מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 4

כיתף עמו חבית בחבית וכו'. לכאורה היה נראה מלישנא דאת קונסו בחביתו עד כדי שכרו כלשון הב' שפירשתי בפנים מיהו מדחזינן דלקמן בעיא דלא איפשיטא היא לישנא קמא שפירשתי הוא העיקר וזהו כאוקמתא דרבא התם בדף סה ע"א דמתני' מיירי בשאמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה דבהא שאר השכר מותר ושכר אותה חבית של נסך אסור וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג ממ"א בהל' י"ט אבל אם אמר לו העבר לי מאה חבית במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יי"נ שכר כולו אסור כדכתב שם בהל' י"ח וזה מוסכם מרוב גדולי הפוסקים ז"ל שלא כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות שם דלא דמי להא דר"א כדכתב הרשב"א בשם הרמב"ן דהכא י"ל שאלו הודיעו מתחילה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל הלכך הכל יין נסך הוא ושכרו אסור והביא לזה הר"ן ז"ל ע"ש. ואביי מוקי התם ממתני' דאמר לו בעיתותי ערב ולכאורה אפשר לפרש דרבא ואביי ל"פ לדינא אלא דרבא קאמר דל"צ לדחוקי לאוקמי מתני' בהכי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער הב' ומיהו רבא ל"פ אדאביי דאיתא להא ואיתא להא אלא משום דלא תני במתני' לעתותי ערב אוקמה רבא אפי' בדלא אמר ליה לעיתותי ערב ומיהו איתא לדאביי ותניא בברייתא השוכר את הפועל ולעיתותי ערב וכו' עכ"ל אלא דחזינן דדעת גדולי הפוסקים ז"ל אינו כן דהרי"ף ז"ל לא הביא אלא אוקמתא דרבא ותו לא וכן הרמב"ם ז"ל לא כתב לדינא דברייתא ועכ"פ היה צריך להשמיענו הדין בא"ל לעיתותי ערב ואין לומר משום דמילתא דפשיטא היא דאם א"ל לאחר שהשלים מלאכתו דאין שכרו נאסר מחמת שהעביר לו יי"נ אח"כ דהא עכ"פ טובת הנאה היא והכא קאמר לקמן דבטובת הנאה ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו ובודאי אפי' נאמר דאין דעתם ז"ל לפסוק כהאי דהכא בהא אכתי איצטריך לאשמעינן לזה לענין איסורא (ועיי' במ"ש התוס' שם ד"ה הא דא"ל העבר וכו') אלא דבזה י"ל דאה"נ דגם הרמב"ם ז"ל מודה לענין איסורא וכהתוספתא דלקמן וסמך על מ"ש בהל' עכו"ם דטובת הנאה אסור באיסורי ע"ז כמבואר בדבריו שם בפ' ז' בהל' י"ט והבאתי לעיל בפ"ד בהל' ג' ע"ש וה"ה בטובת הנאה שהעכו"ם מחזיק לו. והרשב"א ז"ל עצמו הרגיש בזה וכתב שם אחר שהביא התוספתא השוכר את הפועל לעשות מלאכה ולעתותי ערב א"ל הולך לי לגין זה במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר וגרסי' בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' ואני תמה א"כ אפי' לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר תיפוק לי' שהרי עשה עמו בטובת הנאה ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה וי"ל דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתינו שכרו אסור כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר עכ"ל והביא לזה הב"י בסי' קל"ג. ויש לדקדק בענין זה בדבריו ז"ל דהא לקמן משמע דבעיא דלא איפשיטא היא הכא אם כל שכרו אסור או עד כדי שכרו והוא ז"ל הביא גם לזה שם לעיל מההיא דנתן לו קרקע וכו' עד היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' וגריס שם להבעיא הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. ולא נמצא בדבריו כמה שכתוב לפנינו נתן לו הכל בשכרו וכו' דזה יש לפרש כמה שפירשתי בפנים בזה. ולגירסתו ז"ל על המתני' קאי ומיהו א"א לפרש כ"א בלשון בעיא. יהיה איך שיהיה שמעינן מיהת דלדעת הפוסקים ז"ל דבאמת כל שכרו אסור בדין דמשנתינו היכי שמעורב ההיתר עם האיסור וכדרבא ואפ"ה לא הביאו הא דטובת הנאה או לעיתותי ערב למאי דמדמי הרשב"א ולאסור דמי שכר אותה החבית א"כ ש"מ דלא פסקו אלא כהתוספתא דאסור לעשות כן לכתחילה ומיהו לא שמענו דבדיעבד ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו להא דעיתותי ערב וטובת הנאה לענין איסור השכר בדיעבד וטעמא דרבא לא ס"ל דלאביי ולא דייק ליה אלא כדתני בתוספתא שאין ישראל רשאי לעשות כן. ובש"ע שם ס"ד קבע כדברי הרשב"א ז"ל שכתב להא דהכא. והטור הביא לדברי הרשב"א בשמו ומיהו לדינא בענין טובת הנאה אפשר היה דעתו כדעת אביו הרא"ש ז"ל שלא הביא אלא דברי הרי"ף אוקמה רבא וכו' ע"ש ודע דמ"ש התוס' שם בד"ה טעמא וכו' לחד תירוצם דהיכא דלא א"ל לעיתותי ערב אפי' רשב"ג מודי משום דדרך בני אדם ליקח שכר מן הנכרי ויש לאסור כל השכר וחילוק זה שיש בירושלמי לעיל ס"פ כל הצלמים וכו' ולעיל ט"ס הוא וצ"ל לעיל וכו' דהכא לא שמעינן מידי מזה ומיהו הא דסוף פ' כל הצלמים לכאורה לא דמיא להא דהכא דהתם החשש שיקח ישראל אחר מן הנכרי ויהנה באיסורי הנאה וע"ש וי"ל דכעין דהתם קאמרי דהיכא דמערב איסור הנאה בהיתר חיישינן במידי דדרך ליקח מהן ויש לפקפק בזה ואין להאריך: