מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 3

תני ישראל שהלוה ברבית וכו'. זה לשון התוספתא סוף פ"ה המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דר"מ שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית המוצא שטר רבית יקרענה בא לב"ד יקרעוהו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה המלוה את חבירו ברבית והלך הלוה וירש עליו שטרי ריביות ואמר לו צא שלי בשלך מותר אם באו לבית החשבון אסור ע"כ ופירושה תמצא לקמן. שמעינן דלר"מ אפי' במלוה ע"פ קנים דרישא במלוה ע"פ איירי וכ"כ התוס' בפרקין דף ע"ב ע"א ד"ה שטר שיש בו רבית ולחכמים דקי"ל כוותייהו כדפסקו כל הפוסקים דאין הלכה כר"מ אלא בגזרותיו ולא בקנסותיו אפי' בשטר שיש בו רבית גובה הוא את הקרן ובלבד שיהא מפורש בו הרבית וכדפי' רש"י ז"ל שם וכן הסכימו התוס' שם אבל בנכלל הרבית בקרן גזרינן דילמא אתי למיגבי הכל ואינו גובה כלים אלא דוקא בשחייב מודה כמוסכם זה לדעת מוהרי"ק בתשו' בשורש י"ג וכן הסכמת רוב האחרונים. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין ג"כ כפי' רש"י והתוספות שבפ"ד מהל' מלוה הלכה ו' כתב שטר שכתוב בו רבית וכו' גובה את הקרן וכו' ובמפורש איירי וכן אפי' ברבית דאורייתא ובתירוץ הב' דהתוס' שם בענין דלא מיפסלי העדים דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו ולא בערב ועדים ובסוף פרקין יתבאר אי"ה עוד מזה. ולכאורה הא דקאמר בסיפא המוצא שטר רבית יקרענה וכו' לר"מ הוא דאתיא אבל לקושטא דמלתא אפילו אליבא דחכמים ניחא וכמו שכתוב בהג"א פ' המניח דמייתי התם דף ל' ע"ב האי ברייתא שהעלה שם דאע"פ שגובה בו את הקרן מכל מקום המוצאו יקרענו ואם בא לב"ד יקרעהו אפי' לרבנן לפי שבעל השטר עובר בקיומו. וכן מסיק בספר התרומות שער מ"ו ח"ב דין ג'. ולפ"ז היינו דקאמר הכא לעיל אליבא דר' יוחנן מודה היה ר' יוחנן שאם היה השטר קיים דמגבין ליה דאע"ג דר' יוחנן ס"ל להחמיר ברבית קצוצה כדפרישית ואם בא לב"ד יקרעוהו ומ"מ הקרן מגבין ליה ע"פ השטר המפורש בו רבית ואפי' אין חייב מודה. וכן יש לפרש ע"פ התוספתא. דקאמר אם באו לבית החשבון אסור וכלומר שאם הלוה הוציא גם עליו שטרי רבית וכגון שבאו לו מחמת ירושה כדקאמר וירש וטעמא דאל"ה מ"ש זה מזה לענין הרבית אבל בירושה משכחת לה דקי"ל בדבר שאין מסוים אין היתומים מחויבין להחזיר הרבית ואפילו בדבר מסוים דמחזירין טעמא מפני כבוד אביהן הוא. והתם שלא להחזיר אם כבר גבה אביהן קאמרינן והיינו דקאמר בתוספתא כשא"ל צא שלי בשלך מותר דאין כאן גבייה אבל אם באו לבית החשבון מה שזה עודף על זה אסור ואפי' שטרי דירושת הלוה עודפים דהא אין מגבין הרבית ליתומים. ואפשר לפרש ג"כ האי מודי קמייתא דהכא דקאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו נמי בגוונא דהתוספתא מיירי ואין שטר של רבית זוקק לשטר של רבית שהוציא זה כנגדו וכלומר אע"ג דקאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים אם זה הוציא חשבון עליו שגבה ממנו רבית כך וכך ורוצה לגבות על שטר שיש עכשיו לחבירו עליו אין זוקק דהוי כבאו לבית החשבון ואסור. והיותר פשוט היה נראה לפרש הא דקאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו פירושו כהאי דאמרי' התם דף ס"ז ע"א גבי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא. ולפ"ז הוה סייעתא מהכא לדעת הסוברים דמשכנתא בלא נכייתא באחרא דמסלקי רבית קצוצה הוי ואפ"ה משטרא לשטרא לא מחשבינן דהא הכא על רבית היוצאה בדיינין קאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו. ולפי' רש"י ז"ל שם טעמא הוי משום דאבק רבית הוא אבל ברבית קצוצה אין ה"נ דמחשבינן משטרא לשטרא דהא מוציאין ממנו ויתבאר מזה אי"ה לקמן הלכה ב':

הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך. והתם בריש פרקין קאמר ת"ל נשך אוכל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף וכו' אין לי אלא בלוה וכו'. ונראה דלמאי דדריש הכא מהיקישא דקרא דכתיבה במלוה תו לא הוי צריכא לג"ש דהתם נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה וכו' אלא דלפי המסקנא דמסיק רבינא התם דלענין לעבור על שני לאוין בין בכסף בין באוכל באמת לא צריכא ג"ש דמגופה דקרא שמעינן את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכי איצטריך ג"ש דנשך נשך לרבות כל דבר הוא דאיצטריך דכתיב בקרא דלוה לא תשיך וגו' כל דבר אשר ישך וילפינן למלוה בג"ש. א"כ גם לדרשא דהאי תלמודא ע"כ דאתינן לג"ש לענין לרבות כל דבר גם במלוה. והתוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' מסתפקא להו אם יש רבית בקרקע מן התורה או לא וכן בפ' נערה דף מ"ו ע"א הניחו בספק והרא"ש ז"ל החליט דאין רבית בקרקע דדרשינן מכלל ופרט וכלל כמ"ש התוס'. וכבר הביא הב"י בסי' קס"א בשם רבינו ירוחם שהביא בשמו של הרשב"א ז"ל דיש רבית בקרקע. ודברי הרשב"א ז"ל מובאין גם בשיטה למב"א ז"ל שכתב דאין להוכיח מההיא דפ' הנערה ולא מידי דהתם הכי דקא בעי דכיון דקפיד רחמנא שישכיר עדים אי בעינן בסתם שכירות שהוא במטלטלין ובשוה פרוטה או דילמא אפי' בקרקעות ופחות מש"פ דומיא דרבית דאיתיה בכל דבר עכ"ל. ולדידי קשיא לי אדברי הרא"ש דהא התוס' כתבו בפ"ה דב"ק דף נ"ד ד"ה ה"א קרב לגבי מזבח וכו' דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן ג"ש ע"ש דכ"כ לענין דלא ילפינן התם שור שור משבת וא"כ כיון דמסקנא הוי הכא דילפינן ג"ש לענין לרבית כל דבר תו לא מצינן למדרש בכלל ופרט ואי לכלל ופרט דרשינן תו ליכא למילף הג"ש. ומדברי הרשב"א הנזכר משמע דגם לענין פחות מש"פ פליג אדעת התוס' והרא"ש וכן הביא הטור שם לדעת הרמ"ה ז"ל דאיסור רבית מן התורה הוא אפי' בתוספת פחות מש"פ. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד ממלוה הלכה י"א בדין המלוה על המטבע וכו' ואפי' הוסיפו עליו כל שהוא וכו' וע"ש. וכן מסתימת דבריו שם בראש הפרק משמע דס"ל כדעת הסוברים שיש רבית בקרקע מן התורה וע"ש דרמז הג"ש לפי המסקנא נשך ומרבית אחד הוא וכו' ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך וכו' ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. וכן מוכרח מדבריו בפ"ו דמלוה בדיני משכנתא בשדה. ובהכי ניחא לי ליישב עיקר קושית התוס' בד"ה הנזכר דכיון דכתב כל דבר אפי' לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי די"ל לדעת הסוברים דיש רבית בקרקע ולא דרשינן כלל ופרט כדלעיל דאיצטריך כסף ואוכל בקרא דלוה למילף דהלוה עובר בב' לאוין וג"ש איצטריך למילף לכל דבר למלוה. והכא לא שייך למימר אין ג"ש למחצה ומג"ש הוה ידעינן למילף ללוה ממלוה לענין לעבור בב' לאוין וכן למלוה מלוה לענין כל דבר דלאו בכה"ג איתמר אין ג"ש למחצה ואין היקש למחצה אלא אי איכא למילף עוד דבר א' מחבירו והוא כבר נלמד ממנו בג"ש או בהיקש לענין דבר אחר בהא הוא דאמרינן אין ג"ש למחצה ואין היקש למחצה אבל לא לענין ללמוד זה מזה וזה מזה והכי מוכח מגמרא דכריתות דף כ"ב ע"א ומדברי רש"י ז"ל התם דלא גריס ליה אין היקש למחצה בענין ללמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון. וכתב דלאו היינו היקש למחצה וע"ש וממנו נלמד דגם בג"ש למחצה הכי הוי כדאמרי שם דנילף מחטאת חלב לענין זדונו כרת וכן לענין מה להלן בקבועה ודכ"ע הוו מודים בה בכה"ג אי לאו דלר"ע אתי היקשא דואם נפש ומפקא מג"ש לענין זדונו כרת. וראיתי בגליון רב אלפס ז"ל בהלכות ציצית שנדפס שם בשם חידושי אנשי שם ואחר שהביא דברי הרמב"ן ז"ל כתוב שם דאף ללמוד זה מזה אמרינן אין היקש למחצה ואלו מדברי רש"י בכריתות וכדמוכחא הסוגיא פ"ה דזבחים לא משמע הכי. ועיין בתוס' פ' המקבל דף קי"ד ע"א ד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא ואין להאריך: