ואפילו בר"ה בנתון בו וכו'. כדפרישית דכשנתון בו דרך הינוח שוב אין אנו חוששין לשמא נפלה עליו דרך נפילה וזהו כפי' רש"י ז"ל בסימן הבא מאיליו שפי' שהוא לפעמים נופל מאיליו והוא כיון שמונח אמרין לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאיליו. דלפי' התוס' ד"ה סימן הבא מאיליו צריך לדחוק די"ל דאימר ידע שנפל לו לשם ע"ש וכ"כ הטור שם לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו. וזהו דוחק דכיון דאין דרך לתת מעות בככר כדהקשו התוס' מאין ישים אל לבו לדבר זה אלא כפי' רש"י מוכרח הוא מדהכא דאמרינן שנתנו לדעת לשם מכיון שמצאו דרך הינוח וכך הם דברי רמב"ם שם מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות וכו' חייב להכריז שלא עשאום בעליהם אלא לסימן וכן מוכח מהתוספתא:
קריאה במקור
מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 2 · הלכה 2 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 9e1c686e773ecaff29bb3dbbcf36bbe0e9c677055dd326f39f64f083acac89e5