי הספירה הן בימי נדות ולפיכך כל שלא ראתה רק יום א' בימי הספירה בדיקת שחרית לא מהני לה אפילו בדיעבד כך נ"ל וכל ירא את ה' צריך להזהיר על זה אבל לא ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחילתה ולענין בין השמשות דאמרן כתב הב"י דמשמע ודאי דלאו דוקא דהא בין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה הוא ואם לא בדקה קודם לכן אין ראוי שתעלה לה דכיון דמספקא לן שמא מן הלילה הוא נמצא שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ועוד דהא רבי יהודה דמחמיר לא אמר אלא מן המנחה ולמעלה משמע דממנחה קטנה ולמעלה קאמר ומ"מ דבר פשוט הוא דקודם זמן בין השמשות טובא הוא ואף קודם בין השמשות דר"ת דההוא לא הוי אלא קודם הלילה וזמן מנחה קטנה ב' שעות וחצי קודם הלילה הלכך בין השמשות דקאמר הרא"ש היינו בין השמשות דר"ת שעדיין הוא יום גמור וא"נ סמוך לבין השמשות האחרון דאע"ג דמן המנחה ולמעלה סגי מ"מ לכתחלה רצה להורות שתבדוק היותר סמוך ללילה שאפשר כדי לצאת מידי ספק ואילו היה אפשר לה להיות ידיה בין עיניה כל בין השמשות כך היה מורה כדי לצאת ידי כל ספק אבל לפי שא"א לה לעשות כן לא הורה כך אבל מ"מ מה שאפשר לתקן דהיינו לבדוק סמוך לבין השמשות הורה שתעשה כן ע"כ ושיעורי בין השמשות עצמו נתבארו בפרק במה מדליקין סי' כ"ג וכתב עוד הב"י וז"ל ולי מה יקרו דברי הרשב"א שכתב בת"ה הקצר וז"ל לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרתה במוך דחוק שיהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק ע"כ והגיה רמ"א דזה דוקא לכתחילה בשאר יומי דבדיעבד בדיקה דשחרית מהני בהו וכדכתבתי לעיל בשמו ואף ביום הראשון כתב דבדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אע"פ שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות סגי אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה רק יום א' ע"כ וכתוב בתרומת הדשן שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול י"א שיכולה לבדוק באותה שעה ותתחיל מיום המחרת והוא ז"ל חולק בדבר משום כיון דהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה הלכך חשבינן כאלו היא מיום המחרת והלכך אין יום המחרת עולה לה מן המנין דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין ז' והאגור כתב שמהר"י מולין השיב כסברא ראשונה דאחר תפלת ערבית נחשב יום לענין הפסקה ואפי' בערב שבת אחר תפלת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה וכתב רמ"א דנוהגין לכתחלה ליזהר ובדיעבד אין לחוש וכתב עוד דמקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלו סמוך לערב (רק שהוא עדיין יום רמ"י) וחושבין דבר זה לדיעבד ואין למחות בידם כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן והוא מנהג ותיקין ע"כ ולעיל בסמוך כתבתי דבתוך ימי הספירה כשלא ראתה רק יום א' שצריכה שתבדוק דוקא בסמוך לבין השמשות ובדיקה דשחרית לא מהני לה ובכתם אפשר שאין להחמיר בזה:

ולמחרתו תתחיל כו'. ובפרק בנות כותים סעיף ב' נתבאר דהאידנא אינן מתחילות עד למחרת יום ה' לראייתה ע"ש:

ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן וכו'. וכ"כ המרדכי בשם הרוקח דיום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוקה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים מנהג כשר הוא כשאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש לבנים אמנם אם אינה רוחצת אלא פניה שלמטה דיה בכך עכ"ל וכתב רמ"א שכן נוהגין ואין לשנות וז"ל האגור אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים נקיים ללבוש תספור ז' נקיים רק שהחלוק נקי מדם ויש חולקים שערי דורא ע"כ ורמ"א כתב הסברא קמא דלהקל ורמ"י הוסיף בלשונו שתוכל לספור ז' נקיים בלא רחיצה כלל ומיהת נראה לי דלאו לאפוקי רחיצת פניה שלמטה דכולי האי א"א לומר שלא תוכל למצוא מים מועטים בכדי רחיצת הפנים שלמטה ואם כן שגם הוא לא נתכוון אלא לרחיצת כל גופה תוספתו זאת גריעותא היא דהא איכא למטעי ולמשמע מינה דאפילו פניה שלמטה לא צריכה ויותר משמע דאין ה"נ שנתכוון לאפוקי אפילו פניה שלמנוה וכשהיא דחוקה כל כך שאין לה מים כלל וכלל דאלת"ה הא אמרן דרחיצת כל גופה אפילו בלא שעת הדחק אינה לכתחלה אלא ודאי דהכא אפילו פניה שלמטה דלא צריכה ומ"מ ודאי קנוח קאמר לנקותה במאי דאפשר פשיטא דלא סגי בלאו הכי:

ובודקות את עצמן ואת חלוקן בכל יום שחרית וערבית. בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהיה לילה כ"כ סמ"ג וסמ"ק וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח וכתב ב"י שנראה לו שלמדו כך מדתנן בפרק קמא דנדה פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ע"כ ועיקר מתני' לא נשנית אלא לענין הכשר טהרות דלמפרע כדפירש רש"י שם דף י"א:

דקי"ל כרב וכו'. אבל הסמ"ג כתב דלא נתברר הלכה כדברי מי ושלכך ראוי להחמיר כדברי רבי חנינא שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה ובספר חפץ פוסק רב ורבי חנינא הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר ע"כ וסמ"ק גמגם בדבר קצת על מסקנא דסמ"ג ובספר התרומה האריך בדבר והעלה כדברי סמ"ג והגהות מיי' בשם הרמב"ן ובשם רבינו שמחה כתבו כדברי סמ"ג וכתב הב"י דכיון דכל הני רבוואתא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת וכתב האגור בשם תוס' דפ"ק דביצה בדקה עצמה יום א' ויום ז' ומצאה טהורה חשוב ספירה רק שבדקה עצמה יום שפסקה בו לערב והפסיקה בטהרה ודוקא יום ז' אבל ליל שביעי לא ע"כ ומ"מ האשה המרבה לבדוק בימי ספירתה הרי זו משובחת ואף בשאר הימים כדלעיל ר"פ כל היד וכ"כ הטור:

ובדיקה שאמרנו בין הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה. טור:

היינו שתכניס בגד לבן או צמר גפן וכו'. מדגרשי' בפ' כל היד (נדה דף י"ז) של בית מונבז המלך היו בודקין מטותיהן במילא פרהבא ומזכירין אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקים את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא האי שחקא דכיתנא מעלו לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בפשתן אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל"ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואב"א הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי והא בשחקי ופרש"י מילא פרהבא חוטו"ן מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל ל"א צמר נקי ורך פקולין קוטין שחקי דכיתנא בגדים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן שאין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מן החדשים ע"כ ומדברי רבינו משמע דפסק כתירוצא קמא ולא ידעתי למה ובטור כתב וז"ל לא תבדוק לא בבגד שחור ולא באדום ולא בבגד פשתן חדש אפי' שהוא נקי ולבן מפני שהוא קשה אלא בצמר נקי ורך או בצמר גפן או בבגד פשתן ישן שהוא נקי ורך ע"כ הרי שפוסק כלישנא בתרא וכן נראים דברי הרמב"ם ועוד נראה מדבריו דהא דתניא לא בעד אדום ולא בעד שחור דלאו דוקא הני אלא ה"ה לכל הצבעים שאין מראה אדמומית ניכר בהן כמו בלבן וכן נראה דברי הסמ"ג ואף רבינו בהל' נדה דלקמן דקדק לכתוב גבי צמר גפן ג"כ שיהא לבן ואלא מיהת בכתיבת יד דהל' נדה דלקמן ראיתי שכתוב או בבגד צמר גפן וא"כ יש לדקדק בדבריו אלו כמו שדקדק הב"י על דברי הרמב"ם דמשמע מיניה דסובר דאין בדיקה אלא בבגד דוקא ואע"ג דתירץ דאפשר דאמאי דכתב בדיקת מטלית באותו פרק קאי לומר מאיזה מטלית שצריך שיהיה וזה אינו תירוץ ללישנא דרבינו מ"מ נתפוס אנו בנוסחא שלנו שמסכמת להלכה ולמעשה דבית מונבז וכתב הרשב"א בת"ה הקצר אור היום יפה לבדיקה שכן של בית מונבז המלך אין בודקים מטותיהם אלא ביום ומזכירים אותם לשבח ע"כ וכתבו רבינו ירוחם ואיתא ההיא דפ' כל היד שם וכתב הב"י דלפי שאינו מעכב כלל לא הזכירוהו הרמב"ם ומכל מקום הטור ורמ"א כתבו בהגהותיו דלכתחילה תהיה הבדיקה לאור היום ולא לאור הנר ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר:

עד מקום שהשמש דש. וכבר כתבתי במעדני יו"ט מה שנתלבט בזה הב"י לפי שהפקחות שבהן אומרות שיקשה להכניס כל כך בעומק וכו' ועתה אכתוב מסקנתו של הב"י שכתב וז"ל והנ"ל לבעל נפש דכיון שהרא"ש ורבינו ירוחם והגהות מיימן הצריכו שהבדיקה תהיה בענין זה שיצא את כולם ויצוה בביתו דבדיקה שבודקת בהפסקה ובדיקה א' מבדיקתה שבתוך הז' תהיה בענין שיגיע עד מקום שהשמש דש ושאר הבדיקות אף אם לא יגיע שם לית לן בה שמאחר שרוב הפוסקים פשיטא להו דהלכה כרב דסגי ליה בבדיקה אחת תוך ז' אע"פ שלכתחילה הצריכו לבדוק בכל יום לענין בדיקה בענין זה שהוא דבר קשה וגם כי רוב הפוסקים אין מצריכים לבדוק בענין זה דהיינו לעשות כדברי המצריכים לבדוק בענין זה בבדיקות המוכרחות שהם בדיקות יום ההפסקה ובדיקה אחת בתוך ז' או בתחלתן או בסופן או באמצען ואע"פ שקצת הפוסקים סוברים שצריכה לבדוק בכל יום הלא הם סמ"ג וספר התרומה והם לא הצריכוה להכניס עד מקום שהשמש דש הלכך בבדיקות שעושה בששת הימים כמו שרגילות שאינן מגיעות עד מקום שהשמש דש סגי לדברי הכל ומטעם זה אע"פ שסמ"ג וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח מצריכים לבדוק פעמים ביום נראה דבבדיקה זו הקשה סגי בפעם אחת שתבדוק ביום שהיא בודקת בה והפעם שנית תהיה כשאר בדיקות שהרי המצריכים לבדוק פעמים ביום לא הצריכו בדיקה עד מקום שהשמש דש הלכך בהכי סגי לכ"ע ואמנם נ"ל שצריך ליחד יום אחד בתוך השבעה כדי שיהיה יום מיוחד לבדיקה זו שתדע שתמיד צריכה לבדוק באותו יום באותו ענין ונ"ל שהיום היותר ראוי ליחד הוא היום הב' כדי שאם תשכח באותו יום מלבדוק בענין זה יהיו לפניה ימים הרבה לתשלומין בעודה תוך שבעה עכ"ל ולא ידעתי למה ייחד היום הב' ולא היום הראשון ושוב מצאתי בשלחן ערוך שכתב שם יום ראשון ורמ"א מסיק דבדיעבד אם לא עשתה כן כלל בשום אחד מכל הבדיקות רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה ע"כ:

שאינן אלא מן המקור. וצריכה ג"כ שתרגיש ביציאתו וכדכתבתי בריש פ' הרואה כתם אלא שחכמים החמירו כמבואר שם וגם כתבתי בפ' יוצא דופן בסעיף ג' דמטמא בין באונס בין ברצון דבר תורה:

בין גיורת כו'. ואין חילוק בין נשואה לפנויה וכמו שכתבתי כבר בפ' יוצא דופן סעיף ב':

וספרה לה לעצמה. וכתבו התוס' בפ' המדיר (כתובות דף ע"ב) וזה לשונו וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל דאין מברכין אלא ביובל כדמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות עכ"ל ואני תמיה דמי הגיד להם שאינה מברכת ומה שעכשיו אינה מברכת לפי שאין לנו זבה ודאית מכיון שהחמירו בחומרא דר' זירא:

שאפי' רואות טיפת דם כחרדל. ונ"ל דכי היכי דלענין ראיה עצמה דדבר תורה בין שתהיה בכך נדה או זבה תנינן בריש פ' יוצא דופן דאפי' בפחות מכן הוי ראייה וכמ"ש שם סעיף ג' דהה"נ לענין החומרא זו שהחמירו בנות ישראל על עצמן דר' זירא לא חש למנקט בפחות מכן אלא נקט תחלת לישנא דמתני' דהתם דודאי שאין נראה לחלק בין שיעור החרדל לפחות מכן מכיון שלא חשו למיעוט שיש בשיעור החרדל ואפ"ה החמירו בו ה"ה והוא הטעם שבפחות מכן ג"כ החמירו וזה נ"ל פשוט וכתב רבינו ירוחם דאין בכלל זו החומרא אלא הרואה דם שיוצא מגופה משא"כ בכתמים אלא הרי דין הכתמים במקומו עומד שצריך שיהא כגריס ועוד וכפי מה שכבר נתבאר בפ' הכתם וכתב שכן הסכימו כל הפוסקים וכתב הב"י בסוף סי' קפ"ג דפשוט הוא ושכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ' י"א:

ועדיין נשאר הענין על דין תורה. ובסוף פ' בנות כותים נתבאר דקי"ל כרבא דאמר דימי לידה שלא ראתה בהן עולין לה לימי הספירה וגם שם כתב רבינו שהיולדת נקבה ולא ראתה בז' ימים הראשונים עלו לה לספירת ז' נקיים ואע"פ שראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפילו לא פסקה אבל הטור סי' קצ"ד כתב שהרמב"ן סובר שסותרת וצריכה ז' נקיים משתפסוק ואפילו לסברת רבינו דוקא כשהיו לה ז' נקיים אז אינה סותרת ואפילו מה שראתה בימי טומאה בשבוע שני' של יולדת נקבה וכ"ש מה שראתה בימי טוהר אבל אם עדיין לא היו לה נקיים אין הימי טוהר עולין לה אא"כ שלא ראתה בהן שאע"פ שהדם טהור הוא אפ"ה מכיון שעדיין לא שלמו ימי הנקיים שלה אינן ראוים לספירה אא"כ שלא תראה בהן וכתב ב"י שכ"כ הגהת מיימון בפ' ז' דכיון דקי"ל כרב דאמר מעיין א' הוא כו' א"כ כל הימים קרויים ימי הלידה עד שתטבול וכ"כ שם המגיד וכן נראה מדברי הרמב"ם שם והכי פירש רש"י בהדיא בפ' בנות כותים גבי פלוגתא דרב ולוי דגרס התם ת"ש דותה תטמא לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז' נקיים בשלמא לרב דאמר מעיין א' הוא כלומר דם טמא בימי טומאה וטהור בימי טוהר כו' מעיין א' התורה טמאתו והתורה טהרתו מש"ה בעי ז' נקיים אלא ללוי דאמר שני מעיינות הן למה לי ז' כו' ופירש"י מש"ה בעי הפסקה ז' נקיים דממעיין דמים טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים כדכתיב דותה תטמא ע"כ לשון הב"י ויש להסתפק אי הגהת מיימון נקטי בדוקא עד שתטבול ושאפילו אם שלמו ימים נקיים משראתה קודם שטבלה סותרת ואפילו בימי טוהר ודרש"י נמי נקט בדוקא עד שתספור ז' נקיים ולא בעי שטבלה ג"כ אלא מכי שלמו לה ז' נקיים תו לא סתרה ואי נמי חד מינייהו לאו בדוקא וחד בדוקא אכתי איכא לספוקי הי מינייהו בדוקא והי מינייהו בלאו דוקא וכתב ב"י דפשוט הוא שאפילו כשהיו לה ז' נקיים קודם שנשלמו לה י"ד לנקבה ולא ראתה וטבלה שלא עלתה לה טבילה זו מכיון דאפ"ה הרי היא באותן ימים כנדה כדכתיב בקרא פרשת תזריע וצריכה לחזור ולטבול אחר י"ד ע"כ. וכיוצא בזה כתוב בטור ריש סימן קצ"ז וז"ל אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול וכו' ואחר ימי ספירתה ע"כ ושם פי' הב"י דכיון דלא שלמו ימי ספירתה הוי כטובל ושרץ בידו:

וכן נוהגין באשכנז ובצרפת. וכתב ב"י דהאידנא פשט איסור זה בכל ישראל ואפי' באשכנזים וצרפתים ע"כ אבל כל שלא ראתה אחר שספרה ז' נקיים ושלמו לה י"ד ימים דימי לידה ליולדת נקבה טובלת ומותרת לבעלה לכל המנהגות וכתב הרמב"ם בפרק י"א זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף מ' ויולדת נקבה עד אחר שמונים ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' נקיים בלבד כמו שבארנו ע"כ וכתב הב"י דמה שכתב דרך מינות הוא וכו' היינו מפני שנראים כסבורים שמה שאמרה תורה תשב בדמי טהרה שרוצה לומר שאפילו לא תראה דם שתהיה יושבת ולא תטבול כמו אם ראתה דם ומש"ה בכל קדש לא תגע והדבר מבואר שחכמינו ז"ל מפרשים בהפך דקרא דתשב בדמי טהרה היינו לומר שכל דמים שרואה טהורים מכיון שטבלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה ובכל קודש לא תגע היינו כדין טבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה שזו טבולת יום ארוכה היא כדאיתא בפ' הערל ומ"ש שתספור ז' נקיים בלבד ולא שתטבול בתוך י"ד אם היא יולדת נקבה אלא כדכתבנו לעיל ולא חש להאריך ומהרי"ק נשאל על מנהג הלועזים שנוהגין שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה ואפילו לא ראתה ושפסקני אחד שנקרא תניא כתב שאפשר שהראשונים שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו גדר ועל כיוצא בזה שמע בני וגו' ואל תטוש וגו' והלועזים עושין כל מעשיהם על פיו של אותו פוסק והשיב אי תניא תניא ומאחר שהלועזים נוהגין על פיו אין למחות בידם אבל היכא דלא נהגו לא ינהגו אפילו להרחקה וסייג דחומרא דאתי לידי קולא הוא מאחר שהוא מנהג צדוקים כמו שכתב הרמב"ם עכ"ד מהרי"ק אבל הב"י כתב שאם יש מקום שנראה לגדור בהם גדר זה מפני שרואין שהן פרוצים באיסור נדה ואינן פרוצים שינהגו כמנהג צדוקים שראוי לגדור כגדר הזה ואף הרמב"ם שאמר שלא ינהגו לא אמר אלא מן הסתם שאם אין אנו יודעין שמחמת חומרא הנהיגו להן אין תולין בגדר דחוק כזה אלא תולין אותן בטעות וכיוצא בזה מה שכתבו התוס' בפ' כל הבשר על הנוהגים מלחתוך בשר רותח בסכין של בשר דהבל הוא ולא חשו לומר שמא בקעה מצא כו' וז"ל הריב"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע"פ שהוא מותר או מפני נקיות שאותן הימים דמים מצוים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירין אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים הם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב"ם ז"ל ע"כ ורמ"י נתחכם למצוא טעם שמפני שהוא כ"כ קרוב ללידה הדמים מצוים וחוששת שמא יראו ולא ירגישו והרגיש בעצמו בחולשת הטעם וכתב דחששא רחוקה היא זו דהא אפילו אם יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מה"ת ומסיק דמ"מ במקום שנהגו להחמיר נהגו ואין להתיר להם כיון שכבר הורגלו להחמיר ואתה בא להקל להם יקילו יותר ע"כ וכפי מה ששמעתי נוהגות הנשים שמתאחרות בטבילתן לזכר ולנקבה ולא כשיעור שוה יש אשר מתאחרות הרבה ויש שלא מתאחרות הרבה ומתאחרות עכ"פ לנקבה יותר מלזכר אבל אינן משלימות עד כל השמונים יום ויראה לי שלא הנהיגו כן לשום פרישות וגדר אלא כנוהגות סלסול בעצמן כבושה מלטבול במהירות כ"כ אחר שהיו לה חבלי לידה ובושות יותר לנקבה מלזכר וגם אסמכוה אדמצינו דימי טומאה דנקבה יתירים על ימי טומאה דלזכר ולפי זה יכולין להתיר בפניהם:

בעלה לוקה עליה. דכנדה ודאי היא ואסור לו לבא עליה עד שיעברו עליה ימים שתוכל לטבול ושתאמר לו טבלתי וכדרך שנתבאר בפ' כל היד סעיף כ"א אבל כל שלא אמרה טבלתי אע"פ שחזרה ואמרה טהורה הייתי ונותנת אמתלא לדבריה למה לבשה בגדי נדות כתב הרשב"א בתורת הבית שאינה נאמנת ואע"ג דלקמן באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת בנותנת אמתלא לדבריה התם משום בושת או אונס מקרי דאומרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת ע"כ והר"ן בפ"ב דשבועות הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' המדיר אמתני' דומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כרב יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא כל כה"ג לא אבעי ליה למסמך עליה ומסתמא קאמר אלמא אפי' באמתלא לא מהימנא דהא ודאי נדה משוינן לה ע"כ וכתב המגיד בפ"ד מהא"ב שכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל וגם בטור כתב כן בסי' קפ"ה בשם הרמב"ן ז"ל ומה שתמה עליו מהא דלקמן כבר ישבו הרשב"א כמ"ש בשמו:

אינה נאמנת. וכתב רבינו ירוחם דהיינו דוקא אחר כדי דבור אבל בתוך כדי דבור נאמנת:

ואם נתנה אמתלא לדבריה. שאמרה לו תחלה מפני שלא היה בה כח או דבר כיוצא בזה כ"כ הטור וכתב ב"י שכך מפורש בירושלמי וז"ל הרמב"ם בפ"ד האשה שאמרה לבטלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכל כיוצא בזה עכ"ל וז"ל ספר התרומה אשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני אינה נאמנת לומר תחלה הייתי מכחשת ומשטה בך אלא צריך הבעל לפרוש ממנה עד שתספור ז' נקיים ותטבול אבל אם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם או חולה הייתי ולא הייותי יכולה לסבול תשמיש או דברים אחרים כיוצא באלו נאמנת ומותרת מיד ע"כ וכ"כ המרדכי בשם א"ז ורמ"א ז"ל כתב בשם מהרי"ו בתשובה סי' כ"ב דאפי' בשתיקה אח"כ רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע שמה שאמרה תחילה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה וכדומה לזה נאמנת ע"כ ואני תמה דא"כ לא ה"ל לרב לומר אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אלא אם יש לה אמתלא לדבריה דהוה רבותא טפי ודקדקתי בתשובת מהרי"ו וראיתי דלאו הכי הוה עובדא אלא שהרגישה כאב בבני מעיה ואמרה לבעלה ולאביה הנה אנכי ירא לשנוי וסת כאשר אין לה וסת קבוע ואז התחיל בעלה ואמר הנני מבין שמאת אביך הוא כל זאת להרחיקך ממני ואח"כ בא אביה וא"ל בתי אבקשך שתשכב אצלו למען לא יתלה הסרחון בי וכך שכבה אצלו ובבקר מצאה הסדין מלוכלך בכתמים וכו' ועל זה מסיק דמכיון שמעצמה באתה ושכבה אצלו ודאי אסיק אדעתיה דקושטא קאמר לה שאביה אלפה שקרא וגדולה מזה איתא פ"ב דכתובות דבעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו ופשיט ליה דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כ"ש בנדון זה שמעולם לא אמרה לו טמאה אני והיא באתה מעצמה ושכבה אצלו ע"כ ומהך עובדא משמע דליכא למשמע שכשאמרה שהיא טמאה שתהא נאמנת בשתיקה בלחוד בלא שאומרת היא האמתלאה ושמא י"ל דס"ל לרמ"א דאי לאו דשתיקה לא מגרעה מידי א"כ אין למהרי"ו ראיה מהך דכתובות אלא ודאי דאין ה"נ דלאו דוקא קאמר רב בנותנת אמתלא אלא כשיש לה אמתלא קאמר ויכול הוא לתלות בהאמתלא שיודע אותו והתם בההיא דמהרי"ו עובדא הכי הוה דלא אמרה בהדיא שהיא טמאה אבל ה"ה כשאמרה כך בהדיא דהוה נאמנת. אפילו בשתיקה כששכבה אצלו והבעל יודע האמתלא וכבר כתבתי במעדני יום טוב דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולא להאמין לה כשחזרה ואמרה טהורה רשאי אבל מדת חסידות הוא:

בפ' המדיר מוקי הא דתנן דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה בדאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם ואשתכח שיקרא וכתב הר"ן שמדברי הרמב"ן נראה שהחכם נאמן וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמב"ן שהחכם נאמן והיא טמאה וכתב הב"י שאע"פ שכתב הר"ן בשם הרשב"א שאין החכם נאמן והתם במאי עסקינן בדאתו עדים ואמרו עמנו היית במקום פלוני נראה דהיינו לענין הפסד כתובה שאינו בדין שיפסידנה ע"פ ע"א אבל להחזיקה בטמאה מודה הרשב"א והכי דייק לישניה דלא איירי אלא לענין הפסד כתובה בלבד וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שם עכ"ל ועיין בפ"ב דשבועות משנה היה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי אני כו':

א"כ נתגנית וכו'. ופסק כן הרמב"ם בסוף פי"א מהא"ב וכן הטור בסי' קצ"ה ועיין בפ"ק דשבת סי' ל"ב ובפ' אע"פ סי' י"ט שם נתבארו משפטי הנדה כיצד תתנהג עם בעלה בימי נדותה וימי ליבונה:

עד שתבא במים ולאחר שעברו ימי נדותה דקודם לכן הוא כטובל ושרץ בידו. כמ"ש לעיל סעיף ל"ו:

אמה על אמה ברום ג' אמות. וכתב ב"י ריש סי' ר"א דמשמע בפ' עושין פסין דבמרובעות אירינן ולא בעגולות וכתב הרשב"ץ בשם הראב"ד דבאמה בת ששה טפחים משערינן למקוה וכתב עוד דבעינן אמה שוחקות וכן מוכח בפ"ק דעירובין שכל שיעורי תורה להחמיר וכתב הרשב"א דשוחקת יתירה על האצבע חצי אצבע ולמדה ממתני' דפי"ז דכלים וכתב רבינו ירוחם דשיעור אמה על אמה ברום ג' אמות לאו בדוקא דה"ה אם יהיה רחב ואינו גבוה כ"כ יועיל אם יתכסה במים פעם אחת וכ"כ הגאונים ואמת המים אע"פ שמימיו רדופים צריך שיהיה בו מ' סאה היו המים רדופים ואשה יכולה לטבול בהם כדג זה שהוא במים ומים חופין מלמעלה והן עולין עליה בזמן שמקיימת את עצמה כדג עולה לה טבילה בין מכונסים בין רדופים כיון שיש בהם מ' סאה כ"כ רב נטרונאי ז"ל בתשובה עכ"ל וגם הר"ן ז"ל כתב בתשובה ומ"ש עוד האוסר כי כשנמדד אותו מקוה ברום מימיו א"א שכל גופו עולה בהם אא"כ פניה וגופה כבושים בקרקע ואמרינן התם לא תטבול אלא דרך גדילתה תנ"ה האיש נראה כעודר וכו' לאפוקי שלא תהא כבושה בקרקע הא ליתיה כלל דלא אתמר הכי אלא לאפוקי שלא תקפל עצמה קצתה על קצתה דומיא דמאי דאתמר עלה דההיא פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר אבל אם היא מתפשטת לגמרי אין לחוש כלל עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה דאפילו נשתטחה וטבלה מותר אלא שיש לחוש לכתחלה שמא לא תשתטח יפה כל שהמים מרודפין ביותר ע"כ וכתב עוד מיהו במקום ותיקין אין לסמוך על מקום כזה שמא לא תטבול בו יפה יפה עד שיהיה בו ממעל לטבורה זרת לפחות ע"כ וכתב הרשב"ץ שכך דעתו מסכמת ועיין בהל' מקואות בסעיף קל"ו ומסיק ב"י שצריך שיעלה בתשבורת למ"א אלף ותע"ב אצבעות שכך עולה אמה על אמה ברום ג"א מרובעות ובספרו הש"ע כתב מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע וכשעמדתי למנין מצאתי ראיתי שהחשבון שבספרו הב"י נתשב כשלא עיין על החצי אצבע שזו האמה יתירה על ו' טפחים לפי שהיא באמה שוחקת והחשבון שבספרו הש"ע הוא מדוייק ומעוין שנחשב בו ג"כ היתרון הזה כיצד נקח אמה על אמה ברום אצבע ונשברהו בתשבורת והרי יש לך בכל אמה על אמה ו' טפחים על ו' טפחים שהם ל"ו טפחים ובכל טפח ד' אצבעות על ד' אצבעות שהן ט"ז אצבעות נמצא שבכל אמה על אמה הם ל"ו פעם ט"ז צא וחשוב ל' פעם י' הוא ש' ו' פעם ל' הוא ק"פ עוד ו' פעם י' הוא ס' ו' פעם ו' הוא ל"ו עלה בידינו ש' וק"פ וס' ול"ו סכום כולם תקע"ו אצבעות אצבע על אצבע ברום אצבע והנה ברום טפח יהיה מספר הזה תקע"ו כפול ד' פעמים שעולה סכומו ב' אלפים ד"ש וברום אמה המספר הזה ב"א ד"ש כפולות פעמים שעולה סכומו י"ג אלפים תכ"ד וברום ג' אמות המספר הזה כפול ג"פ שסכומו עולה מ"א אלפים תע"ב הרי החשבון שבספר ב"י כפי מה שאמרתי שלא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע היתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצאנו ראינו לרש"י והרשב"ם והתוס' וגם הרי"ף כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור כוס רביעית שהוציאוהו מהחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום א' מחשבונם שהשגיחו על החצי אצבע שבמדה היתירה אבל י"ל דהתם שאני שתכלית תשבונות הוא למצוא שיעור כוס רביעית ואינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאותו חצי אצבע היתירה ומתוך מה שכתבתי יתבאר הטעות הגדולה שטעה בעל שלטי הגבורים בפ"ב דשבועות שכתב שיעור המקוה הוא תרמ"א טפחים שהם אלפים תקצ"ב גודלין שכל אמה על אמה הוא ל"ו טפחים כל טפח מהם גובהו י"ח טפחים שהם תרמ"ח טפחים שלמים וטפח הוא ד' גודלים נמצא שתרמ"ח טפחים הם ב' אלפים תקצ"ב גודלים ומקום טעותו מבואר ונגלה שכמו שהאמה היא ו' על ו' מפני כן מתחלקת בתשבורת לל"ו חלקים כן גם הטפח הוא ד' גודלים על ד' ומתחלק בתשבורת לט"ז חלקים וכך גם בגובה הוא ד' גודלים כל טפח ד' פעם ט"ז עולה אלפים ד"ש וזה המספר יש לנו י"ח פעמים וכדכתבתי ועתה נחשוב חשבון השני שהוא תשבורת של כל אמה בו' טפחים וחצי אצבע נעשה כל הוי"ו טפחים לחצי אצבעות יהיו מ"ט ונכפול מ"ט פעם מ"ט ט' פעם ט' הוא פ"א וט' פעם מ' ש"ס עוד מ' פעם ט' ג"כ ש"ס ומ' פעם מ' הוא אלף ת"ר עלה בידינו פ"א וגם ש"ם ב' פעמים ואלף ת"ר שסכום כולם ב' אלפים ות"א ובעבור שאין בכל אלה אצבעות שלמות כי אם הרביעית כי ד' פעם חצי אצבע הוא האצבע בתשבורת לכך כשנחשוב הרום טפח שהוא ד' אצבעות יהיו ב"א ות"א אצבעות שלמות ורום האמה הוא ו' פעם ב"א ת"א שהם י"ד אלפים עוד ת"ו וברום ג"א יהיה כפול זה ג"פ עולה מ"ג אלף עוד רי"ח ובאלו ג"א רום יש ג"כ יתרון ג' חצי אצבעות שהן עולין אצבעות שלמות רביעית וחצי רביעית מן ב"א ות"א שהוא תת"ק ורביעית וחצי רביעית אצבע השלמה על קמ"ג אלף ורי"ח יהיו מ"ד אלף וקי"ח ועוד חצי אצבע פחות חצי רביע אין לדקדק על שבש"ע כתוב חצי אצבע ומ"ש שהאצבעות בגודל זה פשוט דטפח ד' אצבעות הוא בגודל לקמן בהל' מקואות סי' ט"ו:

מ' סאה. כתב ב"י וז"ל אמרי' בפ' הנושא ובכמה דוכתי במ' סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול וכתב הרשב"ץ בשם א' מהמחברים ששיעור קורטוב משקל דינר ויצא לו ממה שאמרו בבתרא שקורטוב א' משמונה בשמינית שבלוג עכ"ל ולי נראה דקורטוב לאו דוקא אלא אפילו פחות מקורטוב כל שחסרו ארבעים סאה אפילו כל שהוא פסול עכ"ל הב"י ואני מצאתי כדבריו בתוס' פ"ק דר"ה דף י"ג שכתבו וז"ל חסר קורטוב אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה ומדה הפחות נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל ע"כ וז"ש בשם א' מהמחברים דקורטוב משקל דינר נ"ל שנתכוון בזה להרמב"ם שהוא כתב כן בפ"ה מהל' מקואות ומיהת קשה לי מהירושלמי שכתב רבינו בפ' גיד הנשה סי' ל"ג שהלוג הוא ב' ליטרות והליטרא מאה זוז ע"כ ועוד צריך לי עיון שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהל' מתנות עניים שכתב שהליטרא היא ל"ה דינר ובפ"ק דקדושין דף י"ב קרי ליה לדינר זוזא ועוד ראיתי להרמב"ם פי' המשנה דסוף פאה שכתב דהדינר ו' זוזים וא"כ זוזי לחוד וזוז לחוד ומ"מ קשיא הירושלמי וצ"ע ועיין פ' מי שמתו במ"י סי' ל' וכתב עוד הב"י בשם הרשב"ץ שכתב שצריך שיהא המים במקוה יותר גדולה ושיעור זה שכשיכנס הטובל ויפחתו המים. שישארו במקוה ארבעים סאה כך כתב רבינו יהונתן עכ"ל ופשוט הוא ע"כ: