מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 3 · Segment 3

כהנא בעא קומי רב וכו'. מסוגיא דהכא משמע דכל היכא דאיכא שתות בין מלבר בין מלגיו הוי שתות ובלבד במקת כשיטתי' דרב דס"ל הכי. אבל סוגיא דהתם אינה מתפרשת אלא בשתות מלגיו. וראיתי בשיטה למב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל וקשיא לי דסוגיא דשמעתא דשתות מלגיו לרב והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרי' שתות מלבר עכ"ל. ואפשר דטעמא כדכתבו התוס' בשמעתתא דאונאה ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשה הוי שתות מלגיו ע"כ ולפיכך השוו במידותיהן גם בנתאנה הלוקח לומר כן. ובמה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הל' ג' היתה ההונייה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים דינר בחמישים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו. והרבה תמה הה"מ שם על זה ובדרישה האריך בביאור דברי הה"מ ובתשבונות רבים וא"צ לזה דדבריו במה שתמה מבוארין ובמה שרצה ליישב ואולי דעת המחבר וכו' החשבון גדור לשש חלקים וכו' ובסוף לא הסכים בזה וכתב ועל דרך האמת שאין זה כדאי וכו' והגיה שם בדברי הרמב"ם וכתב שהוא ט"ס כמו שהוא לפנינו. וע"פ הגהתו קבע הב"י בש"ע כן. ולענ"ד אין מן הצורך לא לחשבונות רבים ולא להוכחות רחוקות דפשיטא ופשיטא הוא דאין החשבין לא על החלקים ולא שנאמר דהיכא שמכר לו שיווי החפץ בכך וכך בסך הפחות מכך וכך דכשנחשוב על החלקים לפי ערך האונאה משוה שבע בשש תהיה סך האונאה ביותר ואם כן היה הדבר הזה קשה קושית הה"מ על הש"ס דאמרו שוה שיתא בחמשה הויא אונאה דמשמע הא אם מכר לו שוה שש בחמש ומעט יותר לא הוי אונאה דפחות משתות הוא ומחילה הויא ואמאי הא אכתי המוכר נתאנה יותר מכדי אונאה שוה שבע בשש ונאמר דרך משל מכר לו שוה ששה דינרין בה' דינרין ופונדיון א' ונמצא האונאה י"א פונדיוני' וכשתחלק הששה דינרין לשבעה חלקים תמצא החלק עשרה פונדיון ושני חומשין וא"כ תקשי ג"כ אמאי הוי הי"א פונדיון שנתאנה מחילה הרי הם יותר מכדי אונאה של שוה שבעה בששה. ולדבריו היה צ"ל דבגמרא לאו דוקא נקטי לפרש שוה שיתא בחמשה על איזה סך מסויים של ששה חלקים אלא באמת על מעט יותר מחמשה נמי קאמר באופן שצריך לשמור שכשתחלקהו להשיווי לשבעה חלקים ויהיה בו כדי אונאה לערך שנתן לו בעד המקח הוא ג"כ בכלל אונאה והא ודאי ליתא ואין פי' זה סובל בהש"ס דא"כ היינו שוה שבעה בשתא והתם אמרו דבשוה שיתא בתמשה כ"ע ל"פ ובשוה שבעה בשיתא פליג רב וס"ל דמחילה הוי לדידי' דלעולם דוקא שתות למקח בעינן ואם כן הוא ע"כ דמפרשינן דשוה שיתא בחמשה דקאמר הוא באופן שכשאנחנו מחשבין החלקים לערך שיווי המקח לששה חלקים יהיה המכר שוה שיתא בחמשה וכן שבע בשש כשנחשוב לחלק שיווי המקח בז' חלקים יהיה שבע בשש וכן כולם ואם על כרחיני לפרש בהש"ס כן למה לא נפרש גם בדברי הרמב"ם ובכוונתו כן דלעולם שיווי המקח מחשבין וערך המעות שנתן לו בעדו ושוה ששים בחמשים ופרוטה הכוונה והחשבון הוא כשנבא לחלוק שיווי המקח לששה חלקים לא יהיה כאן שתות ומחילה הוי ואפילו אם נלך אחר המעות יהיה יותר משתות וביטול מקח הוי בהא לא אזלינן אחר המעות דלא קאמר שמואל אלא בדאיכא שתות בחד צד וזה פשוט וזהו ג"כ דינו וסברתו של המרדכי שהובא בהגהה שם ונלמד מסברת התוס' דהכא. וכעין שכתב הב"ח שם אלא שנראה מדבריו שם דפי' להתוס' שזהו ממש דין המרדכי וכמו שפי' מהרש"א ובזה כבר כתבתי לעיל דאין כוונת התוס' ממש כן דלא איירי אלא לפרש דמ"ט כ"ע מודים בשיש כאן שתות למקח ואין שתות למעות דהולכין אחר המקח והוי אונאה וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ומשום דהטעות במקח הוא מצוי. אלא דנלמד ממילא דין המרדכי ג"כ להיכא דאין כאן לא שתות המקח ולא שתות המעות דאזלינן בתר חשבון שיווי המקח וג"כ מהאי טעמא. ודברי הרמב"ם נכונים ואינם צריכין שום תיקון והגהה וזה ברור: