מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 6

בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וכו'. דין זה לענין היתר רבית נלמד ג"כ מהתם כגוונא דפרישית בפנים וכדאמרי' פ' איזהו נשך דף ס"ט ע"ב גבי דינא דמפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית וכו' אבל אין מפריז על חנות ועל הספינה אמר רב נחמן פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה דצבו בה אינשי והוי אגרא טפי וכו' דכל היכא דמוציא על גוף הבית ליכא חששא דלא הוי ליה בשביל שכר מעות שהקדים לו. ולפ"ז צ"ל דבכרה דאסור היינו נמי בגוף הכרם וכדמפרש טעמא דכרם מצוי ליפול אינו דבר קבוע ולא סמכא דעתיה והוי כשכר המעות דאי בעבודת הכרם כשדה דמיא וטפי אית בה היתירא מבית כשהוא מפריז בשביל לפרנס את השדה ואת הכרם ומהיכי תיתי לחלק בזה בין שדה לכרם:

מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. ולענין מי שפרע קאמר דנקנה לו המקח שאם חוזר בו מקבל מי שפרע כן פי' הרמב"ן ז"ל בחדושיו הובא בשי' למב"א ז"ל בענין זה. ולא דמי לטבעת דלעיל דהתם בתורת משכון וסימן על המקח שנתן לו הוא וכמבואר במה שכתבתי שם. ובהגהת מרדכי בפרקין ראיתי שכתב בשם העיטור וז"ל מסתברא דוקא עליה אמרו דשכיחא ביה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות. וה"ג בירושלמי בר נש דיהב וכו' עד מכיון דשלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. והא מעות אין קונות מלתא דלא שכיחא לא גזרו וש"מ דכל כה"ג ליכא למימר נשרפו חטין בעליה דמלתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מלתא דלא שכיחא עכ"ל. וכבר כתב הב"י ריש סי' קצ"ח בהגהת ב"ה ודבריו דברי תמוהים הן בענין חילוק הדין בין עליה לבית. וכן לא מסתבר פירושו וטעמו בהא דהכא: