מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה. היינו תני ר"ח קמייתא דהתם בדף ג' ע"א ופסקו כל הפוסקים כוותיה דר' חייא דאע"ג דבגמ' מקשה התם על הא דקאמר ותנא תונא וכו' היינו דדחי לה דממתני' ליכא סייעתא וכדדחי ר' יוחנן הכא לקמן אבל דיניה דר' חייא אתיא ונלמד מבינייא מפיו ועד א' וכו' כדאמר התם. ומשמע מהכא שהעדים מעידים שעדיין הוא חייב לו החמשים זוז כגון שאומרים לא זזה ידינו ממנו ויודעין אנו שלא פרעו דהא שחייב לו וכו' קאמר וכן משמע לישנא דהתם דקאמר והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים זוז. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד דטוען להדיא שכתב והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים. והר"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ למה נשבע והא קי"ל שעבודא דאורייתא וכיון שכן חמשים הללו שמעידין בה העדים שעבוד קרקעות נינהו ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולפיכך פי' דהכא מיירי שהעדים אינם מעידין אלא שהלוהו ומיניה הוא דגבי דכיון דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל מן הלקוחות לא גבי דאינהו לית להו למיסמך אטענה דידיה אלא אמרינן דילמא לוה ופרע עכ"ל. ולדברי הרמב"ם צ"ל דלית ליה האי סברא דהוה ליה שעבוד קרקעות וכדלקמן וכמו דמוכח מדבריו מכמה דוכתי וכן באותו פרק הנזכר בהלכ' ד' אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ומשמע שם דדוקא בשטר ס"ל כן אבל לא במלוה ע"פ ואע"ג דס"ל שעבודא דאורייתא כמו שפסק בפי"א מהלכות מלוה והבאתי דעתי בפרק הגוזל קמא הלכה ב' במה שכתב לחלק בענין יורשין בין ירשו קרקע לבין ירשו מטלטלין ושלמד כן מהאי תלמודא דפרק התקבל וע"ש. ולדעתו ז"ל נמי א"א לפרש כמו שמסיק שם הר"ן דהשתא דתקין רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות אפילו מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה ויש לו קרקע ישבע על השאר משום דלבתר תקנתא אין כאן שעבוד קרקעות עכ"ל דלא משמע כן מדעתו ז"ל שהרי לגבי יורשין יש לו שיעבוד מדאורייתא כמבואר מדבריו ואכתי שיעבוד קרקעות הוי ואינו נראה מדבריו דמחלק בזה בין יורשין לבין לקוחות וצ"ל לדעתו דס"ל דהא דאמרו אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דוקא בשכתב לו בפירוש בשטר כן. ואע"ג דממילא נשתעבדו לו לא הוי כטענו קרקעות וכלים וכו' דהא לא טענו אלא החוב שנתחייב לו בע"פ. ודע דהתוס' מקשין קושיא זו בענין מודה מקצת היכי משכחת לה שבועה מן התורה הא שעבודא דאורייתא ותירצו בכמה דוכתי במכלתין דף ד' ע"ב ובשבועות דף ל"ז דלא משכחת לה אלא בשאין לו קרקע א"נ בשמחל לו השעבוד ושני תירוצים האלו הביאו בכל מקום ומלבד בפרק גט פשוט דף קע"ה בסופו הוסיפו עוד לתרץ על קושית הר"י מקורבי"ל שהקשה קושיא זו וכתבו ואומר ר' כשמחל שעבודו או בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא עכ"ל. ומזה אמרתי לתרץ קושית הט"ז בסימן פ"ח על מה שהביא הטור שם בסעיף ל"ת דעת התוס' והרא"ש דלא משכחת לה שבועה במודה מקצת אא"כ אין לו קרקע א"נ בשמחל השעבוד והקשה הוא ז"ל מהא דאמר בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדין לא דאמרי אנן אעדים סמכינן. והשתא קשה ע"ז קושית התוס' הא אפילו במלוה ע"פ הוי שיעבוד קרקעות וליכא לשנויי דמיירי שאין לו קרקע או שמחל כתירוץ התוספות דהא קאמר גובה מחצה מב"ח אלמא דיש לו קרקע וכן מדקאמר דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן א"כ ש"מ דיש שיעבוד עכ"פ ע"כ הקושיא שלו וכתב מי שיכול ליישב דבריהם בדבר זה אומן יקרא ושכר הרבה יקח מן השמים ואח"כ כתב שנגלה לו בחלום תירוץ על קושיא זו שמיירי שמחל לו אח"כ השעבוד וכו' ואין להאריך בתירוץ הזה והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש. ולפי תירוץ התוס' דפ' גט פשוט הנזכר כבר מיושב בטוב טעם הקושיא זו שהרי כתב בעל התרומות בטעם דין הנזכר הביאו הסמ"ע סוף סימן פ"ב דהטעם דמשלם המחצה דלגבי דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא שהוא הכחיש העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וע"ש. וכן נראה מדברי התוס' פ' י"נ שם וא"כ הוי כמלוה ע"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכ"ע לא אמרינן במלוה ע"פ בלא עדים דשעבודא דאורייתא וה"נ משלם ע"פ עצמו הוא ולא ע"פ העדים וזה ברור. שוב עיינתי בספר התרומות בעצמו וז"ל בשער שמיני ח"א סי' ג' והא דינא דנשבע וגובה אית ביה כמה פרכי שהקשו הראשונים ז"ל וכו' למה צריך לישבע על המחצה שכפר והלא העדים מעידין כדבריו ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה וכי מודה במקצת בעלמא אם יבאו עדים כדבריו משביעין אותו ויש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה הוא ויש לומר שאינו הכחשה לגבי לקוחות לא חשבינן ליה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא אבל לגבי נפשיה הכחשה היא דכיון דאיכא עדים ארתותי אירתת ולאו כמשיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת דעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו גם יש להקשות כאן דטענת מלוה מחמת שטרא הוא וכפירת לוה כפירא דשטרא היכי משתבע ליה שבועת התורה והא קי"ל דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ויש לומר מכי אסהידו סהדא עליה דפריעא הוא ולא גבי ביה מידי מלקוחות אזל ליה שעבוד קרקעות ואבטיל ליה דליתה תביעה בשטר אלא כשאר תביעה דעל פה הדרא ולפיכך קרינן ליה מודה מקצת ונשבע עכ"ל מדבריו למדני שדעתו ז"ל כדעת הרמב"ם בענין כפירת שעבוד קרקעות דליתא אלא דוקא בתביעה בשער אלא שלדעת התוס' הוה קשה כנ"ל ולפי מה שנתבאר מסברתו ודבריו ז"ל דלגבי דידיה הוי הכחשה וכמאן דליתנהו לעדים דמי ולפי כלל התוס' הנזכר גם לדעת התוס' ניחא כמו שנתבאר: