מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 3 · הלכה 6 · Segment 2

כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים וכו'. עיקר טעם פלוגתייהו מפרש לקמן דר"ע יליף מדכתיב תעב תתעבנו גלי רחמנא דנקיש לה לתועבה דנדה ולא לתועבה דשרצים ולרבנן מדכתיב שקץ תשקצנו כמבואר לקמן והא דלא סגי ליה אליבא דר"ע היקישא לנדה כדיליף במתני' מדכתיב תזרם כמו דוה טעמא הוי משום דהאי קרא במשמשין כתיב כדאמר לקמן כל עצמו אינו קרוי נדה אלא במשמשיה ואע"ג דשני לה לאידך מ"ד אליבא דר"ע דס"ל משמשיה כשרץ תיפתר בחקוקין וכו' שינויי דחיקי נינהו וסובר האי ש"ס דמתני' איכא למימר דכהאי מ"ד אליבא דר"ע אתיא דס"ל בין ע"ז בין משמשין כנדה הן דמטמאין במשא כדאמר לקמן מתני' כמ"ד ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ותנינן וכו' ודחי לה וקאמר תיפתר במשתחוה לבית עצמו ומ"מ פשטה דמתני' בבית שיש בו ע"ז הוי משמע דלא הוי אלא משמשין והלכך מפרש לה בהסוגיא לטעמא דר"ע מתעב תתעבנו דעל ע"ז עצמו קאי וכאידך מ"ד דהיא איתקש לנדה ולא משמשיה דלהכי מהני היקישא דשרץ דקרא ללמד על משמשין דאינן מטמאין במשא ואי קשיא הא איצטריך היקשא דשרץ ללמד על ע"ז עצמה שאינה מטמאה באבן מסמא כנדה כדקאמר ר' זריקא מודה ר"ע לחכמים וכו'. י"ל דאין הכי נמי דהיקישא דשרץ למעוטי אתא דלא נקיש ע"ז לנדה לגמרי וממילא ידעינן דלא איתקש לענין אבן מסמא כנדה ולא לענין משמשיה דבהא גלי לן קרא דהיקישא דשרץ להוציא ממשמעות הקרא דתזרם כמו דוה שלא נחמיר בה כל החומרות דנדה וכן דלא נחמיר ולא נילף משמשין מנדה כלל. ואתיא הא סוגיא כר' אלעזר דבבלי פ' אר"ע דבאבן מסמא כ"ע ל"פ דלא מטמא כי פליגי במשא וכו' והיקישא דשרץ למעוטי משמשין אליבא דר"ע וכן דלא תטמא הע"ז באבן מסמא כנדה ועיין בתוס' שם ד"ה ור"א אומר וכו' פי' רבינו שמואל דל"ג וכו' ובמאי דכתבנו נתבאר זה ונוכל ליישב הגי' ואין להאריך:

מה השרץ מטמא בהיסט. וכן הוא בשבת ובכל סוגית הש"ס דילן היסט היינו משא כדהביאו התוס' שם וכבר פירשתי טעם המלה בפנים ודרך הש"ס הזה להשתמש בשינוי הלשון:

אף ע"ז משיכניס ראשו ורובו. מה דפרישית בפנים לענין מיעוט טומאת אברים הוא כנראה לכאורה מהא דר' מנא דקאמר טעמא דמקשינן לקולא מדאיתקשה לתרווייהו ואי ס"ד לחומרא היקשה דמת למה לי והיינו לענין חומרת אברים וטומאה בכעדשה והלכך ליכא לפרש דהא דקאמר מעיקרא להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא מדמקשינן לקולא ולא לחומרא היינו דנקיש למת לטמא באהל ולנדה דמטמא באבן מסמא ולשרץ לטמא בכעדשה וכעין דאמר בבבלי שבת שם נמי הכי לרבנן דא"כ מאי האי דדחי לה ר' מנא דלעולם איכא למימר דטומאה מחוורת היא מן התורה ולמה הוא מקישה למת ולשרץ וכו' הא איצטריך כולהו אי נימא נמי דלחומרא אתו. אמנם האמת יורה דרכו דטומאת ע"ז מטמאה בביאה היא כדתנינן בתוספתא פ"ז בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מאה"ט הל' ו'. ולפ"ז מתפרשא הא דהכא בענין זה דמעיקרא קאמר או מה המת מטמא משיכניס ראשו אצבעותיו כלומר האדם בבית שהמת בתוכו והיינו באהל אף ע"ז כן גמר נתיצה נתיצה וכו' דאינה מטמאה אלא בביאה כבית המנוגע. והשתא דנפקא לן מג"ש דאין ע"ז מטמא באהל אלא דוקא בביאה. היינו דקאמר ר' חנינה זאת אומרת דטומאת ע"ז דרבנן היא דאי ס"ד מדאורייתא מאי חזית אליבא דרבנן דמקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא לחומרא נקיש למת דתטמא במשא ולשרץ לטמא בכעדשה. וקאמר ר' מנא דמהא לא תיפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע"ז מן התורה היא ובהדיא גלי לן קרא דנקיש טומאתה לקולא ולא לחומרא דאי ס"ד לחומרא א"כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה ג"כ לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה"א דאפילו באבן מסמא מטמא הא ליתא דהשתא נמי דכתיב היקישא דמת מנא לך דאינה מטמאה באבן מסמא כמת דילמא מטמאה כנדה דהא השתא בלחומרא קיימינן והיא גופה מן הפרכא היא וכלומר דלית לן למימר כלל לחומרא דאם באת להחמיר השתא דכתיבא היקישא דמת ולא תילף מינה לכזית אלא דילפינן לחומרא לכעדשה משרץ א"כ תחמיר כל מה דמצית להחמיר ותילף מנדה לאבן מסמא ומשרץ לכעדשה ולענין מאי כתבה רחמנא להיקישא דמת דהא לאקושי לחומרא גם למת לענין אהל לא מצית אמרת דאית לן ג"ש מבית המנוגע ואם תאמר דהיקשא דמת אתא למעוטי אבן מסמא דלא נקיש לנדה א"כ ממילא שמעת לה דהיקישא דמת אתא לגלויי לך להוציא משמעות ההיקשות לחומרא והשתא נימא נמי דלא נילף לחומרא משרץ לכעדשה אלא דוקא בכזית כמת ולמאי הלכתא איתקש לשרץ ע"כ דלא תטמא במשא אלא במגע. כללא דמילתא דלסוגיא דהאי ש"ס דיליף ג"ש מבית המנוגע לית לן להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא והיינו דר' מנא דהכא דאף דלקושטא דמילתא הכי הויא מ"מ מצינן למידחי ולומר דטעמא דרבנן דר"ע דמקשי לקולא מדכתבה רחמנא להיקשא דמת נפקא לן. אבל לסוגית הבבלי דשבת דלא מייתי ג"ש דבית המנוגע ועל כרחך דלא גמירי להו האי ג"ש ומשום הכי שפיר הוא דמצי להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא מדמקשי רבנן לקולא ולא לחומרא כדמסיק התם בסוף הסוגיא ומתוך מה שנתבאר יש לפלפל בסוגיא דהתם ואין להאריך יותר בזה:

אבל בע"ז שלימה כל שהוא וכו'. יש לפרש דלענין איסורא קאמר דאסור בהנאה אפי' כל שהוא כדאמר התם בפשיטות אלימא לענין איסורא לא יהא אלא זבוב בעל עקרון וכו' (ועיין בתוס' מה שדקדקו שם ולמאי דקאמר הכא שפיר הוא דמייתי קרא דשופטים) אבל לענין טומאה אפי' ע"ז שלימה אינה מטמאה בפחות מכזית כדפשיט התם וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם הל' ב' אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה: