מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 5 · הלכה 5 · Segment 9

ישראל לוה מעכו"ם וכו' נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. הכי איתא בתוספתא פ"ה. ובדין ישראל לוה מעכו"ם מבואר הוא התם דף ע"א ע"ב ומוקי לה דוקא בשהתנה עמו לדון כדין ישראל בזה שלא לתבוע הערב תחלה וזה מוסכם ופוסק הרמב"ם כן בפ"ה ממלוה הלכה ה'. ובדין עכו"ם שלוה מישראל אינו מבואר בגמרא ולא העתיק הרמב"ם סיפא דתוספתא ועיין לקמן. והרא"ש בשם הראב"ד ז"ל כתב דה"ה לישראל שהלוה לעכו"ם ברבית אין ישראל רשאי להיות ערב אא"כ התנה עם העכו"ם שלא ידחה אותו אצל הערב אא"כ אין בידו לפרוע והכי תניא בתוספתא ישראל שלוה מעכו"ם ועכו"ם שלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית אלמא כי הדדי נינהו עכ"ל ור"ל דכמו דמוקמינן לרישא דהברייתא שהובאה שם בשהתנה עמו ה"נ בסיפא דכי הדדי נשנו. והנ"י מביא התוספתא וכתב וז"ל טעמא שאף עכו"ם הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על העכו"ם וממנו הוא גובה והכי איתא בירושלמי דכתובות גבי נפרעת שלא בפניו דגרסי' התם. בפ"ט הלכה ח'. וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו א"ר בון תפתר כשהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית כשערב לו מן העכו"ם היינו עכו"ם שלוה מישראל דליכא למימר ישראל שלוה מן העכו"ם ונעשה ישראל אחר ערב בשבילו דא"כ הערב בא לגבות מישראל הלוה והיכי דמי אי בשכבר פרעו הערב לעכו"ם הרי אין רבית אוכלת בהן ואם שלא פרעו עדיין א"כ לא נתחייב לו לוה כלום והיאך מקבלין שבועתו דתנן לא יפרע לו אלא בשבוע' והא לאו בעל דברים דידיה הוא כלל עד שיפרע את העכו"ם אלא ודאי בעכו"ם שלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב עסקינן וכשתבעו מלוה לעכו"ם תחלה ועכשיו בא לפרוע מן הערב ולפיכך נפרעין אפילו שלא בפניו שכל זמן שהחוב קיים הרבית מתרבה על העכו"ם וחיובו של ישראל שנעשה לו ערב מתרבה בכך ונמצא רבית אוכלת בנכסיו אלמא שרי לעשות לו ערב עכ"ל. ולכאורה נלמד מדבריו דבעכו"ם שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע"פ שלא התנה המלוה עם העכו"ם שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דהמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על העכו"ם וממנו הוא גובה וא"כ סיפא דהתוספתא כפשטא מיתפרשא. וי"ל דדעת הרמב"ם היה לפרש כן ולפיכך השמיע דין זה שפשוט הוא שמותר היכא שהמלוה ישראל ואין דעתו מתחלה אלא על העכו"ם הלוה והלכך ג"כ בש"ס לא הובאה ולפרשה בשהתנה כמו שסובר הראב"ד. והבעל תרומות האריך בדין זה והביא דעות חלוקות די"א בישראל שלוה מעכו"ם הוא קיל וא"צ לקבל שלא יתבע וכו' ובעכו"ם שלוה מישראל חמיר וצריך שיקבל וכן הביא הב"י מדעת הסוברים כן. וכבר הביא הרא"ש בסיום דברי הראב"ד בשמו והאידנא דחזינא דעכו"ם נמי הכי דייני דכי משכח ליה לא פרע מיני' דערבא הלכך כמי שקבל עליו בדיני ישראל דמי והביאו הטור בסי' ק"ע ולא נאריך בזה השתא לדידן. ומ"מ יוצא אני לדון בענין הפירוש של הנ"י בההיא דכתובות. ואני כבר פירשתי בחיבורי שם דהאי דקאמר שערב לו מן העכו"ם לאו ערב ממש הוא אלא שלוה מן העכו"ם וכגון שקיבל עליו לדון בדייני ישראל ולא קיבל עליו שלא ליקח רבית וא"כ שייכא שבועה וכעין דאמרי' בערכין שהבאתי שם. ואפי' אם נפרש בערב ממש וכמו שהבאתי שם בשם התוס' דגיטין ומוכח להדיא דלא כדברי הנ"י שהרי התוס' בפ' הנזקין דף ג' ע"ב ד"ה יתומין שאמרו וכו' מפלפלין בענין השבועה שם ובסוף דבריהם כתבו א"נ כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העכו"ם וקיבל העכו"ם להפרע מן החייב תחלה דאי לאו הכי עכו"ם בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך. הרי שפירשו להדיא דהמלוה הוא העכו"ם איירי וכדמשמע לישנא דהש"ס דקאמר כשערב לו מן העכו"ם. ובענין הקושיא שהקשה הנ"י במאי עסקינן וכו' לק"מ דודאי איירי בשכבר פרע הערב להעכו"ם ולפיכך תקנו חכמים שיהא נפרע שלא בפניו שהרי טובה עשה לו שהרבית היתה אוכלת בו ולא דבעינן שיהא עדיין רבית אוכלת בו וזה פשוט וע"כ לומר כן לפירוש התוס' שנזכר. ודע דבה"ת בשער מ"ו ח"ד סי' י' מביא פי' הירושלמי דכתובות לדעת הסוברים איפכא דהיכא דהמלוה ישראל חמיר הוא ופי' שם בדרך רחוקה ואין להאריך והוא ז"ל בסוף הסכים כפי' שזכרנו בשם התוס' דגיטין:

ישראל שמינה עכו"ם אפוטרופא וכו'. זה לשון התוספתא בפ"ה ישראל שנעשה לו לעכו"ם אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו ברבית ועכו"ם שנעשה אפוטרופוס לישראל או סנטר אסור ללות הימנו ברבית. מעות של ישראל מופקדות אצל העכו"ם מותר להלותן ברבית ושל עכו"ם המופקדות אצל הישראל אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור כל שבאחריות עכו"ם מותר ע"כ. ודין דרישא הוא לכאורה סותר לגי' דהכא. ובתוס' דף ע"א ע"ב ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' העתיקו בשם האי תלמודא כגי' התוספתא בדין הפקדון וכמו שכתוב כאן וז"ל כתוב בירושלמי ישראל שמנהו עכו"ם אפטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וכו'. מעות של עכו"ם שמופקדין ביד ישראל אסור ללות ממנו ברבית וכו'. ולפ"ז א"צ לתקן אלא ברישא הכא ישראל שמינוהו עכו"ם וכו' ובסיפא ועכו"ם שמינהו ישראל והרי הוא ממש כמו שהוא בתוספתא הכתובה לפנינו כמו שהועתק בתוס'. ויש כאן מבוכה רבה בגי' וחלוף נוסחאות בין שיטת הראשונים וגדולי האחרונים ויש שיש להם נוסחא אחרת בתוספתא ושבשו הירושלמי ויש בהפך ושבשו התוספתא מפני הירושלמי ובה"ת בשער הנזכר בא"ז סי' א' שבש התוספתא והאריך בזה. וכן כתוב בשי' למב"א ז"ל כמה וכמה דרכים מגדולי המפרשים והכל סובב והולך על דין דאין שליחות לעכו"ם ויש מדמין פקדון לשליחות ויש שחילקו ואחרי עמדי על כלן ראיתי להביא דרך ופי' הרשב"א ז"ל והוא הקוצר והנכון. וזה אני אומר דודאי הגי' בכאן בדין אפטרופא כמו שהיא לפנינו ישראל שמינה את העכו"ם וכו' א"א להעמידה דהרי זה תולה מעותיו בשל עכו"ם הוא. ואם דהרבה מגדולי המפרשים רצו לדחוק גם בזה הנכון הוא כמו שהועתק בתוס' וכן הוא דרך הרמב"ן והרשב"א בזה וגרסינן ישראל שמינהו עכו"ם וכו' מותר וכו' וכמו שהוא בתוספתא. ובדין הפקדון. ז"ל הרשב"א מעותיו של ישראל מופקדות אצל העכו"ם מותר וכו' זה הכלל וכו' כך הגי' בכל הנוסחאות וכך היא גם בפירוש ר"ח וה"ק מעות של ישראל המופקדות ביד העכו"ם שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם ואין העכו"ם רשאי ליגע בהם ולא להלוותם ולפיכך אם בא העכו"ם לשלוח בהם יד ולהלוותם ברבית הרי המעות באחריותו של עכו"ם וכדידיה דמו ולפיכך מותר ללותם ברבית ואע"פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה ואיפכא במעות של עכו"ם המופקדות ביד ישראל וכלפי מה שאמר שם בתוספתא לעיל ישראל שאמר לעכו"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור תנא הכא שאם לא אמר להלוותם ברבית מותר כנ"ל פירושה ומקצת מרבותינו שבשו גירסת התוספתא וגרסי איפכא ואינה אלא כמה שכתבתי ואין למתוק ולהפך הנסחאות וכ"ש שכתב ר"ח עכ"ל ובעיקר הדין הכל מודים דהכל הולך אחר האחריות על מי הוא וא"כ אם מופקדות ביד הנפקד על אחריות שלו הוי נמי דינא הכי וכמו שקבע הטור בסי' קס"ט לדין הזה ולפיכך השמיטו דינים אלו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דזהו פשוט דמי שאחריות עליו הרי הן כמעותיו אלא שהוא ז"ל פי' כן מטעמא דאי כפשוטו שלעולם הן באחריות הנפקד א"כ מאי קמ"ל וזה הכלל לאתויי מאי והשתא אשמעינן חידוש דין זה דאפי' מופקדות סתם אצלו כשנוגע בהם בלתי רשות המפקיד הרי הן באחריותו כנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל: