מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 2 · הלכה 4 · Segment 2

אשכח חסר בחפיסה ונסביה וכו' התוספות והרא"ש דקדקו מכאן גבי הא דאמר ר' אבא בר זבדא גופיה התם בשם רב בדף כ"ה ע"ב כל ספק הינוח לכתחל' לא יטול ואם נטל לא יחזיר דדוקא כשנטלה והלך לו לביתו דבהא יש לחוש שמא יבאו הבעלים בתוך כך ולא ימצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה וכדמוכח מהאי דקאמר ליה רב אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר. והאי סברא מוכרחת היא ואף דמדברי התוס' שם ד"ה ואם נטל וכו' משמע שחזרו מזה שכתבו ומיהו אם נטל משמע אע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר מדברי הנ"י שהביא בשם מפרשים לא משמע כן כדלקמן אלא דסברא מוחלפת היא דמכיון שלא זז משם וראה שעדיין לא באו הבעלים אין כאן שום חששא ואמאי לא יחזיר. ובענין הפירוש דהאי עובדא העלו שם התוס' דבדבר שהיה בו סימן הוא דסתם חפיסה יש בו סימן ומש"ה כתבו דהכא במקום שמשתמר לגמרי איירי דאי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה שהרי יש בה סימן ואם יבאו הבעלים יחזיר להם בסימן ואמאי אמר דלא עבדת טבות וסוגיא דהתם דמוכחא דבדבר שאין בו סימן מיירי דהא לפרושי מתני' קאי התם ר' אבא בר זבדא אמאי דפריך וליהוי קשר סימן ואמאי לא יגע בהן יטול ויחזור למי שיאמר הסימן ותירץ דבמקושרין בכנפיהן וכו' וא"כ הוה ליה ספק הינוח וכל דאפילו ספק הינוח לא יטול וכו'. פירש התוס' דבמקום שמשתמר קצת מיירי ובספק אבידה וכלומר דאפילו אמרינן אינש אצנעינהו יש להסתפק אם מדעת הניחה שם או שמא שכחוה שמה וכיון שכן לא יטול דאם היה ודאי אבדה היה מחויב להתעסק בהשבתה עכשיו שהוא ספק לא יטלנה ואם נטלה והגביהה כבר נתחייב בשמירתה מספק והלכך לא יחזיר. וזהו כוונת התוס' לשיטתם דאם נטלה והגביהה אע"פ שלא הוליכה לביתו לא יחזיר מטעם הנזכר. נקטינן מיהת דהאי עובדא דהכא ביש בו סימן מיירי והתם אף דמיירי בשאין בו סימן כדמוכחא הסוגיא מ"מ לאחר שלמד ר' אבא הדין מרב מהאי דאמר לו לא יאות עבדת וציוה לו שלא יחזיר למד ג"כ הדין בדבר שאין בו סימן וכל חד וחד לפי טעמו וכדלקמן ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סי' ג':