דברי חמודות על נדה · הטקסט

הלכך קי"ל ווסתות דרבנן ואם לא בדקה כו' ומצאה טהור טהור. וכ"כ התוס' וכתבו עוד דמיהו נראה דלכתחלה צריך לבדוק בשעת הוסת ע"כ פי' דבריהם דמשעה שבא הוסת לא תשמש עד שתבדוק שאין לפרש דבשעת הוסת דוקא צריכה בדיקה אבל עבר שעת וסתה מותרת אפי' בלא בדיקה וכמ"ש הר"ן בפ"ב דשבועות דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל הוא דנהי דבשעת הוסת בעיא בדיקה מ"מ אם עבר הווסת ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה ע"כ בדברי התוס' אין לפרש כן דא"כ דלא קאמרי שצריכה בדיקה אלא בשעת וסת ממש ולא אח"כ לא היה להם לכתוב בלשון ומיהו נראה כו' דהם לא חידשו הדבר אלא כך הוא דינא דוסתות וכדפירש"י בתחלת הבעיא וסתות דאורייתא או דרבנן הא דקיימא לן דבעיא בדיקה בשעת וסתה כו' הלכך נראה דז"ש צריכה לבדוק בשעת הוסת לא דקדקי בשעת וסת לומר שהבדיקה בשעה ההיא אלא תחלת הזמן נקטי ודמשעת הוסת ואילך אסורה בלא בדיקה ושוב מצאתי בהג"ה מיי' פ"ח מהא"ב דאסורה לשמש עד שתבדוק דהא הכא אמרי' נמצאת טמאה טמא אפילו למ"ד וסתות דרבנן וכתבו זה בשם התוס'. וכ"כ הטור סי' קס"ד דאסורה עד שתבדוק וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש ומיהו כתב הרשב"א בת"ה דה"מ ביש לה וסת קבוע אבל אם היה לה וסת שאינו קבוע אע"פ שלא בדקה בשעת וסתה טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אע"פ שלא בדקה הרי היא בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו (שצריכה לפרוש כדלקמן ר"ס ב') אלא מדרבנן ע"כ וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן ז"ל וכך סתם הטור בר"ס קפ"ט וכ' עוד הרשב"א בד"א בוסת שאינו קבוע והוה לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לל' יום הרי היא לה כוסת קבוע שאע"פ שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה ע"כ וכתב עליו הב"י בס"ס קפ"ד דמשמע ליה דה"ה אם היה לה וסת שאינו קבוע והוא ביותר מעונה בינונית דצריכה בדיקה יום ל' ואינה צריכה בדיקה ביום אותו וסת מאחר שלא הוקבע עדיין ולא כתב והוא בפחות מעונה בינונית אלא לומר שלא היתה רגילה לראות ביום ל' וחד מתרי זמני נקט ובפחות מל' ויותר מל' שוים הם א"נ אורחא דמלתא נקט שאין רגילות להיות רואה ליותר מל' ע"כ ואע"פ שבש"ע סי' קפ"ד סעיף ט' כתב לסברת הרי"ף והרמב"ם ג"כ (כ"כ) מ"מ בסי' קפ"ט סעיף ד' סתם כדעת התוס' וסיעתייהו וכתב רמ"א דהכי נהוג ועיין בפ' האשה בחלק שאחר הלכות כלאי בגדים בסעיף י"א וסעיף י"ז:

אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן כו'. ופרישה זו אינה אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר כ"כ הטור סי' קפ"ד וכ"כ הרשב"א בת"ה בשם רש"י והראב"ד ושכך נ"ל וכ"כ הגהת מיי' בשם הרמב"ן ושכך פשט ההיתר במלכות ההיא וכתב ב"י דליתנהו לדברי תרומת הדשן שהעלה לאיסור כל קריבות דבודאי שלא ראה ולא ידע דברי כל הני רבואתא מדלא כתב לדבריהם ועיין בס"פ הבא על יבמתו בדין היוצא לדרך סמוך לוסתה:

סמוך לוסתן. ויתבארו פרטי הדינים בזה בפ' האשה שעושה צרכיה בסופו אחר הלכות כלאי בגדים ע"ש ועיין בפירקין ריש סי' ד' בסעיפי י"א י"ג י"ד:

רא"א ארבע נשים דיין שעתן. ואינה מטמאה למפרע כמ"ש רבינו בריש פירקין והיינו לטהרות כמ"ש שם אבל לבעלה לא כמ"ש בסי' דלקמן בדברי רבינו ומ"מ לענין קביעות ווסת נ"מ נמי האידנא וגם לבתולה שלא הגיע לימי הנעורים וכן זקנה לענין פרישה בסמוך לווסתן נ"מ נמי האידנא ולפי שעיקרן של דיני קביעות הווסת הוא בפרק האשה לקמן וגם שם יפרשו קצת דיני פרישה לכך אחרנוהו וכתבנוהו להני דיני כולהו התם בפ' האשה בסופו של החלק שאחר הלכות כלאי בגדים:

מעוברת משיודע עוברה. כבר כתבתי לישנא דגמרא במ"י דכמה הכרת העובר ג' חדשים וכתב ב"י סימן קפ"ט דמשמע דשלשה חדשים שלמים קאמר:

סמוך לזקנתה. בגמרא איזהו סמוך לזקנתה א"ר יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ור"ש אומר כל שקורים לה אמא אמא ואינה בושה ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת וכתב הב"י נראה דהלכה כר"ש אי משום דקי"ל כוותיה לגבי ר' יהודה ואי משום דאיפלגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דר"ז ור' שמואל בר רב יצחק נראה שהרשב"א פוסק כמ"ד כל שאינה מקפדת וכן פסק הרמב"ם בפ"נו מהא"ב ובפ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב ומיהו כתבו התוס' דבירושלמי פריך אהא דקאמר כל שקורין לה אמא ואינה בושה וכי בדעתה תלוי הדבר ומשני כל שראוי לקרותה אמא ולפי זה הא דאמרי שקורין לה אמא ואינה מקפדת היינו לומר שאינה ראויה להקפיד עכ"ל הב"י:

חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. ל"ש אם היא בתולה או בעולה כ"כ הטור סי' ק"ץ וכתב הב"י דהיינו מדתנן הכי לענין דיין שעתה דאע"פ שהיא נשואה הה"נ לענין כתמים דכי היכי דהתם דתלינן בראיתה ממש לא שאני לן בין בתולה לבעולה הה"נ הכא דתלינן בהגיע זמנה לראות דל"ש לן נמי בין בתולה לבעולה וכתב הרשב"א בת"ה שמקצת מפרשים היו סבורים לומר דתינוקת שהגיע זמנה לראות נמי אין כתמה טמא והוא ז"ל סתר דבריהם והכריח דכל שהגיע זמנה לראות אע"פ שלא ראתה כתמה טמא דכיון דהגיע זמנה לראות הרי היא ככל הנשים לענין זה והכי תניא בגמרא ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ומדפסיק ותני תינוקת שלא הגיע זמנה לראות יש לה כתם אלמא מלתא פסיקתא קאמר בין ראתה בין לא ראתה ע"כ וכן פירש"י יש לה כתם מכאן ולהבא אע"פ שלא ראתה מימיה:

אין חוששין לה. פירש"י ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר משמע לכאורה דאילו א"א לומר שעברה כגון שלא זזה מתוך ביתה דאה"נ מכיון דעל כרחינו צריכין אנו לומר שבא מגופה דטמאה היא ולפי זה מאי דמסיים רש"י וכתב דכתמים דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים ה"ק דלא גזור כיון דאיכא למתלי דאימור עברה ולאו אדעתה וכבר נתחכם רמ"י ז"ל בזה וכשכתב דבריו של רש"י ז"ל שינה את לשונו וכתב דכיון דכתמים כו' בזו שאין דמים מצויין בה תלינן לקולא ע"כ אלא שאע"פ שחשש לתקן דבריו של רש"י לא חש לקמחא דגופיה שהוא התחיל וכתב כלשונו של הטור לא גזרו בתינוקת כו' ולכך נ"ל דתקונו הוא עיוותו שעם זה שתיקן לשון רש"י עוות ללשון עצמו אלא היה לו להניח לשון רש"י כמו שהוא והרי אנו יכולין לפרש דבריו בענין שיתקיימו ולומר דזה שכתב אח"כ דכתמים דרבנן כו' ולא גזור להוסיף על טעמו הראשון הוא שבא להקל אפילו היכא דליכא למתלי כלל דמעיקרא הוא דקאמר דיש לנו לתלות אפי' בשלא עברה ונאמר שעברה ולאו אדעתה והדר הוסיף וקאמר דכתמים דרבנן כו' ולא גזור כלל כלומר ואפילו א"א לנו שנאמר דלאו אדעתה אפ"ה רבנן לא גזור והקרוב אלי עוד לומר שיש חסרון מטעות הסופר בלשונו של רש"י וצ"ל ועוד דכתמים כו':

משהגיעו ימי הנעורים. פרש"י שהביאה שתי שערות או בת שתים עשרה שנה ויום אחד ואע"פ שלא הביאה שתי שערות וכתב הרשב"א בתו"ה נראה שהזקיקו לפרש כן מדקאמרמשהגיע ימי הנעורים דאלמא דבהגעת הימים בלחוד חוששין לה וזה דוחק אלא מסתברא דכל שהיא פחותה מבת י"ב שנים ויום אחד ואע"פ שהביאה ב' שערות דהא קי"ל כרבא דאמר בפרק יוצא דופן תוך הפרק כלפני הפרק ושומא בעלמא נינהו וה"ה לבת י"ב שנים ויום אחד אם לא הביאה ב' שערות דכל שלא הביאה ב' שערות קטנה היא ודוקא כשבדקוה ואין לה ואע"ג דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים ואפי' בדקו ולא אשכחו חיישינן שמא נשרו להחמיר לענין מיאון הא אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דאקדשה תוך הזמן ובעל לאחר הזמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בעל בתוך הזמן לא כלום הואיל וליכא ספיקא דאורייתא ובכתמים נמי דספיקא דרבנן היא אין חוששין שמא נשרו אלא מיהא היכא דלא בדקו חזקה הביאה סימנים ואפי' למיאונין וכדרבא ואיתא בפ' יוצא דופן ובריש בא סימן ומצאתי בתוספתא במס' נדה פ"ק מאימתי ראויה לראות משהביאה ב' שערות וזה מבואר כדברינו עכ"ל הרשב"א והוי יודע דבהטור השמיט יום אחד ולא כתב אלא י"ב שנים ונמשכו אחריו בעלי הש"ע ולישנא קטיעא הוא ולאו בדוקא קאמרי:

אבל אם ראתה ג"פ כו'. גרסינן בגמ' דף י' אמר רב חלקיה בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אמר רב שימי בר חייא מדלפת אינה כפוסקת אלא כשופעת ופירש"י מדלפת טיף אחר טיף וכתב הב"י דנראה מדברי רש"י שם שאם פסקה מעט וחזרה וראתה ופסקה וראתה כן ג"פ ביום הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה וכ"כ הרשב"א בפי' בת"ה וכך הם דברי הטור אבל הרמב"ם כתב בפ"ט מהא"ב כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות נראה שהוא סובר כי מדלפת אינו דוקא טיף טיף כדפירש"י אלא כל ראיה דוסת אחת מקרי מדלפת עכ"ל וכתב רמ"א דיש להחמיר כסברת רש"י וכתב הטור דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ וכתב הב"י שכ"כ הרשב"א בת"ה ולמד כן מדתניא הכי בגמ' לענין דיה שעתה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם אחת דיה שעתה ב"פ דיה שעתה ג"פ הרי היא ככל הנשים כו' עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וס"ל להרשב"א דה"ה לענין כתמים דדינא הכי ואמרי' עלה בגמ' שאם לאתר שעברו עליה ג' עונות חזרה וראתה בעונות קטנות כמו שהיתם למודה לראות מתחלה לא הוחזקה עד שתראה ג"פ ואע"פ שכתב הרשב"א כמו שהיתה למודה כו' הכא לענין כתמים אין אנו צריכין אלא ג' ראיות להחזיקה בדמים כמ"ש לשונו במ"י והכי מוכח נמי בהדיא מהך דמדלפת שנתבאר שהיא מוחזקת בג' ראיות אפי' ביום א' והוא לא נקט הכא אלא מאי דאמרי' בגמ' לענין דיה שעתה וכמו שיתבאר כל זה באריכות בס"ד בפרק האשה:

כשהיא מעוברת א"צ לפרוש דאפי' בשעת וסתן כו'. ואפי' לכתחלה אינה צריכה בדיקה והא דתנן נמי היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה ה"ה דאפי' לכתחילה לא בעיא בדיקה דהא טעמא דמסולקת דמים היא כ"כ הרשב"א אבל הטור סי' קפ"ד גבי היתה במחבא כ' דלכתחילה חוששת לו אפי' לא היתה לה וסת קבוע ואעפ"כ גבי מעוברת לא כתב שתהא חוששת לו אפי' לכתחילה וכבר הקשה עליו הב"י דכיון דמעוברת מדין מחבא פשטינן לה היה לנו להשוותה ותירץ דהטור ס"ל דאע"ג דבמחבא אמרי' דדמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה לאו למימרא דאפילו לכתחלה לא בעיא בדיקה אלא דבדיעבד לא מחזקי' לה בטמאה אבל אה"נ דלכתחלה בעי בדיקה בשעת וסתה ותדע דהא לא בעי ההוא סבא מר' יוחנן אלא בדיעבד כדמשמע מדבעא לה אפיסקא דמעוברת וחברותיה דיין שעתן ועוד מדאמר הגיע וסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו ולא אמר הגיע וסתה בימי עיבורה תוששת לוסת או אינה חוששת ומדאהדר ליה ר' יוחנן תניתוה משמע דבההוא גוונא דבעיא בלחוד היא דמתנייא ולא יותר דאל"כ הל"ל מאי תיבעי לך בדיעבד הא אפי' לכתחלה תניתוה דשריא אלא ודאי משמע ליה דבדיעבד דוקא מתניא והכי משמע מדברי רש"י שכתב ה"נ במעוברת הואיל ודמיה מסולקים טהורה ומשמעות דבריו דבדיעבד קאמר שאל"כ כך הוה ליה למימר ה"נ במעוברת הואיל ודמיה מסולקין אינה חוששת ומ"מ עד כאן לא אבעיא לן האי בעיא ופשטינן לה דוקא בדיעבד אלא אליבא מ"ד דוסתות דאורייתא אבל למ"ד וסתות דרבנן לכתחילה נמי אינה חוששת ומסברא ידעינן לה ולא איצטרך למבעי בה וה"מ במעוברת דהא חזינן דכל המעוברת דמיהן מסולקים והלכך אמרי' דלמ"ד וסתות דרבנן אף לכתחלה נמי אינה חוששת אבל היתה במחבא דלא בריר לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשי אע"ג דהוו במחבא לא ישנו את תפקידם לא אמרי' בה אינה חוששת אפי' לכתחלה ומסתיין דנימא בה היכא דעבר יום וסתה ולא בדקה שמותרת עכ"ל הב"י בסי' קפ"ד ובסי' קפ"ט כתב דהרמב"ם לא הזכיר דין זה ושהמגיד בפ"ט מהא"ב כתב שנראה שהוא מפרש דהך בעיא דההוא סבא היא לענין טהרות בלבד אבל לענין פרישה מבעלה חוששת ליום וסתה עד שתעקרנו או שהוא מפרש כדברי שאר המפרשים דאמרי לא בעיא בדיקה אבל בשעת וסתה חוששת היא לבעלה וזהו שלא הזכיר דין זה עכ"ל המגיד והיה לנו לחוש לדברי אלו המפרשים כ"ש שאפשר שהרמב"ם ג"כ הכי ס"ל וא"כ אין חילוק בין היתה במחבא למעוברת דתרווייהו לכתחלה יש להם לחוש אלא דמכיון שהב"י בש"ע שלו לא חש וכן האחרונים לא חשו וקי"נ נמי דוסתות דרבנן אין לנו להחמיר ועיין בסעיף ל"ב בפרק האשה ועיין עוד בסעיף דלקמן:

דאפי' בשעת וסתן אמרינן הכא דלא בעיא בדיקה. ומכאן יצא לו להש"ע שכתב בסי' קפ"ד גבי מעוברת ומניקת דאפי' בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה:

ולא אמועוברת כדאר"י עלה דההיא אבל כו'. דא"ר יוחנן ל"ש אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מניקתן ומכאן יצא לו להטור שהשוה דין מניקה לדין מעוברת דכל ימי מניקתה שהן כ"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד א"צ לפרוש סמוך לוסתה כמו במעוברת ותניא מעוברת ומניקה שהיו שופעות דם ובאות דיין כל ימי עבורן ודיין כל ימי מניקותן דברי ר' מאיר ר' יוסי ור' יהודה ור"ש אומרים לא אמרו דיין שעתן אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ור' יוחנן כר' מאיר ס"ל וכן שמואל נמי כדאיתא בגמ' ואע"ג דרב וריש לקיש לא ס"ל כר"מ הרי הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ולגבי ריש לקיש וכ"ש הכא דשמואל כוותיה סבר וז"ל הטור סי' קפ"ט בשם הרשב"א עוברה משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסתה הראשון אפי' היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה ע"כ אבל לעיל מינה כתב ג"כ בשם הרשב"א שכתב אינה קובעת וסת בימי עבורה ובימי מניקותה ושיש גדולים שאומרים שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע וראוי לחוש לדבריהם ע"כ כלומר אע"ג דאינה קובעת ממש חוששת וכן הוא לשונו בת"ה שאחר שכתב דלא קבעא ולא חיישא כתב אבל הר"א כתב דמקבע הוא דלא קבען הא מיחש חיישינן דומיא די"א שבין נדה לנדה שחוששת ואע"פ שהראשון נ"ל עיקר יש לחוש לדברי הרב ע"כ מוכח ודאי שאע"פ שאינה קובעת אותו שיהא לו דין וסת קבוע שיתבארו בפרק האשה מאי בינייהו דוסת קבוע לשאינו קבוע מ"מ לענין חששא שתאסר לבעלה בעונה בינונית שהוא ל' יום לראיתה כדרך כל וסת שאינו קבוע וכמו שנתבאר לעיל סעיף א' צריכה לחוש לו וכן אפי' יש לה זמן לימי החדש או שראתה בהפלגה וכדרך שיתבאר בפ' האשה בסעיף ז' וסעיף כ"ז וסעיף ל"ב הילכך נראה ודאי דהא דאמרן שאפי' שופעת באותן עונות שהן למודות לראות בה אינן אלא במקרה היינו ג"כ דוקא לענין זה שלא לחוש לאותו הזמן של וסת הראשון אבל צריכה שתחוש לוסת שאינו קבוע ובאותה העונה אסורה לשמש ומיהו מכיון שעברה ולא ראתה אפי' פעם אחת כבר נעקר וא"צ לחוש עוד ואפי' כבר ראתה כמה פעמים ובעונות קבועות לפי שאינה קובעת וסת באלו הימים וכמו שיתבאר בפ' האשה ועוד דקדק הרשב"א מהך ברייתא דעד כאן ל"פ אלא בימי עיבורן ובימי מניקתן הא אם עברו ימי מניקתן אפי' בראיה ראשונה מטמאה מעל"ע לדברי הכל ועוד זיל בתר טעמא מידי הוא טעמא מחמת הגורם דראשה כבד ואבריה מתפרקים כו' הא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו ויתבאר עוד אחר פרק האשה בס"ד:

א"נ יש לחלק כו'. ולפי תירוץ הזה כל הד' נשים שוות ואף בתולה וזקנה א"צ לפרוש סמוך לוסתן והטור כתב כן בסי' קפ"ד בשם הרשב"א דבקטנה שלא הגיע לימי הנעורים ולא הביאה סימנים א"צ לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג' פעמים וכתב הב"י דדין זקנה שנסתלקו דמיה שוה לדין קטנה בזה עד כאן ויראה לי דז"ש אין צריך לפרוש סמוך לוסתה ה"ה בתוך וסתה נמי כדדייקינן במעוברת לעיל סעיף י"ב ולקמן אחר פ' האשה יתבארו דיני בתולה וזקנה לאחר שעברו עליהן ג' עונות היאך חוזרות לקדמותן:

קמ"ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואפי' אין לה וסת וכדאמר נמי ר' זירא בסמוך אבל בסוף הפרק לא מסיק כך רבינו ושם אכתוב בס"ד מסקנת הפוסקים בין באין לה וסת ובין ביש לה וסת:

ואין לה לא כתובה כו'. וכתב הרמב"ם בסוף הל' אישות בד"א שהיתה כך מתחלת נישואיה ומביאה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל פעם אתת ולא מצא דם ואח"כ חזר להיות רואה בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמית:

ולא פירות. פירש"י שאוכל בעלה מנכסי מלוג שלה וכתבו התוס' שכן ג"כ אין לה דין פירות דהיינו פרקונה וכתבו עוד דאיירי בין הכיר בה ובין לא הכיר בה דבלא הכיר בה הוי מקח טעות ומחלה ליה דניתא לה דניפוק עלה שמא דאישות כדאמרינן גבי איילונית בפ' איזהו נשך ובהכיר בה נמי אין לה כלום כדאמר ביש מותרות בשניות לעריות שהיא מרגילתו משום דזרעה כשר ע"כ:

ויוציא ולא יחזיר עולמית. וכתב בתשובת הר"ם שבסוף תשובת הרשב"א דרואה דם מחמת תשמיש אין לה תקנה לישאר עם בעלה אלא שתתגרש לאלתר ואסור להשהותה דחיישינן שמא יבא עליה ודקדק כן מדברי הרמב"ם ואע"ג דבריש זבחים גבי אשה לאו לגרושין עומדת כתב ר"י דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבא עליה דכיון שזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו ומיהו נ"ל דהכא עד כל זמן שאינו חפץ לישא אחרת ורוצה להשרותה ע"י שליש ובשנה אחת ולא ילך אצלה אלא בעדים א"צ לגרש אם אינה באה מחמת טענה אבל אם רוצה לישא אשה אחרת יוציא זו ויתן כתובה ע"כ וכתוב ג"כ בתשובת הרשב"א סי' תתל"ט ואכתוב לשונו בפרק תינוקת סעיף ז' ומיירי בכגון הא דהרמב"ם דנסתחפה שדהו מש"ה יתן כתובה והא דיוציא כשיקח אחרת היינו מכח תקנת רבינו גרשון מ"ה והא דכתב ובשנה אחת השמיטו הש"ע בטי"ד סי' קפ"ז סעיף י"ב אבל רמ"א כתב כן בטא"ה ר"ס קי"ז ויראה לי דהא דבשנה אחת לאו אזמן השהייה קאי דלהשהות לעולם רשאי ע"פ הדרך הזה אבל נקט שנה אחת לענין השריית השליש כדי שלא תצטרך לשאול על זה מהבעל בכל פעם כי אם אחת בשנה ועי' עוד מדינים אלו בפ' בתרא סי' ג':

משמשת בשני עדים. פי' הרי"ף לקמן אחד לו וא' לה וכתב הרמב"ם בפ"ד מהא"ב שיש לאיש להניח אשתו שתבדוק בעד שלו מתוך שהיא נאמנת על שלה נאמנת על שלו:

אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן. והלכה כר"ח בן אנטיגנוס כדמסיק בסמוך דמשמשת בשני עדים א' לפני תשמיש וא' לאחר התשמיש ושכן תעשה כל ימיה ובלבד שלא תחזיק כו' לאיסורא מתחזקה אבל לא להתירא וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפ"ד מהא"ב והוסיף להצריך גם לבעל לקנח עצמו לאחר תשמיש בעד שלו וטעמו שכן הוא סובר אף באשה שיש לה וסת שכ"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד אבל אחר תשמיש הכל צריכים ב' עדים א' לו וא' לה ואף מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע"כ וכתב הר"ן לפי שהוא ז"ל מפרש זו ששנינו בפ' כל היד דרך בנות ישראל משמשת בב' עדים א' לו וא' לה והצנועות מתקנות להם שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה לבד צריכה לשמש בב' עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אפי' לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפרקין דמגו דבעי בדיקה לטהרות בעי בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד ע"כ ועל מ"ש דאף מעוברת כו' כתב המגיד לפי שסובר שמה ששנינו בפרקין גבי מעוברת ומניקה כו' אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואתמר עלה לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה בעד שלפני תשמיש דווקא מיירי אבל עד דלאחר תשמיש לעולם היא צריכה בדיקה ע"כ אבל רבינו ירוחם כתב דלר"ח נמי מעוברת אינה צריכה בדיקה אפי' הגיע וסתה ומסתמא נמי כל חברותיה ששנינו עמה ועל מה שהצריך הרמב"ם בדיקה לאשה שיש לה וסת השיג עליו הראב"ד מהא דאיתא בגמרא דבסוף פירקין בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה א"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש והמגיד תירץ דאיכא לפרושי דרב יהודה מיירי דוקא בבודקת תוך הזמן שהם חייבים בקרבן כדתנן בסיפא דמתני' דפירקין דרך בנות ישראל משמשות כו' שכתבתי בסמוך אבל אחר מכאן לא אמרו ע"כ וקשיא לי קצת דא"כ היינו הך דבעא התם בתר הכי ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי ומיהו אע"פ דבין להרמב"ם ובין להראב"ד הך בדיקה דרב יהודה לאחר תשמיש היא וכ"כ הגהת מיי' בפ"ד מהל' איסורי ביאה בשם הר"ר שמחה דאילו קודם תשמיש מצוה דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת אבל התוס' פירשו דרב יהודה לפני תשמיש מיירי דאז לבו נוקפו ופירש כדפירש ר"ח דכיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק ע"כ ומתני' דכל היד פי' הטור בריש סי' קפ"ד וגם בסי' קפ"ו דשלא בשעת תשמיש היא וכתב ב"י שכן העמידה הרשב"א ז"ל וז"ל הרשב"א בתורת הבית כל הנשים אם יש להם וסת קבוע מותרות לבעליהן בלא בדיקה ואין צריך בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולא עוד אלא שאין ראוי שתבדוק בשעה שהיא רוצה לשמש את ביתה כדי שלא יהא לב הבעל נוקף ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה ע"כ ואע"פ שרבינו בר"פ דלקמן העמידה למשנתינו דכל היד בעסוקה בטהרות ניחא טפי פי' הטור כמו שאכתוב שם במעי"ט בס"ד וכתב המגיד בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל נשים שיש להם וסת משמשות שלא בשעת וסת ואינן צריכות בדיקה ובועל ושונה כמה פעמים ואינן צריכות לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחריו ולא בין תשמיש לתשמיש ולא הוזכרה בהם בדיקת עדים בש"ס אלא בעסוקה בטהרות וכתב ב"י דטעמם מדתנן בפ' כל היד בש"א צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר ובה"א דיה ב' עדים כל הלילה ובגמרא א"ר זירא מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה פירש"י בלא בדיקה בינתים דאפי' ב"ה מצריכין בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן שמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה רבא אמר בועל ושונה כי תניא ההיא לטהרות ופסקו הלכה כרבא דבתרא הוא ונראה דלפי דבריהם הא דאיתא בגמ' התם א"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק פי' בדקה בלילה בעד ואבד מתקיף לה ר' אילא אילו איתא מי לא משמשה ואע"ג דלא ידעה השתא נמי תשמש א"ל זו מוכיחה קיים וזו אין מוכיחה קיים לענין טהרות דוקא איירי אבל כל לבעלה לא בעי בדיקה כלל וכן פירש"י לענין טהרות וכן בכל דוכתא דמדכר במשנה בדיקה לענין טהרות היא דאם אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה כלל לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחריו כל שיש לה וסת ונראה אפי' אין לה וסת נמי לדעת הרי"ף ז"ל לקמן דכל שבדקה ג"פ הראשונים ולא מצאה דם שהוחזקה שלא לראות בשעת תשמיש לא בעיא בדיקה כלל לבעלה לדעתם שאחר שהוחזקה בג"פ הראשונים שאינה רואה בשעת תשמיש אין הפרש בין אשה שאין לה וסת לאשה שיש לה וסת עכ"ל הב"י אבל הרמב"ם כתב המשמש מטתו פעמים רבות א"צ לבדוק העדים שלהם על כל ביאה וביאה ולמחר יבדק העדים נמצא הדם על העד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה וכתב הב"י דלטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הן אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הלכך פסק כר' זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג אדר' זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר ז"ל דבעל נפש דאמר ר' זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין ע"כ ואזיל נמי לשיטתיה דכל אשה אפי' שיש לה וסת צריכה ב' עדים אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש ולפיכך פסק נמי להך אפי' באשה שיש לה וסת וכבר נתבאר ג"כ שלדעתו הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש אבל הפוסקים נחלקו עליו באשה שיש לה וסת וכמו שכתבתי בשם המגיד שכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב הר"ן שאף הרי"ף ז"ל סובר דאשה שיש לה וסת דא"צ כלל בדיקה ועיין בדברי רבינו בר"פ דלקמן וכתב רמ"א שכן עיקר וכן נהגו ובאשה שאין לה וסת דעת הרי"ף דג"פ הראשונים צריכה להחזיקה בין לאיסור בין להיתר אלא שמדברי רבינו שלא הצריך אלא אחד לו ואחד לה לאחר תשמיש וכ"כ הראב"ד כמ"ש במ"י והסכים לסברתו של הרי"ף וכן פסק ג"כ הרשב"א בת"ה ומיהו הב"י כתב דלהרי"ף צריכה ג"כ בדיקה לפני תשמיש באלו ג"פ הראשונים ודעת הרמב"ם ורבינו כבר נתבאר בתחלת הסעיף ורמ"א לא הכריע באשה שאין לה וסת כמאן אבל הגיה שם וכתב ללשונו של הרמב"ם בענין הבדיקות שבין תשמיש לתשמיש וכו' וכתב הרשב"א דהני ג"פ שראתה בהם מחמת תשמיש דוקא בשראתה ג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף הל' אישות וכתוב בתרומת הדשן דאשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא ראתה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין קבע לפעמים בט"ו או בט"ז או בי"ז ולפעמים בכ"א בכ"ג בכ"ד לאחר טבילה אין לה קבע ונראה דאינה צריכה בדיקה כלל לכל אשר תשמש קודם י"ד לטבילתה ואפילו לפי' רבינו חננאל ופי' ר"ת דפסקו אין לה וסת בעיא בדיקה לבעל הך האשה לאו אין לה וסת מקרי קודם הי"ד יום ע"כ: הדרן עלך שמאי פרק שני

אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל כו'. אבל הרשב"א פירש דהכא שלא בשעת ' תשמיש מיירי וכ"כ הטור וכן עיקר ועיין עוד בס"פ דלעיל שם כתבתי דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ולאחר תשמיש ג"פ הראשונים וי"א לעולם ועיין שם:

אין לו לבדוק כלל כו' וכבר כתבתי במ"י דיכול ורשאי לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה ומיהת י"ל דווקא לתרומה התירו אבל כל שלא לתרומה לא וי"ל ג"כ שאם דרכו לטבול לקריו דרשאי ויכול נמי לבדוק בכה"ג וברייתא בגמרא א"ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ ואפי' ישב לו קוץ בכריסו דמוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת:

א"ל אפשר שיעמוד על מקום גבוה כו'. ועיין בפ' מי שמתו סימן כ"ח ובסעיף נ"ז דמיושב נמי שרי:

א"ל מוטב שיוציא לעז כו'. מסקי התוס' לסוף הודו חכמים לדברי ר' אליעזר מדאמר בפרק אין עומדין אין מי רגלים כלים אלא בישיבה או בעפר תיחוח או במקום גבוה והיינו כר"א אבל אוחז באמה לא קאמר אע"ג דמסתמא כמו כן כלין ולקמן בפירקין שלשה שנאתי וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם רבי אליעזר ע"כ:

שנאמר וירע בעיני ה' וגו'. ואע"ג דבגמ' פרק ד' אחין (יבמות דף ל"ד) אמרי' שלא כדרכן שמשו הא מרמינן להו התם מברייתא דש מבפנים וזורה מבחון ועיין לקמן סעיף י' ועיין בפ' ד' אחין בדברי רבינו סימן י' שהאריך בזה:

אמר ר"נ אם היה נשוי מותר. ומ"מ כתב רבינו יונה בספר היראה אפי' הנשוי לא יאחז באמה וישתין כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם א"כ יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו וכן רבינו הקדוש לא הכניס ידו למטה מאבנטו ע"כ וכבר כתבו התוס' בפירקין בד"ה אם היה נשוי כו' היינו רבותיה דרבינו הקדוש שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו וכתב הסמ"ג מל"ת סימן קכ"ו שהרי"ץ היה מסתפק אם היה נשוי מותר לאחוז באמה אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או שמא מותר להתחכך ע"כ ופסקו בש"ע טא"ח סי' ג' לחומרא:

מעטרה ולמטה לצד הארץ. כך דקדק לכתוב הטור א"ח סי' ג' ופירש ב"י בשם הר"י אבוהב אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת (שהאדם) שהא' קשוי שהוא כנגד הגוף ונכון הוא שאע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה כדמשמע בתוס' ר"פ כל היד ומשום הכי הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה היינו צד הארץ ואע"פ שבשעת שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה לא מקרי מטה ומעלה אלא גבי כשאינו קשוי ע"כ:

אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פירשו התוס' אינו מנודה מעצמו אלא כלומר היו חייבים לנדותו כדאמרינן בפ"ק דקדושין עד היכן הוא גלגול שבועה עד שיאמר השבע לי שאין עבדי אתה ההוא היו שמותי משמתין ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי משמע דיהא בנדוי היינו דהיו משמתין ליה ע"כ וכתב המגיד בפ' כ"א מהא"ב שכן פירשו הרמב"ן והרשב"א בשם ר"ת אבל מדברי הרמב"ן נראה שמפרש שחכמים נידו על כל מי שיעשה כן וזהו שכתב הרמב"ם בנידוי הוא יושב עכ"ל המגיד והנה בלשונו של הרמב"ם לא כתב כן אלא המנאפים ביד ומוציאין ש"ז אבל על המקשה עצמו לדעת לא כתב שום נידוי ואולי שהוא מפרש דהא דאמר רב דהמקשה יהא בנידוי היינו מפני שבא לידי הוצאת ש"ז לבטלה ואה"נ שאם נתקשה ולא הוציא זרע לבטלה שאין כאן דין נידוי וזה שלא כתב אלא בלשון וכן אסור שיתקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור ולא פי' בו שאם עושה כן שהוא יושב בנידוי ואדרבה ה"ל לכתוב דין הנידוי גבי קישוי לדעת דהוי רבותא טפי אלא נראה שסובר דחומרא דנידוי אינו על הקישוי עצמו כי אם על מה שבא על ידי כן לידי הוצאת זרע לבטלה וכשבא לידי כך אז הוא יושב בנידוי ולא כשלא בא לידי כן אלא איסורא מיהא איכא כדי שלא יבא לידי כך וכך נראה לי:

א"ר אמי כל המביא עצמו לידי הרהור כו'. אלא אם יבא לידי הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה היא אילת אהבים ויעלת חן כ"כ הרמב"ם בפ' כ"א מהא"ב והוא כמאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ ועיין בברכות פ' היה קורא סי' ד' דאסור לשכב פרקדן ובסוף פ"ק דמסכת ע"ז דלא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה אא"כ שאומנתו להרביע הבהמות ועיין עוד שם מדינים אלו וכתב הרמב"ם חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבם פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים:

גרסינן בגמרא ת"ר המשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח ומסקינן דנסיבי קטנות פירש"י והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה ע"כ דא"ר יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי פירש"י שבגוף חדר כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים כי רוח הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם יעטוף מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו' נשמות שאני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש ע"כ ויראה לי דלאו בדוקא נקטי תינוקות דה"ה איילונית או עקרה וזקנה דמאי שנא ועיין עוד מזה בפ' ד' אחין סימן ו' לענין תשמיש שלא כדרכה באשתו ונראה דנקט תינוקות דשכיחי טפי וכתב רבינו הרא"ש בתשובות כלל ל"ג סימן ג' בשאלת אשה שיש לה אוטם ברחם בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ ולעולם הוא זורה בחוץ יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ קרינן ביה ושחת ארצה אע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה ע"כ וכתב רמ"י ז"ל בטא"ה סימן כ"ג סעיף ה' וז"ל נשאלתי על אשה שיש לה כאב מתמיד בבטן ולא תוכל לסבול שיבא בעלה עליה כדרך כל הארץ מחמת הכאב המתמיד אם לא מאחוריה פנים כנגד אחור כמעשה בהמה וחולי זה מתמיד בה ולא נמצא לה רפואה ואמרתי נראה לי שמותר בעלה לשמש עמה מאחוריה אע"ג דודאי לא מתעברה בכה"ג לא הוי בכלל השחתת זרע כיון שהוא דרך מקום התשמיש ולא גרעה זו מקטנה ואיילונית ועוד דאשה זו אפי' היה יכול לבא עליה כדרכה ודאי לא היתה מתעברת מתמת החולי והרי היא ממש כאיילונית או עקרה שמותר לשמש עמה ואין מעלה או מוריד בין כדרכה בין שלא כדרכה עד כאן לשונו והא דקרי לביאה זו שלא כדרכה לאו בדוקא דעיקר ביאה שלא כדרכה ממשכבי אשה נפקא לן דשתי משכבות יש לאשה ולא קרי להך שלא כדרכה אלא בדרך שתוף השם או בדרך השאלה ומש"כ דודאי לא מתעברה בכה"ג דאמרי' בס"פ ד' אחין דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ואע"ג דמשמע לאחר תשמיש וכמ"ש רבינו בשם הרי"ף בפרק המדיר סי' ה' אדאמר שמואל שתהא ממלאה ונופצת מ"מ סברא הוא דכ"ש בשעת תשמיש ולקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ב) פירש רש"י מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד ע"כ ועוד יש לי ראיה לעיקר הדין הזה דגרסינן במסכת כלה וכתבו הטור א"ח סי' ר"מ הוא למטה והיא למעלה זה דרך עזות ואם בכל דרך שא"א לה להתעבר יש כאן איסור הוצאת זרע לבטלה גדולה מזו דדרך עזות היה להם לומר ומיהא אפשר דדרך אקראי קאמרינן דשרי לפירוש ר"י אפי' שלא כדרכה לגמרי כדכתב רבינו בפ' ד' אחין סימן ו' ועוד יש לומר דבדרך זה שמשמשין פנים כנגד פנים אין בכלל ההיפוך שאינה מתעברת:

כמין פמלניא כו'. וכתב רמ"א דאע"ג דאפשר דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף (דהא אטהרת כהן לאכול בתרומה אתמר והכי נמי גבי אשה מחמירים בעסוקה בטהרות מיהא באשה יש לומר משום דלמא לב בעלה נוקף ופורש) מ"מ מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו כן נראה לי עכ"ל אבל בפ"ק דשבת סוף סי' י' כתב רבינו בשם מחזור ויטרי שלהם לא היה מכנסים. כי אם כיס אחד למדת האבר ומיירי כל היום וזה נראה כדס"ד דרמ"א דהך דהכא דוקא לענין אכילת תרומה וא"כ קשיא למה כתבו רבינו בפסקיו ומיהו יש לומר דמ"מ למדת חסידות כתבו דודאי שהוא זהירות וזריזות ונקיות יתירה:

גרסינן בגמרא לקמן בפיסקא שנטרפה דעתה תניא רוכבי גמלים כולם רשעים פירש רש"י שאבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאין זרע ע"כ. החמרים מהן רשעים מהן צדיקים איכא דאמרי הא דמכף הא דלא מכף פירש רש"י דמכף לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם ע"כ ואיכא דאמרי הא דמטרטין הא דלא מטרטין פירש רש"י דמטרטין ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם דלא מטרטין רוכב כאשה מטרטין לשון מאזנים כדאמרינן במנחות וכי טורטני יכניס ע"כ ובסמ"ק סימן רצ"ב לא כתב אלא כלישנא קמא ונמשך אחריו הש"ע בא"ה סוף סימן כ"ג ונראה שמפרש דלישנא בתרא מיירי שלא באוכף ואפ"ה לא אסר אלא במטרטין והלכך פסק כלישנא קמא ולחומרא:

אם יש להן פקחות מתקנות אותן. וזה לשון הטור סימן קצ"ו צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ולאחר כך יהיו מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששת מל' יום לל' יום ובודקות ע"י פקחות שזהו היא עונות ראיה לרוב הנשים וכתב ב"י שכ"כ הרמב"ן בהלכותיו:

תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים כו'. וכתבתיו בזה הספר ס"פ דלעיל ותו תנן נמצא על שלו טמאין וחייבים נמצא על שלה אותיום (מיד אחר בעילה) טמאין וחייבין קרבן ופרכינן בגמ' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא פירש"י מאכולת כינה ואמאי טמאים ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דילמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו ע"כ א"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת וא"ד דחוק הוא אצל מאכולת פירש"י בדוק דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתי. דחוק הוא שאין מאכולת יכולה לכנס שם ע"כ מאי בינייהו איכא בינייהו דאשכח מאכולת רצופה להך לישנא דאמר בדוק הוא הך מעלמא אתאי להך לישנא דאמר דחוק הוא אימא שמש רצפה פירש"י רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקנוח ומאכולת בעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש ע"כ ופסק הרשב"א בת"ה כמ"ד בדוק הוא ולפיכך אם נמצאת מאכולת רצופה טמאה וכ"פ המגיד בפ"ד וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. כתב ב"י סי' ק"צ לפי מה שפירש"י אפילו לא פסקינן כהאי לישנא טמאה שהרי פי' דכי פריך ניחוש דילמא דם מאכולת הוא היינו לומר אמאי טמאים ודאי לשרוף את התרומה ולהתחייב בקרבן ודאי נראה מדבריו לענין טומאה לחוד ניחא לן דלא חיישינן לדם מאכולת וא"כ כי אמרינן דאיכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה היינו לענין שריפת תרומה והבאת קרבן ודאי אבל לענין שתהא טמאה לכולהו לישני אפילו נמצאת מאכולת רצופה טמאה משום דכיון דבדקה בו קרוב הדבר שבא מגופה הלכך טמאה מספק ואע"פ שפירש"י רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת דמשמע מדבריו שאם היתה רצופה על הדם תלינן במאכולת הפוסקים לא חלקו בכך ובפי' כתב הרשב"א דנמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה ואפשר לומר דרש"י נמי לא מפליג בהכי אלא כדי לשרוף התרומה ולחייב קרבן ודאי ללישנא דבדוק הוא שאילו היתה רצופה על מקום הדם לא הוי משוי ליה ודאי אבל לענין שתהיה טמאה אפילו רצופה על הדם טמאה עכ"ל הב"י וכתב הרשב"א מתני' על כרחין בעד הבדוק הוא דאי בשאינו בדוק לא הוה מחייב ליה קרבן ודאי ואיזהו עד הבדוק יש מרבותי שהורו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו אבל הניחתו אין זה נקרא עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא יראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד א' ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים ה"ז בחזקת בדוק ע"כ ומכיון שאין אנו חוששין למאכולת הרצופה בה הלכך לא שנא לן בין עגול בין משוך בין יש בו כגריס ועוד בין אין בו כגריס ועוד אע"ג דבסעיף דלקמן מחלק בינייהו הכא אין לחלק וז"ל הרשב"א בת"ה האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו דם אפילו טפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכתב עוד שכן הדין שבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול ע"כ וטעמא מדלקמן בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם איפלגי ביה משמע דהא אם היה בדוק כ"ע מודו דטמאה:

וטחתו בירכה. ועיין בס"פ הרואה כתם בהניחתו תחת הכר או תחת הכסת מה דינו:

וכן מורו בי מדרשא טמאה נדה. וכתב הטור סי' ק"ץ דלפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה בכל שהוא ופי' הב"י כלומר דלא מפלגינן בין עגול בין משוך בין כגריס ליותר מכגריס אלא בדבר שאינו טמא אלא משום כתם שמן הדין היתה טהורה אלא שחכמים החמירו וטמאוהו מספק אבל כשאנו אומרים טמאה נדה משמע דטמאה ודאי מדינא דכיון שקנחה בו יותר הדעת נוטה לומר דמשם בא מלומר שנתלה בטיחת ירך וכיון דטמאה ודאי חשבינן לה אפילו בטפת דם כחרדל מטמאים לה בין שהוא עגול בין שהוא משוך כדין כל רואה דם מגופה ע"כ אבל הרשב"א כתב גם בכאן שאם הכתם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה דתלינן שמאכולת נתמעכה בירכה ואע"פ שהעד בדוק הוא חזקה אם דם קנוח היה משוך היה ואם משוך טמא ואפי' אין בו כגריס ועוד ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון שהעד בדוק אצלה וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אע"פ שהוא בדוק בין עגול בין משוך תולין אותו להקל במאכולת עד שיהא בו כגריס ועוד עכ"ל וגם התוס' כתבו דמיירי בכגון שיש בו כגריס ועוד דליכא חשש מאכולת וכתב הב"י הטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות הלכך פחות מכגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שטחתו בירכה או נתנתו תחת כר וכסת (כדלקמן סוף פ' הרואה כתם) אבל כשהוא כגריס ועוד דנפקא ליה מחשש דם מאכולת אמרי' כיון שקנחה בעד בדוק זה ואין אנו יכולין לתלות בדם מאכולת מפני שהוא יותר מכגריס ועוד ודאי מגופה שקנחה בו הוי טמאה נדה ודאי ולא מספקינן ליה כי היכי דמספקינן במצאה כתם בבגדיה דשאני התם שלא קנחה וזה הטעם בעצמו מספיק לחלק בין עגול למשוך ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה בו לא נניח מלתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה ומיהו היינו כשהוא עגול אבל אם הוא משוך אפילו בכל שהוא טמאה שחזקת משוך שהוא מהקינוח וכתב עוד הב"י שאין הכרע בדברי רבינו הרא"ש שסובר שאין לחלק בין עגול למשוך ובין כגריס ועוד לפחות מכן שלא כתב אלא לישנא דגמ' והרי הרשב"א והתוס' מפרשים כך ללישנא דגמרא ומיהו אפשר דמדשתיק ולא פי' כן משמע שאינו מחלק בדבר כלל וזהו דעת הטור בדברי אביו ז"ל וגם הרמב"ם בפ"ד מהא"ב לא חילק בטחתו בירכה וסתם וכתב שאין אומרים בטחתה בירכה נהרגה מאכולת ואע"פ דבנתנתו תחת הכר או תחת הכסת מחלקים בין עגול ומשוך וכדתנן בסוף פ' הרואה כתם וכתב הרשב"א דאין נראה לו כדבריו ושהר"א והרמב"ן פסקו ג"כ דדוקא בכגריס ועוד מיירי אבל המגיד כתב דאע"ג דהרשב"א ורמב"ן השוו דין טחתה בירכה לדין נתנתו תחת הכר או תחת הכסת כדברי הרמב"ם ראוי להחמיר ע"כ:

תניא בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה. וכתב הריטב"א דהלשון מוכיח שלא נטלתו מהאשפה או ממקום התורפה דא"כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ"ע דיו שיהא כתם וגם פחות מכתם גם אילו היה מוצנע משאר בדיקות אע"פ שלא בדקה בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואע"פ שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו אלא בשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום תורף אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפיכך נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאילו הוא מקום בדוק או אם דנין בו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים דעלמא מצוים לפעמים ע"כ וזה לשון הרשב"א נראה לי שזהו עד שאינו בדוק כל שהיא נטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקות בהם בכתמים על הרוב אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו או מן הכותית או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה או כיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא ואפי' משום כתם ע"כ:

והניחתו בקופסא. וכתב רש"י דלא נקיט הש"ס בהא טחתה בירכה דא"כ הוו תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח וכו' ואע"ג דכתבתי במ"י לעיל גבי טחתו בירכה בשם הרשב"א דמיירי שנמצא על העד עצמו ג"כ אפילו הכי הוי ספיקא דדילמא לא מן העד הוטח על ירכה אלא מן ירכה שהיה בו דם מאכולת הוטח על העד ואפילו אם תמצא לומר וכו' ומש"ה כשאין העד בדוק וטחתה בירכה טהור אפילו בכגריס ועוד כמ"ש בש"ע וכתב רמ"א דכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס אבל אם הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס ע"כ:

והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה. ותניא בספ"ק חמרים ופועלים והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאים ושוהים עמהם בין ישנות בין ערות וכתב התוס' דישנות אין לה איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאמר בנדרים א"נ הכא לא לגמרי בישנה מיירי אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו ע"כ:

תניא בד"א שהניחה בחזקת טהרה כו'. ולא שהה שיעור עונה בינונית שהוא מל' יום לל' יום אם אין לה וסת דהכי איתא בגמ' אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ופירש"י בתוך ימי עונתה יום ל' לראיתה אבל אם שהה שיעור עונה בינונית וא"נ באשה שיש לה וסת ושהה שיעור אותו וסת אסור לבא עליה עד שישאלנה אא"כ ששהה שיעור שתוכל ג"כ לספור ולטבול כדאמר ר"י בסמוך בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ועי' סעיף כ"ב בגמ' אמתני' דרב אשי מתני רב הונא אמר לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפצה ולא ראתה אבל יש לה וסת לימים אסורה לשמש קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים מותרת קסבר וסתות דרבנן ופירש"י ל"ש הא דתנן בחזקת טהרה משמע אפילו הגיע שעת וסתה אלא באין לה וסת לימים לחודייהו בלא קפיצה אלא לקפיצה ולימים ע"כ ואנן דקי"ל כמ"ד דרבנן הלכך אם יש לה וסת לימים ולקפיצות אימא לא קפצה ולא ראתה במכ"ש דלמ"ד וסתות דאורייתא דאמר הכי וכ"כ הרשב"א וכתב עוד דמ"מ מסתברא לו שהוא חושש לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית מעצמו ומחשב ימי עונה בינונית ובא עליה כלומר לאחר שישהה אחר עונה בינונית שיעור כדי שתוכל לטבול ובזה חמור וסת התלוי במעשה מוסת הימים דוסת הימים אפילו הוסת מרוחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות מל"ה לל"ה וכיוצא בזה ואע"ג דהגיע זמן עונה בינונית מותר דהא קבוע לה וסת ואילו בוסת התלוי במעשה אימור האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית ולפי הסברא הזאת כל שיש לה וסת לימיה ולקפיצות אם עונות הוסת מרוחקות מעונות בינונים הרי זו אסורה ביום שלשים כמי שאין לה וסת כלל שחוששת לעונה בינונית כמו שכתבנו למעלה וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זו חוששת ליום העונה עכ"ל ומסיק הב"י דקפיצה דנקט הרשב"א לאו דוקא אלא חד מוסתות הגוף נקט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף וכן נראה מדברי הגהת מיי' פ"ד מהא"ב בשם הרמב"ן ע"כ ואע"ג דאיכא בינייהו דוסת התלוי בקפיצה לוסת התלוי בשאר וסתות כדלקמן בסוף פרק האשה מ"מ לנדון דידן אין לחלק ביניהם כלל:

עד שתאמר לו טהורה אני. והטור ר"ס קפ"ה כתב עד שתאמר לו טבלתי ופי' הב"י דכלומר דלא תימא דהא עד שתאמר לו טהורה אני שתאמר לא הייתי טמאה שזה אינה נאמנת לומר כדאיתא בפ"ב דכתובות סי' כ"ד ובפ' המדיר סי' ח' ומייתי לה רבינו בפ' בתרא סי' ז' אלא היינו שאומרת לו טבלתי וכתב עוד הב"י דפשיטא דכשעברו ימים שיעור שתוכל לספור ולטבול מיירי דאל"כ כי טבלה מאי הוי ואעפ"כ אסור לבא עליה בלא שאלה דע"כ לא א"ר יוחנן לקמן בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה בלא שאלה אלא בספק ראתה אבל בודאי ראתה כגון הכא שהיא בחזקת טמאה לא אמר אלא אסורה עד שתאמר לו טבלתי ע"כ ומיהת בשעברו ימים הללו והיא אומרת טבלתי נאמנת ואפי' בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה כמ"ש רבינו בפ' המדיר סי' ח' ועיין שם לקמן פ' בתרא סי' ז' ובפ"ב דשבועות עיין בדין המשמש עם הטהורה ופירסה נדה כו':

אימר טבלה. ועיין בסוף הלכות מקואות דבסוף מכילתין:

שאון לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית. בין אם הוא כהה הרבה או עמוק טור ר"ס קפ"ח:

וירוק כמראה הזהב וכל שכן הדומה לכרתי. וכ"כ הרשב"א וכ"כ המרדכי פ"ב דשבועות דירוק ככרתי או כעשבים או כשעוה טהור וכ"כ המגיד פי"א מהא"ב וכתב רמ"א שכן מראה שקורין בל' אשכנז בלו"א בכלל ירוק הוא ע"כ וכתב הטור אפי' אם יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה וכן כתב הרמב"ם בפ"ה והרמב"ן בהלכותיו וכתב הב"י דמשמע דה"ה לכל מראות שאין לספק בהם באדמימות כלל דטהורים דומיא דכרתי ולא הזכירו ירוק אלא משום דכשהוא כגוון הזהב איכא למ"ד דנוטה לאדמימות הוא לפיכך הוצרך להשמיענו בו ולבן שאמרנו לאו דוקא דה"ה לכל מראה דאין לספקו במראה אדמומית כלל דשרי דבכלל לבן הוא וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ב דשבועות ע"כ וכתב עוד הב"י שאע"פ שבתרומת הדשן מגמגם להתיר בירוק ולבן מפני שדברי הסמ"ק סתומים לית דחש להו בהא וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להדיא בלא שום גמגום כלל וכן מ"ש עוד בת"ה באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה על העד לחלוחית לבן דסמיך דלא מלאו לבו להקל חומרא יתירה הוא ולית דחש ליה עכ"ל הב"י וגם רמ"א כתב שכן עיקר ובדברי תלמידי הר"י דבפרק אין עומדין ראיתי שכתבו דמראה שכעין החרדל טמא מדין הגמ' ואני תמה שהרי אין מראיתו נוטה למראה האדום ואפי' פחות מנטית הזהב למראה אדום וגם לא ראיתי לו ראיה מן הגמרא על זה כלל וכמו שאכתוב בזה במ"י בפ' תינוקת ס"ס ו' ואעפ"כ לענין הלכה פשיטא שאנחנו חייבים להודות ולהורות כדבריהם ז"ל וכתב עוד בת"ה סי' רמ"ו נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא כדמוכח בפ' הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורים מקרבן אי דארגישה אמאי פטורים אלמא דסברא דאורייתא היא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא כדמוכח בפ' הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורים מקרבן אי דארגישה אמאי פטורים אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עליה קרבן וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסת דאורייתא אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפ' כל היד (ומייתי ליה רבינו ברפ"ק) עכ"ל:

גרסי' בגמ' דף כ' אבעיא להו כזה טהר איש פלוני חכם מהו ת"ש נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו שאני התם דליתיה קמן ת"ש דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר רב חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כו' ואמרי' טמויי הוה מטמא לה כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כה"ג והאידנא הוא דחש בעינו הדר דכי לה אלמא מהימנא לה רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך ופרש"י כזה טיהר לי פלוני כו' מהו שתסמוך עליה חברתה שהראת דמה לזו אמרה לה כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר נאמנת אשה כו' כזה ראיתי מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם זה דם טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי אלמא קים לה במראה דמים דליתא קמן אבל היכא דאיתא קמן ניחזי אנן: טמוי לה רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה. אגמריה סמך דפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה ע"כ ומסיים בה הרשב"א בת"ה וז"ל ולעולם כל היכא דאתחזקה דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא' חזינן דטועה בדמיונות ואפי' בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דלמא כי היכי דלדידן לא אבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה (איהי נמי לא קים עליה) וסברא כזה היה ואינו ולא אפשיטא בעיין הלכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבורה עכ"ל ועל הברייתא דכזה ראיתי ואבדתיו דנאמנת כ' הרשב"א דטעמא מפני שאין מחזקים אותה במשקרת לפי שהתורה האמינתה שנא' וספרה לה ואמרו חכמים וספרה לה לעצמה וכן אין מחזקינן אותה בטועה בדמיונות מן הסתם ע"כ וכ"כ רבינו לקמן בפרק תינוקת סוף סי' ג': 0הדרן עלך כל היד פרק ג

והלכה כר"י. וכבר כתבתי במ"י דאף לר"י אינה טמאה אלא כשהחתיכה גדולה ולא כשהיא קטנה וכתב הב"י בסוף סי' קפ"ח וז"ל ושיעור דחתיכה גדולה לא אתפרש לן דאין לומר שכל שהיא גדולה יותר מקליפת שערה (דסוף פירקין) הויא גדולה שהרי כ' הטור ודוקא חתיכות קטטת דומיא דשפופרת אלמא דשיעורא דשפופרת הויא קטנה לענין זה ומיהו שיעורא דשפופרת גופיה לא אתפרש לן אם עב אם דק הילכך אזלינן לחומרא ולא מטהרינן אלא בשיעור שפופרת דק שבדקים ע"כ:

וכמין חתיכות בשר היה נופל בבית החיצון. וסיים בה הטור סי' קפ"ח ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וכתב ב"י שכ"כ ג"כ רבינו ירוחם וכתב עוד הב"י וז"ל נראה מלשונם שמפרשים שהיתה רואה דם ממש ואפ"ה היה מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבית החיצון נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא היה דם אלא בחתיכה טהורה אבל מלשון ) הר"ש לא משמע הכי אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאות בעצמם ואע"פ שהיה דם בתוך החתיכות ופלי פלויי היה מטהר משום דאין דרך אשה להיות רואה בענין זה אבל אם היתה רואה דם להדיא בלא חתיכה בהא לא איירי ואפשר דכל כה"ג טמויי נמי מטמא לה דאע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר (בפרק בתרא סי' ג') ה"מ במכה שבצדדין אבל היכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה ולפי זה צ"ל דלא היתה פוסקת מלראות שכתבו רבינו הטור ורבינו ירוחם אחתיכות בשר דבסמוך קאי כלומר לא היתה פוסקת מלראות חתיכות בשר ול' רבינו ירוחם שכתב כל זמן שאותה חתיכה היה בבית החיצון נוח יותר לפי' זה מל' רבינו הטור שכתב כל זמן שאותם החתיכות בבית החיצון עכ"ל הב"י ורמ"א מפרש לדברי הטור ורבינו ירוחם כמשמען דמיירי שראתה דם ממש ואפ"ה מטהרו כל זמן שהחתיכות בבית החיצון מטעם דשפיר מצינן למתלי במכה דהואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה תלינן הדם בחתיכה זו ומחמת מכה הוא ע"כ וכל זה איננו שוה לי לפי דאכתי קשיא מי הכריחום להטור ולרבינו ירוחם להוסיף בלשון המעשה ואילו רצו להוסיף בדין ודאי דהרשות בידם להוסיף ולפסוק כפי סברתם אבל במעשה שעשה רבינו שמשון אין בידם כח להוסיף ולא לגרוע אלא היה להם לכתוב המעשה כמו שהיה ואח"כ אם ירצו להורות דין מדעתם יכתבו ויורו כרצונם ע"פ סברתם לכך נ"ל מה שכתבתי כבר בספר מעדני יום טוב שהם הוכרחו לפרש למעשה שהיה שכך היה שראתה דם ממש משום דאלת"ה הרי אף לפרש"י טהורה היא כמו שהוכחתי שם ומאי רבותיה דרבינו שמשון ומדברי רבינו הרא"ש משמע ודאי דדוקא אליבא דפירושא דנפשיה הוא שטיהר רבינו שמשון במעשה זה אבל לפירש"י היתה טמאה וזה א"א לומר אלא בכגון שפירשו הטור ורבינו ירוחם דמיירי שראתה דם ממש כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ומהשתא טעמא דשריותא לאו מטעמא שכתב רמ"א ז"ל דתלינן במכתה דהשתא נמי אף לפירש"י היתה טהורה דודאי דלרש"י נמי כי איכא מכה דמצי למתלי בהא דתליא ביה דבהא לא איירי רש"י וזה פשוט מבואר מעצמו אלא טעמא דשריותא היא לפי שאין דרך נשים לראות בדרך כך ומדברי הטור עצמו מוכרח שכן הוא דהא מסיים ביה הך טעמא כיון שאין דרך כו' ואילו לדברי רמ"א ז"ל לא ה"ל לסיים בהך טעמא אא"כ שנאמר דטעמא דכיון שאין דרך כו' שכ' הטור קאי אעיקרא דדינא שלא תהא טמאה מחמת החתיכה עצמה אבל על מה שלא היתה פוסקת מלראות דם לא הוצרך לתת טעם דממילא משמע דמשום דתלינן במכה הוא דמטהרינן להך דם והיינו ודאי נמי טעמיה דהב"י דלא דחה להא דתלינן במכה אלא משום דלא תלינן אלא במכה שבצדדין כו' ולא דחהו שאין הטור נותן הטעם דהתירא משום דתלינן בדם מכה לפי שי"ל שהטעם שנתן הטור קאי אעיקרא דדינא כדפרישית אבל מ"מ נ"ל מה שכתבתי שכל זה הוא דוחק שכיון שלפי דברי רמ"א צריכין לומר שהטור הוסיף מדנפשיה להורות לנו דאע"פ שראתה דם טהורה ואין זה ממעשה עצמו של רבינו שמשון א"כ ה"ל להטור יותר לפרש טעם על מה שהוסיף מדיליה ממה שפי' טעם בדינו של רבינו שמשון שודאי שמה שאדם מחדש מדעתו ראוי לו יותר לפרש טעמו ממה שצריך לפרש טעמא דחכם אחר שקדמו משא"כ לפי מה שפירשתי אני הכל הוא מהמעשה עצמו והטעם שכתב הטור עליה קאי שפיר כך נ"ל ושוב מצאתי לרמ"י ז"ל שלא כתב לטעמא דרבו רמ"א אלא כתב לטעמא דאין דרך אשה כו' ואמרתי כי יפה כוון בזה וכמו שהוכחתי בס"ד ועיין לקמן סעיף ד' בשם הרשב"א דמטמא בלחלוח דם שע"ג חתיכה וכתב עוד הב"י וז"ל ונראה דמעשה זה דרבינו שמשון בשהטיל החתיכות מים פושרין ולא נמוחו הוא דאל"כ הא איכא למיחש שמא כולן היה דם קפוי כבסי' דלקמן ביוצא ממנה בצורת בריה כמין קליפות או שערות כו' ומיהו אפשר דשאני הכא שהיה ניכר בהן שהן חתיכות בשר אלא שהיה בתוכן דם ופלי פלויי עכ"ל ובספרי הש"ע סתם וכתב דמיירי שהטיל החתיכות במים פושרין ולא נימוחו ע"כ וכבר כתבתי ג"כ במ"י בשם הטור דמיירי הכא דוקא בחתיכות קטנות דומיא דשפופרת ועי' בספר זה בסעיף דלעיל:

המפלת כמין קליפה כו'. וכתב הרשב"א בת"ה דלא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאין שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה מש"ה קתני המפלת וכ"כ המגיד בפ"ה בשמו:

אמר רבא כי לא נימוחו בריה בפני עצמה היא. וכתב הרשב"א דבד"א בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום לחלוח דם טמאה נדה דדם הנדה אין לו שיעור ואפי' כחרדל ואפי' פחות מכאן וכתבו המגיד בפ"ה בשמו וכתב ב"י סוף סי' קפ"ח דפשוט הוא ואני אומר דאינו פשוט כל כך דהא רבנן מטהרי לעיל בחתיכה ואפי' פלי פלויי אלא שיש לחלק בין כשהדם בתוך החתיכה אלא שהוא בבקעים בכדי שמגיע ונוגע בכותלי הרחם דאפ"ה טהורה דלא קרינן בה בבשרה לבין שהלחלוחית דהדם הוא על גבי החתיכה דבהכי דוקא איירי הרשב"א ובפסקי מהרא"י סי' מ"ז כתב לענין מיעוך דלקמן וה"ה ודאי לענין נימוחו דהכא דכל שקצתן נימוחו וקצתן לא נימוחו דטמאה וכתב רמ"א דנראה לו דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ בדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם רק באים ממכה שבגופה ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שיתבאר גבי מכה (בפ' בתרא סי' ג') עכ"ל:

והלכה כרבנן. פירש"י לרבנן אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא אבל הרשב"א כתב בת"ה בית שביעי שער א' מיעכתו על צפורן ולא נמחה בידוע שאינוו דם מיעוך דזה מיעוך דחוק הוא יתר משריית המים פושרין וכל שלא נמחה על ידי מיעוך זה בידוע שלא ימחה על המים ואפי' שרויין מעת לעת בפושרין וטהורה ע"כ וכתב המגיד בפ"ה דיש לפרש דה"ק מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו דלת"ק לא חשיבא בדיקה כלל בין נימוחו בין לא נימוחו אבל פירש"י עיקר ע"כ ולרמ"א ז"ל שכתב לדברי הרשב"א בהגהותיו משמע ודאי דלא ס"ל לפסוק כפרש"י אלא אע"פ שנימוח במיעוך דצפורן אכתי אפשר דדם הוא דהא איכא למימר אילו היה מניחו בפושרין מעת לעת היה ג"כ נימוח והוי דם וכ"כ תלמידו רמ"י ז"ל בהדיא ואע"פ שנוכל לדחות ולומר דרמ"א נקט לישנא דהרשב"א בדלא נימוח טהורה אבל אה"נ כי נימוח נמי טהורה ואע"פ שלא הונח בפושרין מעת לעת וכפירש"י מ"מ שומעין אנו להחמיר וגם הוא דחוק קצת פי' זה בדברי רמ"א ז"ל:

ופושרין הוא כמו שבני אדם כו'. והרשב"א כתב אהא דאמרינן ממעכתו ברוק מהא שמעי' דפושרין דיו שיהו כעין חמימות שברוק זה כלל גדול ע"כ:

שבדבר קטן כזה כו'. עיין מה שכתבתי בשם הב"י בסעיף א':

ואין נ"ל ראיה כו'. ובש"ע לא הכריע בין הראב"ד להרז"ה בזה:

המפלת ואין ידוע אם ולד היה כו'. ואתמר עלה בגמ' אריב"ל עברה נהר והפילה (ואינה יודעת מה אם נפל אם רוח שהרי נפל למים) מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ורמינן עלה ממתני' אין ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי תשב לנדה (ניתבוה מיהת ימי טוהר דזכר) לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומשני מתני' בשלא הוחזקה עוברה וכי קאמר ריב"ל כשהוחזקה עוברה והב"י נשתבש בהעתק דברים הללו וצריך להגיה בספרו על הדרך הזה:

שאין אנו בקיאין בדורות הללו בגווני שפיר ובשיעור שליא. הלכך חוששין בהן מספק ורבינו נקט תרי מתלת ומארבע ויותר דלא בלבד על שפיר ושליא (מאחר) דאין אנו בקיאין אלא על כל הצורות והרי התחיל ואמר ואין להאריך בדברים הללו וקאי אכולהו גווני דמתניין בהני משניות שבכללן צורת דגים כו' בהמה וכו' וגם כלל עמהם בכלל הזה שאר הצורות שנזכרו בגמ' כמו נברא בעין א' בירך א' ויש לו ב' גבין וב' שדראות ופניו ממוסמסים ופניו טוחות והרבה דברים אחרים וגם חתיכה לבנה שיש בה עצם שבכולן אין אנו בקיאים וכן במראה ג"כ שאע"פ שהתנו בגמ' בחתיכה שיש בה עצם שתהא לבנה כבר כתב הרשב"א בת"ה הקצר שיש מי שמורה להחמיר אפי' כשאינה לבנה לפי שאין אנו בקיאין במראות וגם הראב"ד בספר בעלי הנפש כתב אכל הנך דבמשנתינו וז"ל ואנן השתא לא בקיאין בצורת הולד ויש הרבה חיות הים שהן דומות לחיות היבשה ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם גם יש במיני השרצים שהם דומים לחיות הקטנות שבארץ כגון החולד והעכבר והתנשמת ושאר שרצים לא נודעו לא הם ולא צורתם ואם נטהר בהם אחד או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש הלכך בכולן טמאה לידה לפי שאין יודעין לבדוק בין זכר לנקבה אא"כ הולד גדול ע"כ וכתב עוד וכן הנך דאמרינן בגמרא נברא בעין אחת ובירך אחד באמצע אמו טהורה אטום אמו טהורה ופניו ממוסמסין ופניו טוחות וגולגלתו אטומה וכמין אפקותא דדיקלא ושיש לו ב' גבין וב' שדראות בכולן טמאה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו ובעיא נמי ז' נקיים לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם מיהו בגוף אטום אדם יכול לעמוד עליו שאם אין לו צורת אברים והוא שלא נחתכו ממנו אבריו אלא שכך היה שלם אין אמו טמאה לידה ואפי' הוא בן ט' אבל טומאת נדה מיהא אית לה כדאמרן עכ"ל וכל היכא דטמאה לידה היא בטומאת לידה נקבה מספק ואע"פ שלא ראתה כלל ואפי' ראתה ושלמו ז' נקיים תוך. י"ד יום ללידתה אין עולה לה טבילה עד ליל ט"ו מפני ספק נקבה אבל מיהת ז' נקיים שצריכה עולים לה בימי לידתה כמו שיתבאר בפ' דלקמן וכשאין בועלין בימי טוהר לא נ"מ בזה ועיין בסוף פ' בתרא:

הלכך כולן ספק יולדות בזוב וכו'. יתבאר בארוכה בפ' דלקמן בס"ד:

במקום שנוהגים האידנא לבעול על דם טוהר כו'. עיין בזה בסוף פ' בתרא בס"ד:

ואם ילדה ולד של קיימא. פי' רש"י שכיוצא בו מתקיים וכו' אבל הרשב"א בת"ה פי' בן קיימא ולד תי דאמרי' מבזע בזע ונפק אבל בנפל לא תלינן דהא א"א ליה למבזע ע"כ וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"י שהטעם שתולין השליא בולד קיימא מפני שאנו אומרים קרע הולד השליא ויצא ע"כ משמע ודאי דבחי קאמר דבמת א"א לומר כן וכ"כ ב"י והאריך ג"כ לפרש מה הכריחו לר"י שלא לפרש כן וגם מה ראה הרשב"א שלא השגיח במה שהוכיחו לרש"י והכל תלוי בענין הסוגיא ואינו נוח לי לכך לא העתקתיו אבל מה שנ"ל בזה הוא דלרש"י דחקתו הלשון דמדקאמר בדבר של קיימא ולא קאמר בבר קיימא א"נ בולד חי לפיכך פי' דמיירי בשכיוצא בו מתקיים אע"פ שהוא אינו קיים וסובר רש"י דכיון שהוא דבר שכיוצא בו היה מתקיים יש כח בטבע הדבר ההוא למבזע השליא ולצאת כמו שבטבעו שיוצא מהרחם בזמנו ולא קודם לכן והרשב"א לחצתו הטעם וס"ל שא"א לומר שהוא בוקע השליא אא"כ שהוא חי ממש ולכך פירש דמיירי בולד חי דוקא כך נ"ל:

גרסינן בפ"ק דב"ק (דף י"א) אמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה ביום הא' ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון ומסקינן לחוש חוששת מימני לא מניא אלא לשני ופירש רש"י מונין לה מן הראשון דמיום ראשון טמאה ואפילו הואי לידה יבשתא מימנא לא מניא שבועיים דנקבה אלא משני ומפרש התם טעמא משום דאין מקצת שליא בלא ולד כלומר ומשום הכי חוששת שמא רוב מיחוי ולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב ה"ל כילוד ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני:

תנן דף כ"ח המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ופירש"י מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו ע"כ ובגמרא אמר רבי יוחנן הראש כרוב ואוקימנא לדידיה דמתניתין הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וז"ל הרמב"ם בפ"י מהא"ב נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר בין שיצא על סדר האברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך בין שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחת הרי זה כרובו והא דלא סגי ליה הכא ברוב ראשו דהיינו פדחתו כדקתני מתני' ביצא כדרכו פי' הב"י דטעמו משום דר"א פליג אדרבי יוחנן בגמרא ולא סגי ליה אפילו ביצא ראשו הלכך ממעט המחלוקת ביניהם ומפרש דרבי יוחנן כי סגי ליה דוקא בראש כולו סגי ליה ע"כ וקצת קשה לי על הרמב"ם שהשמיט יצא שלם ומסורס והטור נשמר מזה וכתב עוד הרמב"ם ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אע"פ שנחתך אח"כ ונתלבט הב"י במ"ש רוב פדחתו דהא פדחתו תנן ובכסף משנה שלו כתב דמצא כתוב ספר הרמב"ם מוגה ונמחק בו תיבת רוב וכתב הטור דבכל זה אין חילוק בין יצאחי או מת וכתב הרשב"א לא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפי' משיצא חוץ לפרוזדור ולמד כן מדגרסינן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא כו' דשמעיה לולד דצויץ (פירוש צועק) אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה ההוא ראשו חוץ לפרוזדור הוי והוי מילה שלא בזמנה כו' ומכאן למד הטור דכששמעה קולו חשוב כילוד וכתב היתה מקשה לילד ושמעה קולו כו' ומקשה לאו דוקא אלא ה"ה כורעת לילד בלא קישוי אלא כך דרכן של נשים שמקשות לילד ומיהת נראה דכששומעת קולו ואינה כורעת לילד כלל הרי היא כמו בשאר ימי עבורה שאין כאן טומאת לידה וצ"ע וגרסינן בגמרא בפירקין לעיל מהך מתני' אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד פירש"י אלמא לידת יד קרויה לידה ע"כ ומסקינן דלחוש חוששת מדרבנן ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה וכתב הרשב"א וא"ת אם לחוש מדרבנן מאי נ"מ תיפוק לי משום נדה דאין פתיחת הקבר בלא דם אפילו לאברים וכדרבי יהודה דריש פירקין י"ל דנ"מ היכא דהוציא ידו והחזירה ולא ילדה עד אחר שבועיים דאי משום נדה דיה שבעה והשתא מטמאין לה שבועיים משום לידה ומשום ספק נקבה ע"כ וכתב עוד מסתברא דוקא הוציא ידו אבל לא רגלו ויש מרבוותא שאמרו אפילו במפלת לאברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם ומצטרפים האברים לרוב לדברי תורה וראוי להחמיר כדבריהם עכ"ל וכתב הב"י שכן נראה מדברי הירושלמי דגרס בפרק כל היד דא"ר יוחנן ג' הן שהן כספק ועשו אותן כודאי ואלו הן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה ושליא ודם הנמצא בפרוזדור ע"כ וכתב הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל היולדת תאומים מונין לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה כיצד ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונקבה אחרת לאחר שקיעת החמה מונין לה שבועיים מולד השני וכן הדין לימי טוהר וה"ה ליולדת שני זכרים ילדה נקבה לפני שקיעת החמה וזכר לאחר שקיעת החמה מונין לה מן הנקבה לפי שימי טומאה וימי טהרה של זכר נכללים בתוך ימי הנקבה ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם זכר אם נקבה הולכים באלו לחומרא ומונין לה שבועיים מן הנפל שמא נקבה היא וימי טהרה מן הראשון שמא נפל זכר היה וכן הדין כשילדה זכר לפני שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה מונה שבועיים מן האחרון שמא נקבה היא וימי טהרה מן הזכר עכ"ל ובת"ה הארוך הביא ראיה מפ"ד מחוסרי כפרה בסוגיא דהמפלת תאומים בדף י':

תנן דף ל' המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה למ"א ופירש"י המפלת שליא יום ארבעים לטבילתה אינה חוששת לולד שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום ולנדה דילמא ליכא ולד ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר. תשב לזכר שבעה ימי טומאה ואפילו בלידה יבישתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ"א ע"כ והא דמפרש בגמרא למה הוזכר זכר כתבתיו במ"י אמתני' דהמפלת ואין ידוע מה כו' ע"ש ואמרינן עלה בגמרא חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי (דטימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה ואע"ג דא"ל אין למדין יצירה מטומאה השיב להם אמר קרא תלד מוסיף לך הכתוב לידה אחרת בנקבה) קמ"ל וכתב הרשב"א בת"ה דכל שמפלת פחות ממ"א אינה חוששת משום נדה אם לא ראתה ואפילו למאן דאמר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דכל שהוא פחות מארבעים ואחד יום מיא בעלמא הוא ולית ליה פתיחות קברות וראיה מדאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה ולד דגמר צורתיה מיפתח טפי פחות ממ' לא מיפתח טפי כלומר ואפשר לו בלא דם וכן דעת הרב אבל הר"א חולק ואומר דלא גרע מחתיכה דמטמא ר' יהודה משום פתיחות קבר ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ה"ז ספק זיבה ספק לידה כו' אלמא המפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת קבר ואי משום ההוא דפרק ד' מחוסרי כפרה שינויא הוא ואשינוייא לא סמכינן וראוי להחמיר כדבריו והלכך אם קים לה דקודם מ"א הוא אינה חוששת לולד אבל מ"מ חוששת משום נדה עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ן בהלכותיו פרק ז' וכתב רמ"א דנ"מ דמיד לאחר שספרה שבעה נקיים מותרת ואינה חוששת לולד ע"כ ופשוט הוא: 0הדרן עלך המפלת פרק ד

האי דיחויא בעלמא הוא. וכתב ב"י ריש סימן קצ"ו שכן הסכימו כל הפוסקים דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה וכיצד משפטה בענין הספירה בבדיקה הכל יפורש באר היטב בפרק האחרון בס"ד:

הלכך יום חמישי יהיה יום ראשון לספירתה. וכתוב בתרומת הדשן סי' רמ"ה דיש להוסיף עוד יום א' ולא תתחיל לספור עד יום ששי לשמושה כגון ממוצ"ש עד יום ששי שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימות איכא למיחש דזמנין תשמש בין השמשות במוצ"ש ותסבור דעדיין יום הוא ונמצאת שיכולה להתחיל ליום ד' שהוא ה' לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה עכ"ל ואין זה חששא לחוש ממוצ"ש עד יום ו' ולכך אסברא לה רמ"א בסגנון אחר דשמא תשמש ביום א' בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה ואם תתחיל למנות מיום ה' יהיה תוך שש עונות לשמושה וכתוב באגור שכך השיב מהר"ר יעקב מול"ן ז"ל דודאי צריכה להמתין עד מוצאי יום ה' מטעם זה וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז ואף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערי מדורא משמע כן וכ' עוד ובארץ אשכנז נוהגים להוסיף יום א' וממתינות ו' ימים ויש שבעה ימים וכ"כ מהרי"ד וכלומר כימי נדת דותה שהן ז' ימים בין נקיים בין אינן נקיים ולפיכך היא מחזקת כל אלו הז' ימים בלתי נקיים ואח"כ סופרת ז' נקיים כאילו היתה זבה אף כי הרמב"ם הרחיק מאוד דעות אלו מ"מ איכא דנהיגי הכי ויש להם קצת טעמים דחוקים אבל מנהגא דעלמא ה' ימים עכ"ל ובת"ה סי' הנ"ל כתב ג"כ מנהג זה שנהגו להמתין ז' ימים אפילו לא ראתה אלא יום א' או מצאת כתם ביום אחד וגמגם אם יש למחות ביד המקילים במקום שנהגו להמתין ז' ימים וגם מהר"י קולן כתב בשורש ל"ה דנשי דידן מחמרי טובא בפולטת ש"ז שהתמירו לא שמשה אטו שמשה אפי' אין בעלה בעיר וגם הוסיפו מו' עונות ועשו ה' או ז' ימים ע"כ ונ"ל שצ"ל או ו' ימים שכ"כ לעיל מיניה וכתוב עוד בת"ה דאיתא בא"ז דהא דמצריכין להמתין כך ימים קודם שתתחיל לספור בין שמשה בין לא שמשה צריכה להמתין כן דלא פלוג רבנן וגזרינן לא שמשה אטו שמשה ונראה קצת דאפי' לפי ששמעתי שמוסיפים עוד יום א' משום חששא דבין השמשות בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה היא וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתי ע"כ וכתב הב"י בס"ס קצ"ו דכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמ' לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום ה' ואילך ודוקא אם שמשה אבל אם לא שמשה אינה ממתנת כלל ואם שמשה יום או יומים קודם ראייתה משלמת עליהן ארבעה ימים מיום שמושה ובה' לשמושה מתחלת לספור עכ"ל אבל רמ"א ז"ל כתב דבמדינות אלו נוהגים שמוסיפין עוד יום א' דהיינו אם שמשה במוצ"ש מתחלת למנות יום הששי ראשון לז' נקיים וכתב שאין לשנות וכן נוהגים במדינות אלו שאין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה וכל אשה שרואה כתם צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואין לשנות אבל המחמיר להמתין עד ז' ימים יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה ע"כ ועיין בפרק הרואה כתם סעיף א' ורמ"י שכתב כל אשה שרואה אפי' כתם כחרדל לא כוון יפה בזה דהא בפ' הרואה כתם כתב דאין כתם בפחות מכגריס ועוד אא"כ נתכוין לסברת האומרים דזה דוקא בכתם שעל בשרה אבל בכתם שעל גופה אין לו שיעור כמ"ש שם סי' ו' ואם לזה נתכוין לא ה"ל לסתום אלא לפרש:

תקנח יפה במוך כו' או תרחץ כו'. והרשב"א בת"ה הקצר מסיק וכתב לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא מכבדת בית החורף יפה יפה ורחיצה בחמין כדי שלא תבא לידי ספיקות הללו ע"כ וכתב ב"י נראה מדבריו דתרתי בעי כבוד ורחיצה כדי לצאת ידי כל ספק וכ"כ בסה"ת וז"ל אם תרצה להתחיל לספור ממחרת הראייה יכולה בזה הענין שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להתיר הש"ז ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין גם תקנח עצמה ולא חיישינן שתפלוט עוד אח"כ בלא הרגשה ואז תוכל להתחיל ולספור מיום המחרת ע"כ אבל סמ"ג כתב י"א שאם רחצה היטב במים חמין אותו מקום שמתחלת למנות למחרתו וליתא דאין אנו בקיאין בזה ע"כ וכתב ב"י ואין לומר דלא ממעט אלא רחיצת חמין אבל לא הכנסת מוך שהרי בהגהת מיי' פ"ו מהא"ב בשם סמ"ק דאין לנו עתה לסמוך על בדיקת מוך שתכניס באותו מקום דאין אנו בקיאין בזה ולעולם צריכים להמתין ו' עונות שלמות ע"כ משמע דאפי' בדיעבד תרווייהו קנוח ורחיצה לא מהני דכיון דאין אנו בקיאין בהם כי עביד תרווייהו מאי הוי ואע"פ שבקצת הג"מ לא נמצא לשון זה מ"מ מדברי סמ"ק עצמו נלמוד דכשם שאין אנו בקיאין ברחיצת חמין כך אין אנו בקיאין בקנוח כלומר שאין אנו יודעים עד איזה מקום צריך להגיע המים החמין או הבגד שמקנח בו כדי שנדע ודאי שנפלט הש"ז כולו ומ"י כיון ששום א' מהפוסקים לא כתב כן שפיר דמי להתיר ע"י קינוח או רחיצת חמין עכ"ל הב"י אבל רמ"א ז"ל כתב לנהוג דלא לסמוך על קינוח ורחיצה אפילו אי עביד תרווייהו דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפי' לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה כ"ש בכה"ג וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר ישכנו נחש עכ"ל:

הפולטת אינה סותרת יום אחרון. וכתב סמ"ק אם טעתה במנין יום א' וטבלה ושמשה צריכה להמתין ששה עונות שלמות וזהו ד' ימים ואחר תמנה יום א' נקי ותטבול אך סתירה שלאחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת ומסיק ב"י דסתירה שלאחר שבעה דקאמר לאו דוקא אלא סתירה ביום שבעה עצמו קרי לה סתירה דלאחר ז' דכיון דאמרי' מקצת היום ככולו הוי כאילו הוא לאחר ז' ומסיק עוד דלא מקרי פולטת ביום אחרון אלא בשפלטה אחר שהאיר היום אבל קודם שהאיר היום לא אמרי' מקצת היום ככולו דהא זבה טובלת ביום הז' מן התורה וכמו שיתבאר בסוף מכילתין אבל בליל ז' ודאי לא עלתה לה טבילה והא דכתב הסמ"ק שאם טעתה במנין יום א' כו' כשטבלה בליל ז' נמי מיירי ע"כ:

ומותרת לבעלה במקום שנהגו וכו'. ומכיון דבסוף פ' תינוקת יתבארו דיני ימי טוהר ראיתי כי טוב הוא להאריך שם ולכתוב מה ששייך אדהכא וע"ש: 0הדרן עלך פרק רביעי פרק ה

יוצא דופן אין יושבין עליו כו'. ואלא מיהת כי יצא דם דרך הרחם ודאי דטמאה דלא גרע מכי לא ילדה כלל והיינו דדייק הש"ע לכתוב ס"ס קצ"ד יוצא דופן אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה וז"ל הרמב"ם רפ"י מהא"ב המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה כו':

כל הנשים מטמאות בבית החיצון. שהוא חדר (דיר) חוץ מהמקור כמ"ש במ"י פ' תינוקות ר"ס ו' וכתב הריב"ש סימן תכ"ב שנשאל אם איסור נדה נוהג גם כפנויה והשיב שדבר פשוט הוא שנוהג בה והאריך בדבר וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבאו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור:

תנן ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. וכתב הטור ר"ס קפ"ג דמטמא בין באונס בין ברצון. וטעמו דאפילו בזבה מרבינן אפילו באונס מדכתיב כי יזוב זוב דמה פירש"י זוב משמע זוב מ"מ ואפילו באונס ולא ממעטינן בזיבה אלא קישוי לעיל בגמרא פ' בנות כותים (נדה דף ל"ו ע"ב) ופירוש מחמת אונס כתב הב"י כגון שקפצה ממקום למקום או שראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים זה עם זה וחמדה וראתה דם וכן כל כיוצא בזה וכדתנן בסוף נזיר גבי זב ע"כ:

בת אחת עשרה שנה ויום א' אע"פ שלא הביאה ב' שערות. טור סימן קל"ג דרמב"ם פי"א מהלכות נדרים ופשוט הוא מהסוגיא הכא דהא קודם לזמן וכו' שומא נינהו ואינן מעלין ולא מורידין ומי נאמן לומר על השנים כמה הן יתבאר בקדושין פ' האומר סי' ט':

ויום א'. כתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י' וז"ל לא לכל מילי אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעל"ע בעינן כדאיתא פרק יוצא דופן בן ט' שנים ויום אחד בן י"ג שנה ויום אחד דאותו יום א' כדי להשלים מעל"ע דבבת ג' שנים ויום א' פליגי תנאי בגמ' דלר"מ אפי' בבת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דכבת ג' שלמות דמיא דיום א' חשוב שנה וחכמים בעו בת ג' שנים ויום א' דמעל"ע בעינן עכ"ל ולכאורה נ"ל פי' לפירושם שנה הוא דרך משל מן ראש השנה עד סוף ערב ראש השנה לשנה הבאה ואם נעשה מעשה או אירע דבר בר"ה לכשיצא ער"ה דשנה הבאה כבר נוכל לומר שעברה שנה על אותה מעשה או אותו דבר ואין אנו מקפידין או חוששין אימתי היה נעשה בר"ה אם מתחלת יומו או באמצעיתו או בסופו אא"כ כשאנו רוצים שיהיה עובר עליו שנה מעל"ע שאז יש קפידא בדבר לדעת מתי נעשה שאם היה נעשה בתחלת ר"ה הנה כשנשלם יום ערב ר"ה דלשנה הבאה כבר עברה שנה מעל"ע אבל אם נעשה באמצע הלילה לא נוכל לומר שנשלם שנה מעל"ע שהרי חצי הלילה חסר ממעל"ע וצריך שיגיע אמצע ליל ר"ה הבא ואז נשלם שנה מעל"ע ואם נעשה בסוף יומו הרי צריך שיגיע סוף יום ר"ה הבאה ואז הוי שנה מעל"ע ולכן כל מקוה שאמרו חכמים ויום א' הוא משום שצריך שיהיו השנים ההמה מעל"ע ומפני החשש ההוא שאין הדבר ידוע אימתי התחילו השנים ההם בשעות מן היום ההוא שהתחילו שעל היום מקפידים כ"ע וידעו באיזו יום נעשה או נולד פלוניי אבל על איזה שעה לא קפדי ואין משגיחים עליו והלכך אמרו חכמים שצריך עוד יום אחד כדי שאע"פ שהיה נולד סוף יום הנה כשנשלם היום האחד הנוסף על השנים כבר עברו שנים ההמה שאנו צריכים מעל"ע ממש ואע"פ שיש בדבר להקל ולהחמיר וזה מבואר מ"מ לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא קבעו יום אחד שלם שלא יהיה הדבר מסור לכל וכל אחד יהיה שורר לומר בשעה זו הגיע מעת לעת לכך הצריכו יום שלם אלא בסוף פירקין דייקינן מדכולי פירקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ כר"י בן כיפר דאמר משום ר"א שנת עשרים שיצא ממנו ל' יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה לפי פירושו קשיא מנ"ל דכר"י בן כיפר דילמא לא בעינן יום אחד שלם אבל מ"מ בעינן עשרים שלמות ולא סגי בחודש שיצא ממנו ומיהת בזה אפשר לומר שאינה קושיא כלל מכיון שיצא מכלל זה לא בעינן מדלא קתני יום א' ממילא כרבי יוסי בן כיפר אתיא דכל שלא בעינן מעל"ע תו לא קפדינן על שנה שלימה ושלשים ממנו חשובים כשנה והרי אתה מוצא בפלוגתא דר"מ וחכמים שהביאו התוס' דר"ה דלר"מ יום אחד בשנה חשוב כשנה ואילו לרבנן בעינן מעל"ע לא נחלקו עליו להצריך שנה שלימה בלבד אבל בעו מעל"ע והיינו טעמא דכשלא בעינן מעל"ע אף חכמים מודים דא"צ כל השנה כולה אלא קצתה ככולה וכדאפליגו תנאי בפ"ק דר"ה דאיכא למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למ"ד ל' יום כו' וגם לא קשיא ממה דבפירקין סוף דף מ"ד אפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ אומר בת ג' שנים וחכמים אומרים בת ג' ויום אחד ואמוראי פליגי התם מאי בינייהו הקשו התוספות דלימא איכא בינייהו דלר"מ במקצת היום סגי ולרבנן בעיא מעת לעת עד שעה שנולדה כדאיתא פ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים ותירצו די"ל דקי"ל דרבנן לא בעו מעת לעת דהא כתבו תירוץ אחר דא"כ ר"מ נמי ה"ל למתני ויום א' ולפרושי דלא בעינן מעת לעת לפי התירוץ הזה בעו רבנן מעת לעת וכפי פירושי בדבריהם דבמסכת ר"ה ולכך יש לקיים דבריהם שלא יהיו סותרים אהדדי ונאמר שסומכים וחושבים לעיקר תירוץ השני וגם לפי האמת תירוץ הראשון הוא דוחק שצריכים לומר דהכי קים להו להש"ס דרבנן נמי לא בעו מעל"ע ואין להם הכרח לומר כן אלא מכח הקושיא שהקשו ואם יש לאותה קושיא תירוץ אחר כבר נדחה ולא הוכרח דקים להו כו' והרי יש להם התירוץ השני וכמ"ש ולאותו התירוץ רבנן דר"מ בעו מעל"ע עד שעה שנולדה וגם הרמב"ם כתב ברפ"ב מהל' אישות הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת ואפי' הביאה כמה שערות וכו' אבל אם הביאה שתי שערות וכו' והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה וכן כתב עוד שם להלן באותו פרק וז"ל הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפי' הביא כמה שערות וכו' הביא שתי שערות וכו' והוא מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש עכ"ל הרי שיש לדקדק גם מדבריו מדהוסיף תיבת למעלה שר"ל שאחר שישלמו י"ג שנה וגם יום אחד הוא שנקראת הבת גדולה והבן גדול ואיש אבל קודם לכן אע"פ שהי"ג שנים נשלמו והיא או הוא הם בתוך יום הא' מהשנת הי"ד עדיין לא באו לגדלותם עד אחר שישלם גם היום ההוא דהכי דייקינן בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) מדכתיב מבן חודש ומעלה דאינה נפדה עד אחר ל' יום ומה שבתחלת דבריו לא כתב בבת רק י"ב שנים גמורות ובבן רק י"ג שנה י"ל שסמך על סוף דבריו והרי יום אחד ג"כ לא הזכיר בתחלת דבריו ועל כרחינו צריך שנאריר בזה שהוא לפי שסמך לו י"ל סוף דבריו ומכ"ש שסמך לו אסיפא בכל על שלא הזכיר יום אחד ולא ומעלה בתחלת דבריו אלא שגם בזה י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם דלא בעינן אלא י"ב שנים גמורות בבת וי"ג שנים גמורות בבן וזהו שכתב בבת י"ב שנים גמורות בתחלת דבריו ועל זה סמך לו בבן גם כן ומ"ש בסוף דבריו בבת ובבן ויום אחד ומעלה לא מפני שצריך שישלם גם היום שאחר הי"ב או הי"ג שנים שלמות אלא לכלול בזה שזמן הבאת ב' שערות אינו דוקא באותו היום שאחר הי"ג אלא כל שלמעלה מזה הוא זמן הבאתם וכאשר הוסיף ביאור וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים וכו' וכן לדברי התוס' דר"ה נוכל לפרש שז"ש דאותו יום כדי להשלים מעת לעת היינו דלכך אמרו חז"ל ויום אחד דלא תימא שהי"ב או הי"ג שנים אינם שלמים מעת לעת ושלשים יום בשנה חשוב כשנה אע"פ שהיו חז"ל יכולים לומר שלמות או גמורות במקום ויום אחד וגם הרב המובהק מהר"י כ"ץ בסמ"ע שלו בח"מ ר"ס ל"ה כתב בפשיטות דיום אחד לאו דוקא אלא מיד אחר שהוא י"ג שנה שלמות מקרי גדול אלא דלא אמרינן שלשים יום בשנה חשוב כשנה ע"כ וכך מרגלא בפומייהו דאינשי לכך לא אכריע כדברי למעשה אא"כ שיהיו נראין הדברים גם לשאר חכמי הדור נר"ו.

נדריה. וה"ה לשבועתה וכ"כ טור ורמב"ם וכתבו עוד שאעפ"כ אם חללו נדרן או שבועתן אינן לוקין עד שיגדלו וכתב ב"י דדבר פשוט הוא דהא לאו בני עונשין הן ע"כ ואני אומר שאין זה מן הדברים הפשוטים דהא רב הונא בפירקין דף מ"ו קאמר דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל ולוקה אלא שמכח הסוגיא מוכח שדבריו נדחין ודמופלא סמוך לאיש אינו אלא אסמכתא בעלמא דעיקר מילתא מדרבנן הוא ואע"פ שעכשיו אין לנו דין מלקות ומשום כך השמיט הש"ע להך מלתא מ"מ לא מנעתי מלכתבו דנ"מ להחמיר בדבר כדלקמן סעיף ח' ומשום כך נמי כתבו הטור אע"פ שלא כתב להך דסעיף ח':

בת י"ב שנה ויוה אחד נדריה קיימים. וכתב רמ"י דלוקה ואני אומר שטעות הוא בידו במחילה מכבודו דהא אנן בלא הביאה שערות קיימין ואינה בת עונשין כלל ושוב מצאתי בהדיא שכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' נדרים דאינן לוקים עד שיגדלו ויביאו ב' שערות:

ובודקים כל שתים עשרה. כבר כתבתי במ"י דמפרשים בגמרא דלהכי איצטריך למתני דאפילו שלשים יום דתחלת שנת י"ב ולא ידעה להפליא אימא כדאמר ל' יום בשנה כשנה ותו לא לבדוק קמ"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הלכך אכתי בודקים אותה דילמא בתר הכי מידע ידעה אבל אי בדקה בל' יום דתחלת השנה וידעה להפלות לא צריך תו בדיקה אלא שהרמב"ם והטור לא כתבו כן שכתבו שאפילו בדקו בתחלת השנה ונמצא שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אחר כך בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת וכתב ב"י שאפשר דגרסי היכא דבדקנא בל' יום וידעה להפלות ובכ"מ מסיים שצ"ע:

קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעים אנו כו' אין נדריהן נדר. וכחב הרמב"ם בסוף הל' שבועות וז"ל קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה אע"פ שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אא"כ ניזוק כנון שנשבע שיצום או לא יאכל בשר זמן מרובה מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו שהותר שבועתו כדי שלא יהא רגיל להקל ראש בשבועות ורמ"א ז"ל כתב לדברים הללו בין לענין שבועות בין לענין נדריה וכן הוא נכון בטעמו אלא דהרמב"ם בסדר חיבורו הקדים שבועות לנדרים לפיכך כתבו באותן הלכות דשבועות ומינה שכן לנדרים ג"כ וכתב עוד הרמב"ם צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דבר אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות:

ואינה גדולה עד שתביא שתי שערות אחרות כו'. זה יתבאר יותר בפ' דלקמן סי' ב' וע"ש:

וה"מ דקדיש תוך זמן ובא עליה אחר זמן וכו'. ועיין עוד מדינים דשייכים להך מילתא ביבמות פרק ב"ש סי' ד':

אבל מעיקרא לא. וכתב הטור סימן קנ"ה דבספר התרומה החמיר וכתב דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אע"פ שלא בעל דקי"ל גומות אע"פ שאין שערות ואין אנו בקיאין בדבר הזה שלא יהיו בה גומות ועוד שמא הביאה שערות אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמתת דבר זה ע"כ ועיין בפ' דלקמן סי' ד' ושם כתבו התוס' כיוצא בזה ג"כ דף נ"ב ע"ב בד"ה הלכה וכו' וכתב רמ"א דלכ"ע אם היא פחותה מבת י"ב שנה ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל עד כאן:

יביאו ראיה שהיא בת כ' שנה. ומי הם הנאמנין על שנותיה יתבאר בקידושין פ' האומר סי' ט':

והוא שנולדו בו סימני סריס. ומשמע דה"ה לאיילונית וכ"כ הטור סי' קנ"ה והרמב"ם בפ"ב מהא"ב וכתב הריב"ש סי' ק"ט הנה נתבאר שאף בן כ' שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אם בן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום א' לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעינן ב' שערות זהו במי שעתיד להביא אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום א' כי כ"כ רמ"ה ז"ל ע"כ וכ"כ טח"מ סי' רל"ה בשם הרמ"ה:

עד רוב שנותיו. פי' הר"ן עד ל"ו שנה כמ"ש במ"י וכ"כ ג"כ הטור א"ה סי' קנ"ה וטח"מ סי' רל"ה וכ"פ הרשב"ם בס"פ מי שמת אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות כתב ל"ה שנה ויום אחד וכתב ב"י דהיינו טעמו דס"ל שכל שהוא יתר על ל"ה אפילו יום אחד (לא) מקרי רוב שנותיו וכדברי הרמב"ם סתם בש"ע א"ה אבל בש"ע ח"מ סתם ל"ו שנה כדברי הטור והרשב"ם וצ"ע וגם מהר"ו כ"ץ בספר הסמ"ע לא הרגיש בזה ובב"י טח"מ כתב בשם הריב"ש סי' תס"ה דעת שלישית בשם הרמ"ה שיהא בן ל"ה שנה ול' יום מן השנה האחרת:

שנת כ' שיצאו ממנה ל' יום. לשון הרמב"ם בת עשרים פחות ל' יום וכתב ב"י שמפרש שיצאו ממנה כו' כלומר שעתידים לצאת ממנה ל' יום דכיון דאינה חסרה אלא ל' יום הרי היא כאלו נשלמה אבל הטור כתב בת י"ט ול' יום וטעמו משום דלישנא דיצאו ממנה ל' יום משמע ודאי דלא עברו ממנה אלא ל' יום שנמצאת שהיא בת י"ט שנה ול' יום חשובה כבת כ' דל' יום בשנה חשובה שנה ולהרמב"ם ההיא לאו שיצאו מקרי דהא הנהו ל' יום עדיין לא יצאו וכ' המגיד שכל המפרשים פירשו כפי' הטור ושכן נראה עיקר וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ע"כ: 0הדרן עלך יוצא דופן פרק ו

נבדקות ע"פ נשים. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות דאפי' אשה אחת בודקת ושומעים לה אם הביאה ואם לא הביאה וכתב המגיד שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב המרדכי בפ' מצות חליצה דף מ"ב שהשיבו לרבינו משולם כיון דנשים אינן ראויות להעיד והכא מהימני מה לי קרובות מה לי רחוקות ורפיא בידי שוב מצאתי בשס ראבי"ה דר"ת פסק אפי' הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה (כדתנן בפ' האשה שלום) נאמנות בבדיקה דאין לך כתב מוכיח גדול מזה דעביד לגלויי (ורמ"י כתב דהא היא עצמה יודעת שהיא כן ע"כ) וכן פסק ראבי"ה דאנשים קרובים בודקים את החולץ ונשים קרובות בודקת אותה ע"כ ואם נאמנות הנשים ע"י שנותיה יתבאר בפ' האומר סי' ט':

אימר שומא נינהו. ופירש"י דלא תחלוץ וכתבתי במ"י שכן הסכימו התוס' דדוקא לחליצה אמרי' שומא נינהו אבל לא למיאון ושאין נראה כן מדברי רבינו בפ' דלעיל סי' ב' דסתם וכתב שאינה גדולה עד שתביא שערות אחרות כו' ומשמע אף למיאון וכן סתם הטור וכתב ב"י שכן נראה דעת הרמב"ם שסתם וכתב בפ"ב מהל' אישות הבת שהביאה ב' שערות בתוך י"ב שנה וכן הבן שהביא בתוך י"ג שנה שניהם שומא ואע"פ שאותם שערות במקומן הן עומדות לאחר י"ג לזכר ואחר י"ב לנקבה אינו סימן וכתב המגיד שם בשם הרמב"ן דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינן בגמ' דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות ע"כ וגדולה מזו מסיק בתשובת הרשב"א סי' ד' ורי"ו על אשה שנסתפקו במספר שנותיה ונתקדשה ונבדקה ולא מצאו לה סימנים אפשר שגם בזו אנו חוששין שמא נשרו אלא שיש להתיישב בה לפי שיש לומר בזה ב' ספיקות ספק הגיעה לכלל שנותיה ספק לא הגיעה ואפי' את"ל הגיעה ספק הביאה סימנים ונשרו ספק לא הביאה וכל ספק ספיקא אפי' בשל תורה לקולא ואפי' הכי איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עכ"ל ועיין בסוף סימן דלקמן בשם ר"ת בדין יום אחרון דשנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר:

צריך שיהיה בעיקרן גומות. וכתב הטור סי' קס"ט בשס ספר התרומה שאם יש רבוי שערות או שהן ארוכות א"צ לבדוק על הגומות ועיין שיעורן לקמן בסעיף ח' ועיין עוד מזה בקידושין פרק האומר סי' ט':

גומות אע"פ כו'. לשון הרמב"ם נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער וכו' ויראה לי שז"ש זו בצד זו לשיטתיה אזיל שמצריך בשערות שיהיו במקום א' בסעיף דלקמן:

עד שיהו ב' שערות במקום א'. וכתב הרמב"ם דהיינו במקום הערוה בדוקא וז"ל ב' שערות צריכות שיהיו במקום בית הערוה ובית הערוה כולו מקום סימנים בין למעלה בין מלמטה בין על אברי הזרע עצמן (ר"ל הביצים) וצריכים להיות במקום אחד וכו' וכתב הכ"מ שאינו יודע מה פירוש במקום א' דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ"ש המ"מ שפי' במקום א' דקאמרי רבנן (במקום הערוה) לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה צריכים להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על אברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או א' על אברי הזרע לא זו מנין לו ע"כ:

עד שתביא שתי שערות. וברפ"ק דיבמות תנן דאי אתה יכול לומר בחמותי שהיא ממאנת וקאמר רב ספרא בגמ' דבנים הרי הם כסימנים ופירש"י הילכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה וכתב רבינו ירוחם שכן פסק הרמ"ה וכתב שי"מ שלפעמים תלד בלא סימנים והוי לפי זה אם ילדה ולא נמצאו לה סימנים הוי ספק גדולה וכן פירשו בתוספות ואינה יכולה למאן מ"מ לענין קידושין ועונש הוי ספק גדולה עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ב מה"א הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה בנים הרי הם כסימנים ודקדק שם המגיד ממ"ש בפי"ט נראה שסובר שיכולה להתעבר בקטנותה ולילד אף ולד של קיימא והיאך כתב דוקא אחר י"ב שנה ותירץ דבין עיבור ללידה סובר שיכולה למאן וכתב עוד דאע"פ שהרמב"ם סובר דמקדש הבת בבטן אמה אחר שהוכר העובר מ"מ שפיר קתני אי אתה מוצא חמותו ממאנת דהא לאו ודאי חמותו היא בשעת מיאון וכתב עוד המגיד שמדברי הרבה מן המפרשים נראה שבנים סימנים בשעת עיבור ואפי' קודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הר"א ז"ל ממ"ש פי"ט בהשגות וכן נראה מן הסוגיא פרק נושאים על האנוסה ע"כ וכ"כ רמ"א בשס הא"ז דמשעת הריון הוי כגדולה:

הלכך יש להחמיר מספק משיהו נקרצות בצפורן. והרמב"ם כתב משיהיו נטלות בפי הזוג חשובה כגדולה לפי שהוא סובר שזה השיעור הוא קודם לנקרצות בצפורן וכמו שהארכתי בזה במ"י וכתבתי גם שלשון הרמב"ם הוא שיהו נטלות בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן ופירשתי שם טעמו שסובר דכ"ע ס"ל שיעורא דלכוף כו'. והש"ע שכתב לדברי הרמב"ם שסובר השיעור הקודם הוא שיהו נטלות בפי הזוג ולא הזכיר כדי לכוף כו' צ"ע שנראה מזה דמזכי שטרא לגבי תרי דהרמב"ם אינו מחזיקה לגדולה בנטילה בפי הזוג אלא אם הוא כדי לכוף כו' וצ"ע:

ולא תחלוץ עד שיהא בהן לכוף כו'. ובפירוש סדר החליצה שבש"ע סי' קס"ט כתוב בסעיף כ"ז שנמצא כתוב בקונטרס ששיעור אורך השערות שסומכין עליהם כדלעיל סעיף ג' הוא כרוחב אצבע שקורין אמה: 0הדרן עלך בא סימן פרק ח

הרואה כתם כו'. ותנן בסוף פירקין שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם ופריך בגמ' והא תניא לא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר ומפרש רבינא ה"ק לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן ופירש"י האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת ולא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלינן בכל מידי ע"כ ובגמ' אמתני' דהכא גרסי' (ומי) אמר שמואל בבשרה אמר רחמנא עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מבעי ליה שתהא מטמאה בפנים כבחוץ ומשני א"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מבעי לי בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה תרתי ש"מ מכל הלין דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה אבל חכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפי' לא הרגישה וכתב הטור ר"ס ק"ץ דאפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וכתב עוד דהאידנא כלומר דלא מפלגינן השתא בין ראיה דימי נדה לראיה דימי זיבה מונין לה ז' נקיים חוץ מיום המציאה וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי וכן דעת סמ"ג וסה"ת וכתבו שלא תתחיל לספור עד יום ה' לשימושה כדין רואה ממש וכמו שנתבאר בפ' בנות כותים סעיף ב' ובפ"ק סי' ג' נתבאר שלא גזרו על הכתם בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וע"ש וכתב בת"ה סי' רמ"ו נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנת או נמוק דהרגשה סברא דאורייתא היא וכו' וכבר כתבתי לזה בפ"ק סעיף כ"ד:

ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה. לשון הרשב"א פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות ועל חלוק כל שהוא למטה מן החגור ל"ש כנגד בית תורפה ל"ש מן הצדדין. לפי שחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה ע"כ ולשון הטור נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור כו' אפי' נמצא לצד חוץ וכתב ב"י נראה שהטעם מפני שהוא עשוי להקפל מה שבצד חוץ לצד פנים וא"כ אע"פ שנמצא לצד חוץ אינו ראייה דמעלמא אתא דהא אפשר דמגופה אתא שנקפל מה שבצד חוץ לפנים ונטף שם מן המקור ע"ש וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מן החגור ולמטה ה"ה דבמקום החגור עצמו כי פעמים שהיא שותה מעט ובא לו מקום החגור כנגד בית התורפה:

אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה. כלומר והוא שיכול להגיע שם בשעה שהוא שוחה הרבה שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ואח"כ הביאתו שם וכן אין חוששין שמא בלילה נטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום כדלקמן. הרשב"א:

וכן בפוליום. פירש"י מעפורת שמתכסה בו ולשון הרשב"א מעפורת שמכסה בו ראשה בלילות והרמב"ם פי' שהוא אזור וכתב ב"י שנראה דלדברי הרשב"א דוקא כשמכסה ראשה בחלוק או באפליון כסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה יפה וכשנעורה מצאתו ג"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינן שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך ע"כ וכתב רבינו ירוחם שתי נשים שכסו ראשן בחלוק אחד שתיהן טמאות ואם אחת כסתה והאחרת לא כסתה אע"פ ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכסתה טמאה והאחרת טהורה ע"כ וכתב הרשב"א והטור שכן הדין לענין טהרה וכל שכן הוא כיון דכתמים דרבנן ותולין כדי להקל שאם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפי' למטה מן החגור שא"א ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בה תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם:

וכגון שעברה בשוק של טבחים. או אפי' נתעסקה בכתמים. רשב"א וטור:

על בשרה מגופה אתא כו'. והוא שנמצא על בשרה בלבד וכמו שיתבאר בסעיף דלקמן והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בנמצא על חלוקה א"נ על בשרה ועל חלוקה. הרשב"א:

על חלוקה מעלמא אתא. כלומר אם נמצא אף על חלוקה תלינן דמעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה לחוד אבעי ליה לאשתכוחי ולאו למימרא דכל דאתי מגופה לא עביד למיהוי על חלוקה דהא תנן ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה אלא מלתא בעלמא קאמר דאע"ג דאשתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופה אתא. הרשב"א:

וכגון שנזדקרה. וכתב הרשב"א ודוקא בשיודעת שנזדקרה אבל מן הסתם אינה חוששת שמא נזדקרה וזו היא ששנינו הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה ע"כ ועיין סעיף ל"ב:

על בשרה כו'. ואע"ג דעברה בשוק של טבחים כו' כך פירש"י וכן פי' הרמב"ם והוי על בשרה בלבד דוקא ועל חלוקה אף על חלוקה אבל הרשב"א מפרש דהכא בלא עברה בשוק של טבחים ומש"ה הוצרך ג"כ לפרש דעל בשרה בין על בשרה לבד בין על חלוקה ועל בשרה חזקה דמגופה אתא דהא ליכא מידי למתלי על חלוקה כלומר על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה אבעי ליה לאשתכוחי וכתב עוד וא"ת כיון דודאי נזדקרה נמצא על חלוקה לבד אמאי טהורה דהא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור אפי' נמצא על חלוקה לבד ספיקו טמא נ"ל דאיכא למימר כל שנזדקרה א"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ובזה יש הפרש בין למעלה מן החגור ללמטה מן החגור וכתב שכ"כ הראב"ד ושנראה דבריו בזה וגם להרשב"א אם עברה בשוק של טבחים דינו כדכתבתי לרש"י והרמב"ם וכ"כ בהדיא וכבר נתן ב"י טעם לדבריו שלא פי' לתירוץ בתרא בעברה בשוק של טבחים משום דאי הכי דתרתי אוקימתי בחדא מחתא נינהו הכי ה"ל לגמ' למימר אב"א מן החגור ולמטה ואב"א מן החגור ולמעלה וכשנזדקרה והב"ע שעברה בשוק של טבחים כו' וכתב עוד הרשב"א דהר"א כתב דאף בנמצא על בשרה לבד אם יש לתלות תולה ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרי' ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתי אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ולישנא בתרא לאו למסתר דינא דלישנא קמא קאתי אלא לחדותי אוקמתא לברייתא ואיתא להא והא שפיר טפי מלמימר דלאוקימתא בתרא אוקימתא קמייתא ליתא ע"כ:

היתה לה מכה בצוארה כו'. ומשמע דבמכה שבגופה תולה אפי' נמצא על בשרה לבד דהא הכא בנמצא על בשרה מיירי דומיא דנמצא על עקבה ועל ראש גודלה דתנן במתני' ומשמע דל"ש בין נמצא על בשרה בלבד לנמצא על בשרה וחלוקה מדלא מפליג בינייהו ואע"ג שרש"י הזכיר בפירוש ברייתא זו נמצא על חלוקה לא לאפוקי נמצא על בשרה אתא דהא לא נחת לפלוגי בהכי אלא ללמד היאך יש לתלות כתם שבתחתיות הגוף במכה שבצוארה וז"ל רש"י בצוארה אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה. על כתפה שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אינה תולה עכ"ל ב"י:

בצוארה. מסיים ב"י סי' ק"ץ דלא בכ"מ שבצואר קאמר דהא יש מקום בצוארה שאם המכה שם לא תוכל לתלות וכגון שהמכה בצדדי הצואר שא"א לנטף משם לא על שוקה ולא על ירכה והכי דייקי לישנא דהרשב"א ודהטור:

אלא שאני ראש גודלה. וכתב ב"י שנראה מדברי הרשב"א דלרבותא נקט על ראש גודלה וכל שכן לשאר הרגל שכתב בת"ה הקצר הרואה כתם על עקבה ועל רגלה ואפי' בראש גודלה טמאה וכו' ושמא נטף גם על רגלה או אפי' על גודלה בשעה שהיא מהלכת:

פירש"י חבק מקום מתיחת הגידין כו'. וכבר כתבתי במ"י שהרמב"ם מפרש בע"א שהוא המקום שנדבקין זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק ושהטור לא כתב אלא לפירוש הרמב"ם בלבד ומקום החבק דאמרי' שהוא כלפנים לא הזכירו כלל הרמב"ם והטור וכבר תמה עליהם הב"י ופי' מקום החבק לפי' שלהם כתבתי בשם הב"י במ"י ע"ש:

כשורה היינו טיפין כו'. ומדברי הרמב"ם בפ"ט מהא"ב דכתב לכל הני גווני ובחד מינייהו כתב שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה משמע דכלפי הך גוונא דכשורה הוא שכתב כן:

אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת. ולשון התוס' הכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה ע"כ ואיכא בינייהו להני תרי לישני דללשון התוס' נהי נמי דיש יותר לתלות בעל הבגד כו' מ"מ בעל בשרה תלינן נמי אלא דהכא לא תלינן כיון שהיינו צריכים לתלות בהרבה כנים וללשון רבינו לעולם לא תלינן בעל בשרה ואפי' בכינה אחת ומכאן הוכיח הב"י דס"ל לרבינו כסברת האומרים לקמן דבעל בשרה אין שיעור לכתם ומיטמא אפילו בכל שהוא ודלא כהטור שסובר כהאומרים דאף בעל בשרה צריך שיעורא אלא לענין צירוף מצטרפים בעל בשרה אע"ג דבעל בגדה אין מצטרפין ואולי שסובר שכך יש לפרש גם דברי רבינו וע"פ לשון התוס' וכבר הזכיר הרשב"א מפרשים שפי' דבעיא דהכא לענין צירוף כגריס ועוד מבעי ליה והוא ז"ל פירשה דלא לענין צירוף מבעיא ליה אלא לענין אם צורתו מוכחת עליהן דשלא מגופה אתא אבל הוא מצריך שיהא בכל טיפה כגריס ועוד שהוא סובר שגם על בשרה צריך שיעור וכמ"ש לקמן סעיף כ"א בס"ד אבל הרמב"ם סובר שא"צ שיעור לכתם שעל בשרה והכא בטיפות קטנות ואין צורתן מוכחת עליהן מבעיא ליה וכמו שנראה כן מפשט דברי רבינו ז"ל. וכתב ב"י שכן נראה ג"כ מפירש"י ז"ל:

ואיכא דאמרי לחומרא וכו'. וכך פסק הרמב"ם בפ"ט מהא"ב וגם בקיצור כתב דלא איפשיטא ולחומרא:

דהות משתיא משתיתא. פירש"י שהיתה מסכת טווי לארוג כו'. וכך מסיק רבינו בפ' דלקמן סוף סי' ב' שצריך שיהא דבר שמקבל טומאה והטווי מקבל טומאת נגעים וכתב הרשב"א בת"ה דהא דטמאה דוקא שהיתה המשתית בדוק לה מתחלה:

ת"ר ארוכה שלבשה כו'. כתב הרשב"א בת"ה וז"ל חלוק שדברו חכמים בכל מקום חלוק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק ואפי' יודעת ממי לקחתו אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה כתם זה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל ע"כ וכלומר שאפי' יודעת ממי לקחתו אינה צריכה לשאול אותה שלקחתו ממנה אם היה בו דם אם לא אלא מסתמא היא טהורה שאני אומר כו' וכ"כ רמ"י ז"ל סי' ק"ן סעיף ל"ט:

שתיהן טמאות ואם לאו כו'. וכתב עלה הרשב"א בת"ה הקצר בד"א כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כסו בו את ראשן שתיהן טמאות. כסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכסתה את ראשה טמאה וחברתה טהורה ע"כ וכתב הב"י דפשוט הוא ממתני' דר"פ היתה פושטתו כו' וכן בפוליום וכתב רמ"י שם סעיף מ"ח שאע"פ שהוא לשתיהן למטה מן החגור תלינן יותר בראיית לילה מבראיית יום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דאמרינן שהיא ראתה בשינה ולא הרגישה ע"כ:

תולה בכל דבר כו'. כשנמצא דם בבגדיה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אא"כ יש בה מכה בגופה אז תולה בה אפי' על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לינטף משם וכדלקמן במתני' אם יש בה מכה כו' כ"כ הטור וכבר נתבאר כן לעיל בסוגיא דריש פירקין ועיין סעיף כ"ה:

עד כמה כו'. וכתב הרשב"א בת"ה דהא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה היא. וכתב המגיד שכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל וכן דעת הטור גבי בעיא דר' ירמיה טיפין טיפין מהו לעיל סי' ב' אבל הרמב"ם כתב דלא אתמר שעורא אלא לכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם שנמצא בבשרה במקומות שחוששים להם כמו שיתבאר אין לו שיעור וכתב המגיד שטעמו מדאתמר בפירקין לעיל על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור וסבור ז"ל דכל פחות מכשיעור ספקא הוא אם הוא דם מאכולת אם לאו וכבר אמרו ספק בבשרה טמא וכתב הב"י ומיהו ה"מ כשנמצא על בשרה בלבד אבל אם נמצא על בשרה ובגדיה כאחד כתבו שתולה בכל מה שיש לתלות וההגהות כתבו טעם אחר לדברי הרמב"ם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת ולעיל סעיף ט"ו נתבאר שדעת רבינו כדברי הרמב"ם בזה:

עד כגריס של פול. וכבר כתבתי במ"י שזהו עצמו שיעור כגריס הקלקי דתנן בפ"ו דנגעים והוא שיעור ט' עדשות שהם ל"ו שערות ופי' רמ"א ז"ל כמו שהם קבועים בגופו של אדם וכתבתי במ"י דהכא נקט התנא הפירי שבו משערינן והתם נקט המקום שגדל בו אותו הפרי והרמב"ם בפ"ח מהא"ב לא נקט ה"ג אלא גריס הקלקי אבל הראב"ד בספר בעלי הנפש כתב כיון שלא הזכירו פול מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערינן בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל ע"כ וכ"כ הטור בשם הרמב"ן וגם. הרשב"א כתב כן ועיין בפ' יש בכור סעיף כ"ג:

ותולה בבנה ובבעלה. פי' רש"י אם יש בהם מכה וכתב הרשב"א שכן אם נתעסקו בכתמים לפי שהם רגילים ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהם ע"כ וכתב הרמב"ן אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינה תולה בהן וכתב דהטעם מבואר דהיאך נתלה שדם זה בא מנגיעתה בהם כיון שאין אנו מוצאים בהם דם כלל ומיהו אם היו עסוקים בדבר שדרכו לינתז כגון שחיטה וכיוצא בהם פשיטא שאע"פ שלא נמצא בהם דם תולה שמא הותז ע"כ. וכתב רמ"א בשם המרדכי וש"ד דה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה ע"כ וכתב ב"י בס"ס ק"ץ שנשאל הרשב"א מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה ובשעת תשמיש נמצאו בעידי האיש והאשה טיפי דמים גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח ומוציא טיפות דם דרך פי האמה אם יש לחוש בספק נדה או תולה בבעלה כמו ששנינו ותולה בבנה ובבעלה והשיב דודאי מסתבר דתולה היא זו דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם שלא בשעת הטלת המים ומצאה בשעת תשמיש ודאי תלינן וכדתניא בריש תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש כו' ואם יש לה מכה תולה שמכתה וכו' וכיון שכן אף בנדון שלפנינו תולה בזה שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה ע"כ ועיין בפ' תינוקת סעיף י"א:

והיא יכולה להגלע כו'. אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפ"ה תולה בה שמא גלעה שלא מדעת וכ"כ המרדכי וסמ"ג וסה"ת ופשוט הוא. ב"י:

הרי זו תולה בה. אם יכולה לינטף משם כדתניא בריש פרק היתה לה מכה בצוארה וכו'. וע"ש סעיף י"א וכתב הרשב"א דה"ה אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצא על ידיה תולין בה וטעמו דכיון דאיכא ידים מוכיחות דמעסק הכתמים בא אע"פ שלא נמצא אלא על בשרה בלבד תולה בהן כמו שתולה במכה שבגופה אע"פ שלא נמצא אלא על בשרה בלבד וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מסתברא היכא דאשתכח כתם בשיפולהא מאחורה ומכה איתא מקמה דתליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לה לקמא ונטפה בה מההיא מכה עד כאן:

מעשה ותלה ר"מ בקילור כו'. עיין לקמן סעיף ל"ה:

ספק אם עברה בשוק כו'. או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים טור וכתב הרשב"א בד"א בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולין אפי' מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה והרי היא כעיר שיש בה חזירים דא"ר נחמן בר יצחק דדוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא פי' מפני שהטבחים מצויים שם בכל רחובות העיר ושמא בשוק זה שעברה נשחטה שם בהמה ולאו אדעתא ע"כ:

והלכה כר"ח בן אנטיגנוס כו'. וכתב רבינו ירוחם דאפי' האידנא דנהיגי בנות ישראל בחומרא דר' זירא שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים אין כתמים מטמאים בפחות מכגריס ועוד כי לא החמירו אלא בדם היוצא מגופה אבל לא בכתמים דרבנן וכן הסכימו כל הפוסקים ע"כ וכתב ב"י סוף סי' קפ"ג דפשוט הוא ושכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ' י"א מהלכות איסורי ביאה וכתב עוד בסי' ק"ן שכתב הסמ"ג דאין חילוק בין שיהיה ככתם עגול בין שיהיה משוך וארוך לעולם טהורה אם אין בו כגריס ועוד ואפי' לר"א בר צדוק דאמר בפירקין משוך בכל שהוא טמא זהו דוקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור והביא ר"י ראיה וכ"כ בסה"ת וכ"כ המרדכי בשמו ע"כ:

תולה עד כתורמוס. וחזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרו בו טור וכן כתב הרשב"א בת"ה דפשוט הוא:

אבל מסתמא לא תלינן בביה משום דלא שכיח. וכתב ב"י וז"ל וכיוצא בזה כתב הרשב"א וז"ל מקומות יש שראש הפשפש מצוי בהם ובאותן מקומות תולה האשה כתמיה עד כתורמוס ואינה טמאה עד שיהא בשיעורו כתורמוס ועוד ע"כ ונראה שטעמו כעין טעמו של הרא"ש דאע"ג דאין הלכה כרבנן כיון שהוא מצוי באותן מקומות הוי כנתעסקה בכתמים ומ"מ נראה דאיכא בינייהו דלהרא"ש כל שלא הרגתו ולא הריחה ריחו אינה תולה בו אע"פ שהוא רגילות להמצא באותן מקומות ומאי משום דלא שכיח דקאמר דלא שכיח שיהיה סמוך לגוף כל כך ולא הריח ריחו דהיינו פלוגתא דר"ח בן אנטיגנוס ורבנן דרבנן ודאי לא אמרו לתלות בו אלא באתרא דשכיח אפ"ה פליג ר"ח בן אנטיגנוס ואמר דאין תולין משום דאפילו באתרא דשכיח טובא אינו מצוי סמוך לגוף כמו המאכולת הלכך אינה תולה בו אלא אם כן הרגתו או הריחה ריחו משום דהוי כנתעסקה בכתמים ובכה"ג ודאי מודה הרמב"ם ומה שלא הזכירו היינו לפי שאינו כתוב בהדיא בגמרא דתולין בו בענין זה ובכלל נתעסקה בכתמים שכתב הוא אלא שה"ל לכתבו ללמד דשיעור דם פשפש כתורמוס ואין תולין יותר מכן ולהרשב"א אפילו לא הרגתו ולא הריחה ריחו תולה בו באתרא דשכיח ולפי דבריו באתרא דשכיח טובא לכ"ע תולה ובאתרא דלא שכיח כלל לכ"ע אינה תולה כי פליגי באתרא דשכיח קצת דרבנן סברי כיון דשכיח קצת תולה ור"ח בן אנטיגנוס סבר כיון דלא שכיח טובא אינה תולה וקי"ל כוותיה ומ"מ באתרא דשכיח טובא ד"ה תולה בו ובהא אפשר דלהרמב"ם נמי תולה בו ובכלל נתעסקה בכתמים שכתב הוא ואפשר שסובר שאינה תולה בו מהטעם שכתבתי לדעת הרא"ש ז"ל ומיהו יש לדחות דהרא"ש נמי באתרא דשכיח תולה בו אע"פ שלא הרגתו ולא הריחה ריחו וכדדייק פשט לישניה דמשום דלא שכיח שאינו מצוי באותן המקומות קאמר כלומר אינו מצוי הרבה אבל מצוי הוא קצת ומש"ה אמרי רבנן שתולה בו משום דמצוי קצת ור' חנינא סבר כיון דלא שכיח טובא אין תולין בו אא"כ הרגתו ולא הריחה ריחו אבל היכא דשכיח טובא אפי' לא הרגתו ולא הריחה ריחו תולה בו ודברי הטור סתומים ואין בהם הכרע והמגיד כתב אחר דברי הרשב"א והרמב"ן ורבינו לא הזכירו זה אפשר שהם סוברים דבכל גווני פליגי וקי"ל כר"ח בן אנטיגנוס והטעם כיון דפשפש זה כל המוללו מריחו לאו אדעתא שאין זה כשאר מאכולת ע"כ כל זה כתב הב"י ונ"ל דה"ק המגיד במ"ש לאו אדעתא כלומר א"א דלאו אדעתא וכיון שלא הריחה ודאי לא תלינן ביה וכתב הטור שכן אם הרגתו ומצאה יותר מכתורמוס אין תולין בו וכתב ב"י דמבואר מדין ב' נשים שנתעסקו בצפור א' כו' שבסי' דלעיל ואע"ג דאיכא לאפלוגי דשאני התם שיודעת שלא נתעסקו אלא בצפור א' בלבד אבל הכא אע"פ שאינה יודעת שהרגה אלא א' אפשר שנתמעך א'. ולאו אדעתא ונתערב ריחו בריח אותו שהרגה דכולי האי לא תלינן להקל ואפשר היה לומר דוקא בהרגתו הוא דאין תולין בו יותר מכתורמוס מטעמא דפרישית אבל אם לא הרגתו אלא שהריחה ריחו תולה בו אפי' יותר מכתורמוס כמה דכיון דאין ידוע כמה היו איכא למימר שמא שנים וג' היו או יותר ולפי זה רבינו הטור דנקט ביותר מכגריס הרגתו ולא נקט הריחה ריחו בדוקא הוא מיהו אין נראה להקל בדבר כל כך ותדע דהא התם סדינים הרבה מאכולת מתמעכות בהן ואפ"ה לא תלינן ביותר מכגריס שהוא שיעור מאכולת אחת וכך לי סתם סדינים לגבי מאכולת כמו פשפש לגבי הריחה ריחו וכי היכי דבהא לא תלינן אלא בחדא בהא נמי לא תלינן אלא בחדא ע"כ:

ארכו כרחבו לענין כתמים. פירש"י לענין כתמים דאי הוה כתם ארכו כרחבו אפי' יותר מכגריס תלינן בפשפש משמע דאינה תולה בפשפש אא"כ הכתם ארכו כרחבו אבל אם הוא ארוך וצר לא וכ"כ הב"י והקשה דלמה לא הזכירו הרשב"א (והטור) דאינה תולה בפשפש אא"כ היה הכתם ארכו כרתבו ושמא י"ל שהוא ז"ל סובר ברייתא זו אליבא דחכמים היא שנויה דסברי דבאתרא דשכיח קצת תלינן דכיון דלא שכיח טובא צריך הוכחה שהכתם יהיה ארכו כרחבו אבל באתרא דשכיח טובא אפי' אין ארכו כרחבו תלינן לד"ה וכיון דקי"ל כר"ח דאין חילוק אלא באתרא דשכיח טובא ליכא לפלוגי בין ארכו כרחבו לאין ארכו כרחבו ע"כ:

וכתם למטה כו'. ובסוף פירקין מסיק רבינו דע"כ לא אמרי' דתולין תחתון בעליון אלא כשהן ממין אחד וכו':

שהרי היא יודעת שלא נזדקרה. ואע"ג דלעיל סעיף ת' כתבתי בשם הרשב"א מסתמא אינה חוששת שמא נזדקרה והכא בעינן שתהא יודעת שלא נזדקרה שאם אינה יודעת בודאי שלא נזדקרה חוששין שמא נזדקרה ושני הכתמים באו לה מגופה הכא שאני שיש בה עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו באים לומר לא נזדקרה ומעלמא אתא ואח"כ נתלה גם הכתם התחתון בזה לומר כמו שזה בא מעלמא כך האחר בא מעלמא ובבת אחת נתלכלכו הוו להו שתי תלויות לקולא וכולי האי לא מקלינן. רמ"י ז"ל:

ויראה לחומרא כפשטא דברייתא כו'. אבל הרמב"ם פסקה לקולא שכתב בפ"ט נתעסקה בדם שא"א שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת נמצא הכתם יותר מכשני גריסים טמאה וכתב המגיד שיש שפסקו כן והרשב"א כתב בת"ה הארוך מועט ומרובה שאמרנו לא שיהא המרובה מרובה מעט מן הכתם שנתעסקה בו וכגון שנתעסקה בפחות מכגריס ועוד ונמצא עליה גריס ועוד אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסים ועוד אבל כשנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מבעי בעי לה רבי ירמיה ואתיא למפשטה כו' ודחינן כו' ופסק הר"מ לקולא וכדדחינן כו' וז"ל בת"ה הקצר האשה שנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין ועוד טמאה נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף אליו עד שחזר ליתר מכגריס אבל כשיש שם ב' גריסים ועוד אפילו את"ל שהיה דם מאכולת כבר ביארנו שאין דם מאכולת מגיע ליתר מכגריס ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א"כ ועוד זה מהיכן בא לפיכך טמאה ע"כ ובנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסים אינו מבואר בדברי הרשב"א מה דינו ובטור אחר שכתב לדברי הרשב"א שטיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כתב שהרמב"ן טיהר בנתעסקה בפתות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסים וכתב עלה ב"י וז"ל אומר אני שגם מדברי הרשב"א יש ללמוד כן שכתב נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה כו' אבל בשיש שם ב' גריסים ועוד אפילו ת"ל שהיה שם דם מאכולת כו' ולפיכך טמאה משמע דאינו מטמאה בנתעסקה בפחות מכגריס עד שתמצא שני גריסים ועוד וכל בציר מהכי טהורה ובכלל כגריס ועוד שטיהר הוא ונראה שיצא להם ז"ל זה מפני שהם פוסקים בעיא דרבי ירמיה לקולא וכדדחי ליה דכי מטמיא ברייתא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסים ועוד מהו דתימא שקיל כגריס דם צפור שדי בי מצעי כו' ומשמע להו דדוקא בנמצא עליה שני גריסים ועוד הוא דלא אמרי שקיל דם צפור שדי בי מצעי אבל בפחות מכאן כגון שלא נמצאו אלא שני גריסין אמרינן שקיל דם צפור שדי בי מצעי הלכך אפילו נתעסקה בפחות מכגריס ונמצאו עליה שני גריסין אמרינן שקיל דם העסק שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אבל כשנמצא עליה שני גריסים ועוד אשמעינן ברייתא דאפילו נתעסקה בכגריס לא אמרינן שדי בי מצעי כך נ"ל לדעתם ז"ל עכ"ל הב"י ובאמת שזו היא קולא גדולה דמאי שנא לענין סברת שדי בי מצעי אם הוא מועט או מרובה שאם יש לנו לומר שדי בי מצעי במועט כך היה לנו לומר כן במרובה ומכיון שאין אנו אומרים שדי בי מצעי במרובה אף במועט אין לנו לומר כן וכבר הרגיש רמ"י ז"ל בחולשת סברת הב"י ופי' דשאני כשמצאה כשני גריסים ועוד שאע"פ שנתעסקה בכגריס כיון דאיכא הרבה דם יותר משיעור מאכולת בפנינו לא רצו להקל בכך במלתא דלא שכיחא דמתרמי הכי שהיה בי מצעי אבל הכא דם מועט הוא מעט יותר משיעור דם מאכולת אחת הקילו לתלות אפילו במלתא דלא שכיח כולי האי בצרוף שמא מאכולת גדולה היתה כאן וכולו דם מאכולת הוא וה"ל כמו תרי ספיקי ע"כ וגם זה דחוק מאוד דהא מ"מ נמצא יותר מדם מאכולת על דם העסק ולמה נקל בכאן יותר מדלעיל ובמקצת ספרי הטור לא נמצא כן אלא שכתב שהרמב"ן טיהר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין וא"ת ומאי קמ"ל בזה יותר מדינו של הרשב"א שטיהר בין נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד יש לומר דטובא קא משמע לן שאף על פי שיש לומר שמא דם העסק לא נכתם כולו ? בגדיה וא"כ יש כאן כגריס ועוד שלא בא מן העסק קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא תלינן שדם העסק כולו בא עליה וזהו ג"כ טעם הרמב"ן דאסבר לה הכי בנתעסקה בכגריס ומצאה כשני גריסין ולא אסברה לה כבעיא דר' ירמיה בנתעסקה כגריס ומצאה כגריס ועוד וא"כ נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד אבל אה"נ שאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסים דטמאה לכ"ע ובכלל נמצא כגריס ועוד יותר ממה שנתעסקה בו הוא דטימאו הרמב"ם והרשב"א גם כן ואין הכרע למה שלמד הב"י מלשון הרשב"א שהרי נוכל לומר דבכלל מ"ש האי ועוד מהיכן בא לפיכך טמאה יש גם כן בכללו כל שנמצא ועוד מכגריס יתר על מה שנתעסקה בו ונוסחא זו שבס"א שבטור מצאתיה ג"כ בטור כתוב בקלף בשנת קצ"ה לפרט וכן עיקר לפי דעתי גם צ"ל שרמ"א ז"ל שהגיה על מ"ש הש"ע בשם הרמב"ם שכתבתי לשונו וכתב עליו רמ"א וז"ל ויש מחמירין ומטמאים בכל זה ומ"מ נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים סומכין להקל ע"כ ואח"כ כתב הש"ע לדיני הרשב"א והרמב"ן לטהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד וכן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסים וכתב עליו רמ"א ויש מחמירין ומטמאין ולא ביאר בכאן דיש לסמוך אמקילין ונ"ל דלא קיימא הגהתו זו אלא על בבא השניה דינו של הרמב"ן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסים וזהו טעמו של רמ"א שנ"ל קולא גדולה להקל בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסים מאחר שיש כאן כגריס ועוד יותר על מה שנתעסקה בו ועל בבא זו בלבד הוא שהגיה שיש מחמירין ומטמאים ורצונו לומר שיש להחמיר ולא לסמוך על המקילין בזה ועל בבא הראשונה דנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד לא הוצרך להגיה לפי שזהו בכלל הגהתו הראשונה שעל דברי הרמב"ם בנתעסקה בכגריס ומצאה כשני גריסין דטעם אחד לשני אלו הדינים דמאן דמיקל בהא מיקל נמי בהא ולא הוצרך להגיה כך נראה לי ועיין בסימן דלקמן ובסעיף ל"ז עוד מדינים אלו:

נתעסקה שאני. וכתב הטור בד"א אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום ופי' הב"י שכן משמע מדאמרינן בגמ' (ריש סי' ו') תנינא להא דת"ר מעשה ותלה ר"מ בקילור אדום ורבי בשרף שקמה ולא קאמר שהקיפוה לכתם לראות אם דומים לו וסתם קילור אדום אינו אדום הרבה שהרי הדבר האדום מעורב עם דברים אחרים שאינם אדומים וכן פסק הרשב"א וכ"כ רבינו ירוחם ומ"ש כגון שנתעסקה במימי תלתן או במימי בשר כ"כ הרשב"א והביא ראיה מדתנן בפרק כל היד אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' ב"ה היינו ת"ק כלומר דאמר ה' דמים טמאים באשה אלמא דת"ק נמי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי מטהר ומשני איכא בינייהו לתלות כלומר לרבנן אין טהור לגמרי אלא שאין שורפין עליו את התרומה אבל מתלא תלינן ולב"ה אפי' מתלא לא תלינן וכתב הרא"ש ז"ל מדקתני במראית הדמים מימי תלתן ומימי בשר צלי ש"מ דמראה אדום יש להן וכיון שתולין מן הסתם אדום באדום אם נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר צלי תולה בהם את הכתם וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד (והרשב"א) והריטב"א ז"ל עכ"ל הב"י וכתב הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל עכשיו שאין אנו רואים דמים יש מי שאומר כשם שאין רואין דמים כך אין תולין בכתמים שאין תולין אלא במה שדומה לו וכיון שאין אנו בקיאים במראות איך נידון מהדומה לו כדי שנתלה בו וסומכין על זה דאמרי' בפ' כל היד גבי איזהו אדום כדם המכה מאי כדם המכה אמר רב יהודה אמר שמואל כדם שור שחוט זעירא אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש איתביה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה מאי לאו דכולה גופה לא דרישא ואמרינן נמי התם אמר רבי אבהו כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה ואקשינן והא רבנן אמרי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה ומשני כגון בחור שנשא אשה אלמא אין תולין אלא א"כ דומה לו ולאו מילתא היא דהתם היינו טעמא משום דקס"ד דמתני' תולה כל כתם במאכולת או בבנה ובבעלה קאמר ואפילו כתם אדום שבאדומים ומשום הכי אקשינן אם איתא דאדום אינו דומה למאכולת של גוף אם הרגה מאכולת של גוף היאך תולה בו אדום שבאדומים שאינו דומה לו וכן היאך תולה אותו בבעלה שדמו אינו אדום כל כך אבל מי שאינה יודעת בדמיונות או שהלך מראה הדם והצבע שנתעסקה בו מנגד עיניה תולה בו כל כתמה לכ"ע אא"כ ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא לא נתעסקה אלא בשחור א"נ שנתעסקה בדבר מועט והכתם מרובה וכיוצא בזה הא בענין אחר תולה לעולם מן הסתם שהכתמים דרבנן הם ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל ותדע לך שאותה אשה שבאת לפני ר"ע ואמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה יש ליך והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטיהרה ר"ע כדאיתא במתני' ולא הצריכו להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם כמו שאמרנו וכן דעת הר"א ורבותינו הצרפתים ז"ל עכ"ל:

כקרן כרכום. לישנא דמתני' דסוף פרק כל היד ושם פירש"י כזוית גן שכרכום גדל בו ע"כ משמע דהגן עצמו מראה אדמימות יש בזוית שלו ששם גדל הכרכום וזהרורית היוצא ממראות הכרכום מזהיר לזוית ההיא עד שנראה אדום ואין נראה כן בגמ' דתנא לח ולא יבש ותנא חדא כתחתון ולא כעליון ותניא אידך כו' ואמר אביי תלתא דרי כו' וא"ר אבהו בגושייהו שנינו. כלומר ולא לאחר תלישתן ש"מ דבכרכום עצמו הוא דמדמינן הלכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב בפירושו וז"ל ופי' קרן כרכום הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו ע"כ והטור העתיק בכאן כרכום ולא הזכיר קרן כרכום:

משום דסבר דאיכא דאמרי עיקר כו'. וגם הרמב"ם לא הזכיר דין לישנא קמא דרבא וכתב המגיד בשם הרמב"ן לא הזכירו ושאפשר שהטעם מפני שהם סוברים דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא ולפום לישנא בתרא מעולם לא אמר רבא לישנא קמא הלכך נקטינן כלישנא בתרא לחוד ע"כ וכתב הרשב"א בת"ה הארוך על לישנא קמא דרבא דהך דקתני במועט דאין תולין בו מרובה דדוקא ביודעת בבירור שנתעסקה במין מועט מן הכתם הנמצא אבל כשאינה יודעת בבירור תולה בו כל כתם באיזה שיעור שיהיה דכתמים דרבנן והולכים בו להקל וכ"כ הר"א ז"ל עכ"ל וכתב ב"י שאע"פ שהרשב"א והר"א פסקו כלישנא קמא ור"ח והרמב"ם והרא"ש פסקו שאין הלכה כלישנא קמא דרבא מ"מ בדין זה נ"ל דאינהו נמי מודו ביה כיון שאינה יודעת בבירור כמה היה ע"כ:

תנן בפרק דלקמן שבעה סמנים מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסים ומי רגלים שהחמיצו ונתר ובורית קימוניא ואשלג העביר עליו שבעה סמנים ולא עבר ה"ז צבע וכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות איסורי ביאה וז"ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לו במה יתלה אין מטמא עד שיוודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו ז' סמנים אלו על הסדר אם עבר או כהה עינו הרי זה כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה וכתב המגיד דעת רבינו לפי' הנ"ל הוא שאם האשה מצאה כתם וברור הדבר שהוא דם טמאה ואם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו שבעה סמנים ואם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק שאין זה ספק של דבריהם דהולכים בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וזה נ"ל ברור בדעת רבינו דכל שאינה בודקת בסמנים הרי היא טמאה והבגד טמא ומ"ש אינו מטמא עד שיוודע שהוא דם ר"ל שאינו מטמא טומאה ודאית שלא יהא לה בדיקה שאם היה דעתו לומר שכל שנסתפק הדבר ולא בדק בסמנין טהורה הוה ליה למימר נסתפק להם שהוא דם או צבע אדום טהורה ואם העבירו שבעה סמנין ועבר או כהה הרי זה דם וטמאה וכן מתבאר מדבריו פרק ד' מהלכות מטמאי משכב ומושב בדין טומאת הבגד דכל שאינה מעברת הסמנים טמא והרשב"א הסכים לזה בפסקי הלכותיו שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנים הרי זו טהורה אפי' לבעלה אלא שהוא ז"ל הבין דברי רבינו בדרך אחרת לומר שדעת רבינו לומר דכל שלא בדקה בסמנים אינה חוששת מספק וכן חשב הר"א בכוונת רבינו וכתב בהשגות אינו מטמא עד שיוודע שהוא דם א"א זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיוודע שהוא צבע על ידי הבדיקה עוד כתוב שם ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה א"א טעה בזה שאין זו הבדיקה לטהר האשה אלא לטהר הבגד וכן דעת הרמב"ן כדבריו שאין בדיקת הסמנים דבר ברי לטהר את האשה לבעלה ולא הוזכרו בגמ' אלא לענין מגע ע"כ וכבר כתבתי שדעת הרשב"א מסכמת בזה לדברי רבינו שכל שהעבירו עליו סמנין ועמד כמות שהוא הרי זו טהורה לבעלה וכן נ"ל עיקר עכ"ל המגיד ז"ל וכתב הב"י וז"ל ובאמת שמה שפי' בדברי הרמב"ם הוא נכון וברור ולפי זה אין מחלוקת בין הפוסקים לענין הדין דלכ"ע אם הוא מסופק אם כתם זה דם או צבע טמאה מספק אפילו לא העביר עליו סמנין מיהו היכא דהעביר עליו סמנין ועמד כמות שהוא בהא איכא פלוגתא להרמב"ן טמאה לבעלה ולהרמב"ם והרשב"א והמגיד טהורה אבל קצת משמותם של אלו השבעה סמנים לא נתברר לנו עכשיו הלכך לדידן נפל ענין העברת שבעה סמנים בבירא ע"כ:

עד שהוא נתון תחת הכר כו'. והוא בדוק לה וכמו שכתבתי בפ' כל היד סעיף י"ד ועיין שם:

עד שיהא בו כגריס ועוד. ומיהו אם יש מקום לתלות בו בהני גווני דנתבאר בפרקין תלינן ביה אפילו אם הוא ביותר מכגריס וכמו שכתבתי כבר בשם הב"י בפרק כל היד סעיף ט"ז ע"ש: הדרן עלך הרואה כתם פרק ט

רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה. בר"פ הרואה כתם פרכינן עלה היכי דמי ' אי דארגשה יושבת אמאי טהורה ומשני אימא הרגשת מי רגלים הוי עומדת הדור מי רגלים למקור ואייתי דם יושבת טהורה וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהא"ב שאפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים מן החדר ודם זה דם המכה בחלחולת או בכוליא עכ"ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו:

איש ואשה כו' רבי יוסי מטהר. כבר כתבתי במ"י משמא דגמרא דממשנה יתירה זו דמתרת בספק ספיקא וכבר שנינו ברישא דר"י מטהר אפילו בספק אחד שמעינן מינה דלא תימא בדיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל וכתב המרדכי דמיהו רבינו חננאל פירש דה"מ בתרי ספקי אבל בחד ספקא דיעבד אין לכתחילה לא והיכא דישבה על שפת הספל ונמצא דם על שפתו ועומדת אפילו בתוכו ליכא אלא חד ספק ונכון להחמיר כפי' ר"ח ע"כ וגם התוס' בפרק כל היד (נדה דף י"ד) בד"ה ור"י מטהר כ' דלר"ח לא קאי אף לכתחילה דאמרינן בגמ' אלא אסיפא ולא ארישא לפי שר"ח פי' דר"י לא לגמרי מטהר אלא משום נדה ולא משום כתם ואף רבינו כתב כך בשם ר"ח שם סימן ב' גבי בדקה בעד שאינו בדוק לה כו' דאיכא נמי פלוגתא דרבי מטמא ור' יוסי מטהר וכתב דר"ח פי' שלא טיהר אלא משום נדה ולא משום כתם ושם בגמ' דר"י לטעמיה דטיהר נמי באשה שעושה צרכיה וא"כ לשטת ר"ח הכא אינו מטהר ר"י משום כתם וכמ"ש התוס' שם וא"כ קשיא על רבינו שהיה לו לפרש כך אליבא דר"ח כמו שמפורש שם ולא עוד אלא דהתם להלכתא כתבו והכא לא הזכירו כלל ונ"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דמדמה התם להכא לא לגמרי מדמינן אלא אע"ג דהכא ס"ל ר"י דטהורה לגמרי אפילו הכי התם גבי דבדקה כו' מטמא משום כתם וכדס"ד דתוס' התם ומה שדחו התוס' לזה משום דא"כ מאי פריך התם והאר"י בר חנינא לא טימא ר"מ אלא משום כתם ואילו הכא טימא רבי משום נדה ומאי קושיא והלא יש להחמיר טפי בעד שאינו בדוק לה מהאשה שעושה צרכיה י"ל דרבינו סובר דכולי האי לא מחמרינן לטמא משום נדה אא"כ שגם גבי אשה שעושה צרכיה מטמאים משום נדה אבל כששם אין מטמאים משום נדה שוב אין לנו לטמאות משום נדה גם בעד שאינו בדוק דאין להחמיר כולי האי משא"כ אם נאמר דגבי אשה שעושה צרכיה טהורה לגמרי ואפ"ה מטמאים בעד שאינו בדוק משום כתם שזו אינה חומרא כל כך שהרי יש כמה קולות בכתם משא"כ להחמיר לטמאה משום נדה ובאשה שעושה צרכיה אין מטמאין אלא משום כתם כך נ"ל לומר לסברת רבינו והב"י סימן קצ"א כתב טעם לדברי ר"ח משום דדיעבד לא שייך אלא בטהרות הלכך שפיר במלתא קמא דמתני' לא איירי לבעלה ואע"ג דלענין בדיקה מחמרינן בטהרות מלבעלה כדאיתא בפ"ק משום דגזרת מעת לעת לא שייכא לגבי בעלה (ועוד הל"ל טעמא דבגמרא דשמא מתוך שרואה אותה בודקת יהא לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה) אבל בענין זה יש להחמיר לבעלה משום איסור כרת ועוד מדמסקינן בפרק כל היד דר"מ משום נדה מטמא לא נפליג בינייהו ונימא דר"י לא טיהר אלא משום נדה אבל מטמא משום כתם ועוד מדר' חייא התם בעד שאינו בדוק מטמא משום כתם אי אמרת דר"י ס"ל הכא דטהורה לגמרי א"כ ר' חייא דלא כמאן ונצטרך לומר דג' מחלוקת בנדון מתני' ר"מ מטמא משום נדה ור"י מטהר לגמרי ור' חייא מטמא משום כתם ולא מצינו כן במשנה ולא בברייתא ומשום כך תמה הב"י על הר"ן דדוחה לדברי הר"ם שכתב כן בשם ר"ח דמפרש דר"י טימא משום כתם וכתב שאין אלו אלא דברי נביאות ואין להם על מה שיסמוכו ולא ר"ח ז"ל חתים עלה דהא סמך גדול יש לו וראוי הוא לקרותו ראיה ולפסוק כמותו ומ"מ מסיק הב"י דכיון שהפוסקים לא סמכו על זה והמגיד כתב בפי"א מהלכות א"ב דמשתנת דם עם מי רגליה הכל מודים שהיא טהורה הלכך לענין פסק הלכה כיון שהפוסקים פסקו לטהר אף לבעלה עליהם סומכים עכ"ל אבל רמ"א ז"ל כתב להא דהמרדכי בשם ר"ח דהיכא דהוה חד ספיקא טמאה וכתב עלה דהכי נהוג ומה שטימא ביושבת ואינה מקלחת יתבאר בסעיף ד' בס"ד:

ולהך פירושא לא אשכחן דמטהר ר"י בעומדת ושותתת כו'. משא"כ לפירש"י דהא כל עומדת שותתת היא וכתב ב"י שמדברי הרמב"ם נראה שמפרש כפי' רש"י שהרי פסק בפ"ה מהא"ב דבין עומדת בין יושבת טהורה ולא חילק בין מזנקת לשותתת וכן פסק הרמב"ן בהלכותיו וכן פסק הרשב"א וכדאי הם לסמוך עליהם להתיר בכל גווני עכ"ל וכבר כתבתי בסעיף דלעיל מסקנתו של רמ"א ז"ל ועיין עוד בסעיף דלקמן:

נראה דהיינו דוקא לר"מ כו'. אבל הגהות מיי' כתבו בפ"ח בשם הר"ם דאף ר"י לא טיהר ביושבת אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם תוך הספל דליכא למימר דהא דאוקימנא בגמ' הכי ה"מ לר"מ דמחמיר אבל לר"י דמיקל טהור בכל ענין דהא ביושבת לא פליגי וכי היכי דלא מטהר ר"מ ביושבת אלא בשותתת ה"נ לר"י לפי שיטת ר"י שפירש דכולה מתני' בין עומדת בין יושבת איירי במזנקת יש לפרש דר"י ה"ק כדפרישית ע"כ והר"ן כתב בתשובה דכל שקלא וטריא לר"מ איתמר ולא לר"י ועכ"ז מסכים אני למה שאמרת בשם הר"ם דביושבת ונמצא דם על שפת הספל מודה ר"י דטמאה אבל לא כמו שכתבת וכמו שאפרש והטעם שהזקיקוני לומר דמודה ר"י דעל שפת הספל טמאה משום דהיכי אפשר דשמואל ור' אבא תרווייהו ס"ל כר"י ושקלו וטרו אליבא דר"מ אם אינו ענין לאוקימתייהו אליבא דר"י כלל ולפיכך אני אומר דמודה ר"י ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם על שפת הספל ולא בתוך הספל דטמאה משום דרגלים לדבר דבתר דתמו מיא אתא דמא דאי לא בתוך הספל נמי מבעי ליה לאשכוחי אבל נמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל בכה"ג נמי פלוגתייהו דר"מ ור"י דר"מ חייש למיעוטא כל היכא דלא מוכחא מילתא דהיתרא מטמא לה ור"י לא חייש למיעוטא והיכא דלא מוכחא מילתא לאיסור מטהר לה ונמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל לא מוכחא מילתא כלל לפי שהדבר ידוע שמי רגלים דמזנקי מתחלתם בסופם שותתין וכיון שכן כמו שאתה אומר דביושבת באמצע הספל ונמצא דם בתוך הספל דלר"י טהורה משום דלא מוכחא מילתא דמסתמא אמרינן שדם זה עם מי רגלים בא ולא מן המקור כך י"ל בנמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל לר"י דטהורה דליכא הכא הוכחה כלל שדם זה עם מי רגלים הוא בא וכשם שזנקו מתחילתן כך זינק עמהם הדם וזהו הדם הנמצא בתוך הספל וכמו שמי רגלים שתתו בסופן כך שתתו עמהם הדם וזהו שנמצא על שפת הספל ולרבי יוסי טהורה זהו דעתו בזה עכ"ל ועיין בסעיף ב':

הלכה כרבי יוסי. וכתב המרדכי בפ"ב דשבועות דאע"ג דקיימא לן כר' יוסי דמטהר ה"מ בנמצא בספל שאז דרך לבא עם מי רגלים אבל אם בדקה ואח"כ מצאה דם ההוא דם הוי מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מי רגלים ע"כ וכתב ב"י דנראה דלדברי הרא"ש דמטהר יושבת בכל גוונא בהא נמי מטהר משום דאמרינן דעם מי רגלים בא ודאי ולא מדם מקור הוא ודם הזה הנמצא את"כ אינו אלא תמצית הדם ההוא שיצא עם מי רגליה וכן נראה מתשובת הר"ן שאכתוב לקמן ומיהו דוקא שראתה דם ג"כ עם מי רגליה וגם ראתה אחר כך אבל אם לא ראתה בשעת השתנה ואחר שהשתינה בדקה ומצאה דם טמאה לכולי עלמא ולא מבעיא להר"ן דמטמא בנמצא על שפת הספל ולא בתוך הספל אלא אפי' להרא"ש דמטהר בההוא שאני התם דלא ידעינן בודאי דבתר דתמו מיא אתא דם שאע"פ שלא נמצא אלא על שפת הספל אפשר שבסוף ההשתנה עד שלא כלו מי רגלים לגמרי אתא דם וכל שבא עם מי רגלים ודאי אינו מן המקור אבל הכא דחזינן בהדיא דלא נראה דם עד אחר גמר השתנה ליכא למתלי במידי הילכך פשיטא היא דטמאה לכ"ע ע"כ וכתב רמ"א דיש להחמיר כסברת המרדכי ולי קשיא דמאי יש להחמיר קאמר דהא כבר מסיק דאין להתיר ביושבת אלא במקלחת דוקא כדברי המרדכי שכתבתי בסעיף ב' וכתב עוד רמ"א דמיהת אינה צריכה לבדוק אחר זה וכתב המרדכי שאם זאת האשה רגילה לראות דם תמיד אחר שעושה צרכיה אין לה היתר לבעלה אא"כ יעקר ממנה ג' פעמים ואם בג' פעמים לא תמצא תו לא חיישא אפילו לבדוק עצמה לאחר שתעשה צרכיה דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם אלא לפרקים ואותם פרקים שוים בקביעות או בדילוג קבעה לה וסת ע"כ ומ"ש דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אינו מוסכם אלא כמו שנתבאר בסוף פ"ק ע"ש וכתב בהגהות שערי דורא תשובה בשם מהר"א ז"ל על אשה שיש לה חולי שקורין הארי"ן ווינד"א וראתה דם בתוך צרכיה וקודם לכן ואח"כ לא ראתה ושאלתי אותו אם היא טהורה או טמאה והשיב לי שהיא טהורה כי אותו דם לא בא מן המקור כי אם מחמת הכאב שיש לה וטהורה לבעלה גם שמעתי שמהר"ז רונקיל ז"ל היה מתיר אותן הרואות מכח האר"ן ווינד"א אכן לפי מ"ש מהר"ר שמריה על אשה שרואה כך שצריך לשאול שאינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגלים ולא מאותו מקום אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כמו שהעתקתי בשם גדול וז"ל האשה שמצאה דם ואמרה שבא מנקב של מי רגלים צריכה להכניס מוך על מקום המקור ותשתין אם המוך נקי הוכחה דאינה מן המקור ע"כ וכן בדקו מקצת נשים על פי ומצאוהו נקי והזהרתי אתהן שקודם שיכניסו המוך יבדקו יפה יפה בחורין ובסדקים ובעומק ככל דין בדיקה ואח"כ יכניסו מוך הרבה בכל מה שתוכל ותשתין ואחר ההשתנה תקנח יפה יפה ואם צריך לה תרחוץ באותו מקום שמקנחת דהיינו מקום הכתלים או בית החיצון כי הנשים יודעות באיזה מקום מגיעות מי רגלים לרחם ואותו מקום תקנח כדלעיל מחמת שנתלכלך במי רגלים ודם אח"כ תנגב יפה יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא מן המקור הוא בא וכל זה הוא לנשים שהיה להן וסתות ושלא בשעת וסתה אבל זו שכתבת עליה דאין לה וסת א"כ יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה כמ"ש רז"ל אכן אם יש לה עונה כדרך הנשים אם אין וסתה קבוע כגון שפיחתה והותירה ג' ימים או ד' או שבוע או פחות או יותר רק שיהא להן עונה קבוע על שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראייה כך וכך ימים נ"ל לפי עניית דעתי לסמוך אתקנתא דלעיל ועל דרז"ל להתיר באותן הימים שאינן בימי העונה אף כי היה ראוי אפילו בימי העונה להתיר ע"י תקנה דלעיל הואיל וכתבת שמאוד מצטערת בימי רגליה דכה"ג השיב מהר"ם להרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפסקי דוסתות דאורייתא וגם כל אותה תשובה היתה על אשה שהיתה לה מכה בפרוזדור שהיתה מוציאה דם אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה היקל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן וכתב המרדכי בשם מהר"ם דאם בדקה ג"פ בכה"ג דמותרת אח"כ בלא בדיקה וכמ"ש לעיל בשמו ע"כ וכתב האגור שפסק מהר"י מולין על אשה שאין לה וסת קבוע אך בכל פעם שראתה ראתה בסימנים כגון מעטשת או חוששת בפי כריסה ועתה נתקלקלה ובשעה שיושבת על הספל שעושה צרכיה מאוד מצטערת ביציאת מי רגלים ולאחר שתעמוד מצרכיה בודקת עצמה ומוצאה לרוב פעמים על העד דם ואינו אדום ממש רק דיהה כמו מוגלא וזה נמשך לה שנים רבות והשיב לפי דעת מהר"ם החמיר בדבר כמו שהביא המרדכי כיון שמצאה דם על העד אבל מהר"ר שלום כתב שאם היא רואה תמיד ע"י כאב אז תלינן שמחמת מכה וטהורה אבל אם רואה לפעמים בלתי כאב טמאה ועוד בכאן יש סמך לומר שלא בא מן המקור הואיל ואינו דומה למראה דם אלא למוגלא ואע"פ שאין אנו בקיאין במראה דם לענין כזה מקילין ע"כ וכתב הר"ן בתשובה נדון שלפנינו הרי היא כשנמצא בתוך הספל ועל שפת הספל הרי אותו חצץ אדום נמצא עם מי רגליה ולאחר מכאן ע"י בדיקה מחמת אותו תמצית שנשאר ממי רגליה ואין כאן הוכחה כלל דבתר דתמו מיא אתא דם ולר"י טהורה ועוד אני אומר דאפילו לר"מ אתתא שריא דלמעוטא דלא שכיח לא חייש ר"מ כדאיתא בפ' בנות כותים והא ודאי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח הוא משום דכי חייש ר"מ למיעוטא ה"מ כשיוצא עם מימי רגליה כעין אותו דם שרגיל לצאת מן המקור אבל כאן שאינו יוצא אלא כמין חצץ אדום שהוא מפורסם לרופאים שרגיל להוולד בכליות ובשעת וסתה היא רואה דם כשאר נשים היאך נאמר דכי הדרי מי רגלים למקור מפקי דם כי האי ובשעה אחרת אינו יוצא ממנו כעין אותו דם כלל הא ודאי מיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר"מ לא חייש ליה והאריך עוד בראיות ומסיק שאע"פ שאין בקיאין במראות דמים אין היתר זה מצד המראה אלא מצד עצמו הדברים שהם מובדלים ונחלקים אע"פ שהב"י כתב שלא היה צריך לראיות דבהדיא תניא בפרק המפלת אר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין כו' ששאלו חכמים לרופאים וה"נ דכוותיה הואיל וידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להוולד בחדר אלא בכליות תולין בכך הנה רמ"א ז"ל בד"מ השיב עליו דהא באותן מעשים עצמן מסקינן בברייתא דתטיל למים אם כמותו טמאה וא"כ הוצרך הר"ן להביא טעמים כדי להתיר בלא בדיקה או אפילו כשנמוחו במים ע"כ וכתב עוד הב"י שהמרדכי כתב בפ"ב דשבועות אשר שאלת על האשה שבשעה שהיא עושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין קרטין כמין חול ואינם אדומים אלא דיהה חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם שבודקת עצמה רואה דם בעד שמקנחת בו ואינו דומה לנדון דתשובת הר"ן דהתם לא היה חול אלא כמין חול ועוד שאח"כ היה מוצאה דם ממש בעד שבודקת בו משא"כ בנדון דתשובת הר"ן שהיה חצץ ממש ולא היתה מוצאה דם כלל עכ"ל הב"י ותימה שהרי גם בדברי תשובת הר"ן כתב כמין חצץ אדום ומצאתי בד"מ שגם הוא השיג עליו בזה וכתב עוד שהרי בלא בדיקה לא נוכל לידע אם הוא חצץ ממש וכבר נתבאר שהר"ן מתיר אף בלא בדיקה אלא מחוורתא כדכתיבנא דמעשה דהמרדכי שהיתה רואה ג"כ דם ממש ע"כ::

השאילה חלוקה לנכרית כו'. פי' הרשב"א בשלבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו להם:

הרי זו תולה בה. וכתב ב"י סימן ק"ץ ל"ש בין אם היא טהורה לגמרי או שהיא בספירת ז' נקיים דבחזקת טהורה היא וכ"כ הרשב"א בת"ה אצל מה שאמר פעמים שהיא תולה בעצמה עכ"ל ועיין לקמן פרק בתרא סימן ח' יתבאר דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר:

ולבשתו בימי נדות ולא בדקתו ואחרי כו'. כ"כ הטור וכתב רבינו ירוחם שכן הדין אם לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואח"כ לבשה אותו בלא בדיקה אחר שנתעברה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה עוברה וכן במניקה תולה בעצמה כמו בחברתה גי"כ וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב שכן הדין בזקנה ויתבאר מהברייתא בסוף סימן דלקמן:

תולה בימי נדותה. והוא שלא נתכבס בינתים אבל אם נתכבם בינתים בזה כתב הרשב"א חילוקי דינים ויצאו לו מדתנן בס"פ דם הנדה כתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ובגמרא עד שעת כבוס חזקתו בדוק או חזקתו מתכבס למאי נ"מ דאמר כביס ולא בדיק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדיק א"א חזקתו מתכבס הרי מתכבס ת"ש אמר ר"מ מפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כבוסיהם ואם לא בדקו הפסידו למפרע ר' אחא אומר תחזור ותכבסנו אם נדהה מראיתו בידוע שלאחר כבוס ואם לאו בידוע שלפני כבוס רבי אומר אינו דומה כתם שלאחר כיבוס לכתם שלפני כבוס שזה מקדיר וזה מגליד ש"מ חזקתו בדוק ש"מ כלומר דמדקאמר ר"מ דטעמא דתלו הטהרה בכבוס הוא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוס שמעינן דחזקתו בדוק וכתב הרשב"א בת"ה חזקתו בדוק או חזקתו מתכבס כלומר סתמא דמלתא חזקה שהכתם עובר מן הבגד בשעת כבוסו וכתם זה שנמצא בו מעכשיו לאחר הכבוס בא ופשטינן דחזקתו בדוק מדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו כו' מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כבוס ואילו לא בדקו הפסידו למפרע ומסתברא דלאו דוקא חלוקותיהם אלא אף של חברותיהם ולאפוקי שפחה וכותית דלא אלמא כבסתו ישראלית וליתא קמן. חזקה בדקתו בשעת כיבוס אבל איתא קמן ואמרה דלא בדקתו אין חזקתו מתכבס והכותית ושפחה אפילו לייתנהו קמן חזקה לא בדוק וחזקה לא מתכבס ודנין אותו כחלוק שאינו בדוק לה ותולה בו ומיהו בהא פליגי רבי אחא ורבי דרבי אחא אמר תחזור ותכבסנו אם נדהה מראיתו בידוע שלאחר הכבוס כו' רבי אומר אין דומה כתם שלפני כבוס לכתם שלאחר כבוס שזה מקדיר וזה מגליד כלומר שלפני הכבוס דק עובר בבגד ושל אחר הכבוס מגליד כלומר גלדו עב לפי שממשו של דם עליו ויש ג' מחלוקת בדבר לר"מ אין הכל תלוי אלא בבדיקות הכבוס ולר' אחא אע"פ שלא בדקתו בתוך הכבוס תכבסנו עכשיו כיון דאפשר למיקם אמילתא אם נדהו מראיו אם לאו ולרבי אין חוזר ומכבסו אלא בודק מראיו עכשיו אם מקדיר או מגליד ומסתברא כיון דכתמים דרבנן הולכים בו להקל והלכך חלוק או סדין שלבשתו בימי נדתה ונתכבס ותזרה ולבשתו בלא בדיקה אם נתכבס ע"י ישראלית וליתא קמן דנשיילה חזקה בדקתו בשעת כבוס ואינו תולה בה אבל אם איתא קמן ואמרה דלא בדקה בשעת כבוס אין חזקתו מתכבס והרי זו תולה בה ואם נתכבס ע"י שפחה וכותית הרי זו תולה בה ואפי' ליתנהו קמן ומיהו אם אפשר למיקם אמילתא אם מקדיר או מגליד ונמצא מגליד תיישינן לה כדרבי אבל ראיתי לר"א שכתב שכיון דאיכא למיקם עלה דמלתא כרבי בדקינן לכתם אי מקדיר טהורה ואי מגליד טמאה ולפי דברי הר"ב ז"ל אפילו אין ידוע אם מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה שאין זה כספקא דרבנן דספק הבא ממיעוט ההכרה אינו ספק אם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר ואפשר שאף הר"ב ז"ל לא אמרה אלא באפשר למיקם אמילתא והרמב"ן ז"ל תולה הכל במקדיר ומגליד כרבי ויש לחוש לדבריהם עכ"ל וכתב עוד הרשב"א לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילה לחברתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות ע"כ ונראה לי דהכא לכולי עלמא שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בזו יותר מבזו וכי הא דשתי קדרות כו' שכתבתי בפרק גיד הנשה סעיף קל"ד ורמ"י יהיב טעמא הכא כדלעיל דלא מקרי ספקא דרבנן כיון דאפשר ע"י הכרה:

וביושבת על דם טוהר ובבתולה כו'. וכתב הרשב"א בתולה בתולת דמים בקטנה או נערה שלא ראתה מעולם ונבעלו שנותנים להם מן הדין לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה עד ד' לילות ואם השאילה להם חלוק הבדוק לה תוך אותו זמן ואח"כ לבשתו ונמצא עליו דם תולה בהם לפי ששירפן מצוי וכן ביושבת על דם טוהר לפי שאם תתלה בה לא תקלקלה ואם תתלה בזו הרי אתה מקלקלה וכענין שאמרו בקופות אחת של חולין ואחת של תרומה. שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו וי"א שבזמן הזה שאין אשה יושבת על דם טוהר אין תולין בה והרי היא ככל הנשים ומ"מ בבתולה שדמיה טהורין תולין ואפי' בזמן הזה אע"פ שאין נותנין לה עכשיו אלא בעילת מצוה אינו דומה ליושבת על דם טוהר לפי שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי והר"א ז"ל פסק שאפילו ביושבת על דם טוהר תולין שאם החמירו עכשיו בנות ישראל על עצמן שלא לבעול על דם טוהר לגבי נפשייהו החמירו אבל לאצולי על חברתה מספק כתמים שלא יהא שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת עכ"ל ומדברי המגיד נראה שמפרש שהרמב"ם סובר גם כן תולה בה אפי' במקום שנהגו איסור לבעול על דם טוהר וגם רבינו ירוחם כתב דלהרמב"ם אפי' לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה:

אמר ליה אין תולין. ובין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה ובין שראתה כתם בחלוק אחד לאחר ששאלה את זה כך כתב הרשב"א בת"ה וכתבו הטור והגהות מיי' בשם הרמב"ן דכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש לו ופשוט הוא:

ג' נשים שלבשו חלוק אחד. זו אחר זו ולא בדקוהו בינתים או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו כן כתב הטור וטעמו דאי בדקו בינתים לא הוה מטמאין לכולהו וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז:

כולן טמאות. במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה תחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה תולה בה וכמו שיתבאר בסוף סי' דלקמן וכתב הרשב"א בת"ה בשם הר"א דהא דנמצא דם בחלוקה או במטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ע"כ ופשוט הוא ועיין עוד לקמן סעיף כ"ג דאם הם נעורות וכו':

כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ומשום הכי בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם טהורה כדאמר שמואל בריש פרק דלעיל ואוקמיה רב אשי לטעמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה כו' וכמו שהעתקתיה במ"י לקמן ומסיים בה הסמ"ג לאוין קי"א דהוא הדין אם נמצא דם על בית הכסא שישבה עליו ועיין דין בגד צבוע לקמן בפירקין לבתר הלכות כלאי בגדים:

כולן טמאות. ומוקמינן בסי' דלקמן במשולבות וע"ש וכן עיין לעיל סעיף י"ג מ"ש בשם הרשב"א ולקמן סעיף כ"ג:

בדקה אחת מהן ומצאה דם כו'. וכתב הטור בדקו שתים ומצאו טמא הן טמאות והשלישית תולה בהם וכ"כ הרשב"א בת"ה וכתב הב"י דנראה דאתי במכ"ש השתא אם שתים תולות באחת שנמצאת טמאה כ"ש שתתלה אחת בשתים שנמצאו טמאות ע"כ וא"ת א"כ למאי צריכי למימרא י"ל דלא תימא איפכא דכיון דשתים בדקו ומצאו טמאות גריע חזקתייהו להטמא ותבדק קמ"ל דאין מחזיקין מזו לזו אבל תולין מזו לזו:

והוא שבדקה עצמה שיעור וסת כו'. דהיינו שמצאה דם ע"י קינוח ולא ע"י בדיקה בחורים ובסדקים כמ"ש במ"י וז"ל הרשב"א איזהו שיעור וסת שאמרו שמציל על חברותיה כל שתקנח עצמה בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורים ובסדקים אחר זמן הוא זה ואינה מצלת על חברותיה וכ"כ רבינו ירוחם וכתבו הגהות מיי' בשם הרמב"ן והוא שבדקו עצמן מיד כשראו הכתם בעוד ששוכבות במטה או שמצאו אותו כשהן עומדות ממנה אבל עמדו הן משם ואח"כ מצאו כתם אע"פ שבדקה אחת מהן מיד אחר מציאה ומצאה טהורה או טמאה כולן הן טמאות וכן דעת הר"א והרשב"א כמו שאכתוב בסמוך וז"ל הרשב"א אע"פ ששנינו גבי מטה בדקה א' מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות כתב הר"א ז"ל כי יש לחלק בין חלוק למטה לפי שהמטה שלשתן ישנות בה בבת אחת ובעודן ישנות שם בדקה אחת מהן ומצאה טמאה היא טמאה ומצלת על חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אע"פ שבדקו הראשונות ומצאו טמאות ואפי' בתוך שיעור וסת של מציאה אינן מצילות על האחרונה אבל כשבדקה האחרונה בעוד שהיא לובשת החלוק בתוך שיעור וסת של מציאה א"נ פשטה ובדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ושל פשיטה ומצאה טמאה הצילה על חברותיה דומיא דמטה שהן בודקות בעודן עליה וה"ה והוא הטעם לג' נשים שישבו על ספסל אחד בזו אחר זו והיינו דקתני במתני' ספסל דומיא דחליק ומתני' אורחא דמילתא קתני ותנא בחלוק וה"ה בספסל ומטה ותנא במטה וה"ה לספסל עכ"ל וכ"כ בהגהת מיי' בפ"ע מהא"ב בשם הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב שם דבחלוק נמי אם בדקה אחת מהן מיד ומצאה טמא מצלת על חברותיה והמגיד הקשה על פי' הרשב"א דלענין בדקה ומצאה טהורה הדין שוה בחלוק ובמטה ולענין בדקה ומצאה טמאה מחלק ביניהם וסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה ע"כ והב"י כתב על זה וז"ל ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפי' זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שתצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו איזו מהן כבר מצינו לשון שהוא מתפרש כיוצא בזה עכ"ל וכלומר דבכמה דוכתי מצינו שמתפרשת לשון המשנה דלצדדין קתני וה"נ דכותה וכתב עוד הב"י דמלשון הטור יש לדקדק דס"ל כהרמב"ם שאין חילוק ביניהם מדכתב להך דבדקה ומצאה טמאה כו' ובד"א בזמן שכולן שוות כו' אחר כל הדינים דחלוק ומטה ש"מ דמשווה דינייהו דכי היכי דהך בד"א בזמן שכולן שוות קאי נמי אחלוק ה"נ הך דבדקה ומצאה טמאה כו' קאי נמי על דין החלוק ועוד דאי איתא שסובר שיש חילוק ביניהם ה"ל לפרש ומדלא פי' ש"מ שסובר שאין לחלק ביניהם ומ"מ הקשה על הטור שלא הזכיר לדעת הר"א והרשב"א ובכמה מקומות מהל' אלו נמשך אחר דברי הרשב"א בת"ה וסותם כמותו לא ה"ל להשמיטו בכאן אע"פ שאינו סובר כמותו ע"כ ואני אומר שאין זו קושיא על הטור דמאחר שכתב למסקנת אביו רבינו ז"ל דאף במטה פוסק דלא כרב יהודה ושא"צ בדיקה מיד אלא אפי' לאחר זמן מועלת שוב אין לחלק דאדרבה בכולן בין במטה בין בחלוק וספסל דינן שוה וכל הבדיקות מועילות להציל על חברותיה אפי' הבדיקה של אחר הזמן וגם זו היא ראיה היותר עצמית שכך סובר הטור כהרמב"ם דאין לחלק ביניהם לפי שאין כאן חילוק דאף במטה הדין כן למסקנת אביו רבינו ז"ל ובש"ע לא הזכיר גם כן שום חילוק גבי חלוק נראה שסותם כהרמב"ם בזה דאין חילוק ביניהם:

ולי נראה בכתמים הלך אחר המיקל ותולין אפי' אחר שיעור וסת כו'. והטור כתב בשם הרמב"ן דפוסק כרב יהודה וכבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסעיף דלעיל שאף הרשב"א והר"ח סוברים כן ובמעדני יום טוב כתבתי לדברי הרז"ה שסובר גם כן כרב יהודה בהא דבדקה ומצאה טמאה אע"פ שסובר דבבדקה ומצאה טהורה מודה רב יהודה שאין צריך בדיקה מיד וכתב הב"י שמדברי הרמב"ם נראה שסובר כהרמב"ן והרשב"א שכתב בפ"ט אה בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות ומדקאמר מיד משמע בתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב וכיון דכל הפוסקים זולת הרא"ש פסקו כמותו הכי נקטינן אע"פ שכתב רבינו ירוחם שדעת התוס' נראה שהוא כדעת הרא"ש לא דחינן דברי כל הפוסקים מקמייהו עכ"ל:

עוברה ושאינה עוברה כו' מניקה כו'. כמו שנתבארו בפ"ק סי' ג' ע"ש וכתב הרשב"א דכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה כו' כמ"ש בשם רבינו ירוחם לעיל סעיף ח' וכתבו התוס' אור"י דדוקא בהך ענינא דקאמר גמ' תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן דיה שעתה אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה וכתבוה הגהות מיי' פ"ט:

כולן טמאות. עיין סעיף כ"ג וסעיף י"ג מ"ש בשם הרשב"א: