מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 2 · הלכה 4 · Segment 3

שדרך האשפה להיטלטל כן כתיב בתוספתא ולפי נוסחא זו הוה מסייע ליה לפירושא דרב פפא דהתם דף כ"ה ע"ב דרמי ברייתא אמתני' ומוקי לה רב פפא הברייתא בשעשויה ליפנות וכלומר דלפעמים כשנמלך עליה עשויה ליפנות ולאו דודאי עשויה ליפנות דאי הכי אבדה מדעת היא ואינו מחויב להיטפל בה אלא אינה עשויה ליפנות אם לא כשנמלך עליה לפנותה. והכי נמי מפרשינן לנוסחא דהכא שהיא עשויה לפעמים להיטלטל ממקומה והלכך חייב להכריז דאלו לרב זביד דמוקי התם לברייתא בכלים קטנים כגון סכינים וכיוצא בהן ופירש ללשון הברייתא שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים. ולפי נוסחא דהכא אין במשמע לפרש כן שהרי האשפה קאמר והמשמעות להיטלטל על האשפה קאי. ומ"מ כל הפוסקים הסכימו דשתי אוקימתות האלו הלכתא לנינהו. ויש לדחוק ולפרש נוסחא דהכא והתוספתא גם כן כפירוש דרב זביד שכן דרך האשפה להיטלטל לתוכה כלים קטנים:

של אמוריים היו. ובבבלי שם קאמר כגון דשתיך טפי וניכר שהוא מימים רבים ושנים קדמוניות. והקשו בתוס' ולמה לא יקנה לו חצירו לבעל הכותל ותירצו דאפשר שלא ימצא לעולם ובכה"ג אין חצירו של אדם קונה לו וה"ט דמצא בחנות דלקמן במקום שהוא שלו ולא אמרי' דחצירו קונה לחנווני או לשלחני לפי שהמעות דבר קטן הם ולא שכיחי להמצא. ומהרש"ל רצה להכריח מדבריהם ממאי דמייתו ראיה מחנות הא גבי חנות הוי יאוש שלא מדעת אלא ש"מ דגבי חצר כל זמן שהבעלים מתייאשין קנה ואע"פ שבשעת נפילה לא היה מתייאש דחצר עדיפא מידו לענין זה והלכך צריכין לטעמא דלעיל ודלא בהרא"ש והנ"י דכתבו דחצר כידו לענין יאוש שלא מדעת. ובמה שהשיגו מהרש"א וכתב דגבי חנות ברוב עכו"ם מיירי ולא שייכא טעמא דיאוש של"מ וכדכתבו התוס' שם ד"ה אפילו צרורין וכו' כבר השיב ע"ז הש"כ בסי' רס"ח דהתוס' בעצמן לא כתבו שם אלא שיש לגרוס צרורין וברוב עכו"ם מיירי ע"ש. וכן מה שהקשה הוא שם דאי אמרת טעמא דחנות משום יאוש של"מ הוי א"כ מתני' דחנות קשיתי' לרבא ומ"ט לא אותבי הש"ס מהאי מתני' ותיובתא אלימתא היא. גם זה אינו מוכרח דאטו גבי חנות לאו טעמא אחרינא נמי איכא והרבה טעמים נאמרו בהא כמו שהביא הדרישה בסי' ר"ס וא' מהן מה שהביא בשם ר' ברוך ממגנצא הביאו המרדכי דלא אמרי' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירו וכתב דזהו הטעם הכולל לכל הדינים הנאמרים בענין זה ול"ק קניית חצר. וא"כ לאו הוכחה ולאו תיובתא לרבא איכא ממתני' דחנות דלעולם טעמא דחנות משום יאוש של"מ והא דלא מותבינן לרבא מינה משום דאיכא למידחי ולמימר בה טעמא אחרינא. ומ"מ דיני' דהרא"ש והנ"י אמת הוא דלא עדיפא חצירו מידו כדמייתי הנ"י ראיה מההיא דאשכח כופרא בי מעצרתא דף כ"ג ע"ב דלא קני ליה לבעל הגת וזה אפילו לטעם הנזכר בשם ר' ברוך דהא קאמר התם דחזיא דקדיח בה חילפי וא"כ מזמן מרובה היה ובודאי לבתר תריסר ירחי שתא הוו דהויא כהפקר גמור ואינו בכלל אבידה וכמ"ש בשיטה בשם תוספות חיצוניות דנפקא לן מדכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר י"ב חדש ומקיש כלי אובד למת. ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' על רש"י בדף כ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא וכו' ע"ש. וא"כ השתא מ"ט לא מיקני האי כופרא דבי מעצרתא לבעל הגת דהוי כהפקר גמור אלא ודאי משום דמעיקרא באיסורא אתי לידי' שנפל שם קודם יאוש וחצר כידו לענין יאוש של"מ דלא קני. ובמה שאמר שם הש"כ דדברי הרמב"ם בפ' ט"ז הלכה ד' וה' בדין חנות ושלחני כגי' התוס' הם דגריס צרורין אינו מוכרח ואין אנו צריכים לכל זה דהרמב"ם כתב שם לדינא אפילו היו צרורין וכו' והוא שיהיו רוב עכו"ם וכו' וכלומר ברוב ישראל אם אינם צרורין וברוב עכו"ם אפילו צרורין ובזה כ"ע מודים ולא שייך כאן חלופי גירסאות וכמו הדין בלוקח מן התגר וכו' ואם היו צרורין וכו'. ובדין הנמצא בגל נתן הרמב"ם טעם שם הלכה ח' דחצירו אינו קונה כאן לפי שאינה ידועה לו והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל האדם וכו' וכתב שם הראב"ד שיש כאן טעם אחר שאינה חצר המשתמרת וכו' ובודאי שגם הרמב"ם מודה לטעם הזה כמו שכתב שם גבי חנות אלא לרווחא דמילתא כחב כאן שאפי' היה עומד בצדו ואמר תזכה לי חצירי לא מהני בכה"ג ולא שייך כאן כלל בל"ה שהרי אינה ידועה לו ולכל האדם: