שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 1

אור לי"ד בודקין את החמץ. בקונטרס פירשתי דמדאורייתא בעינן בדיקה וביטול וכו'. נראה דעת רש"י והרמב"ם כפי הגירסא שלפנינו וכמ"ש הב"י בסי' תל"א וכ"נ מהא דאמרינן לקמן בשמעתין ובספק אבל בודאי אפילו מר"ה הרי מבואר דלודאי לא מהני הביטול ועוד דדריש בסמוך מקרא דמבערין מי"ד בערב ש"מ דבדיקה מדאורייתא ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב לא יראה לך ודרשינן בספרי בטל בלבך ותשביתו היינו הבערה הרי לביטול ולביעור מן התורה מיהו ביטול זה שהוא מדין הפקר אין ראוי שיועיל דהפקר בלב לאו הפקר הוא וכמ"ש הר"ן אלא כיון דאינו אלא מספק הקיל הכתוב דמהני מיהו גם לחמץ ידוע מהני הביטול דאינו עובר על בל יראה לאחר הביטול דהא גבי לא יראה כתיב לך וכיון שביטל לאו שלך הוא אלא כשנודע לו צריך לשרפו ולבערו ואין החיוב לבערו מיד כשרואה אותו דהאי עשה כעשה דוהשיב את הגזלה היא שאין זמן להשבתו וכ"נ קצת מדברי תוספות סוף דף כ"ט והיינו דוקא כשביטלו אבל אם לא ביטלו מיד כשרואה עובר עליו על בל יראה ובל ימצא ובזה כל הסוגיות שבבבלי בפ"ק ובפ"ב ופ' אלו עוברין יבואו על נכון ואין בהן ספק וזהו כוונת רש"י בכמה מקומות אך הא דפירש"י בדף ד' ע"ב בד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה ע"כ קשה דא"כ ל"ל לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה השתא דידיה אם הפקירו בלב מותר להשהותו בביתו של אחרים מיבעיא ויש ליישב ואין כאן מקומו ובחידושי פוסקים הארכתי: