רש"ש על בבא מציעא · דף 16a

גמרא יהבה ניהלי' במתנה פליגי בה ר"א ורבינא כו'. עט"א במגילה (כו ב) דמקשה דתרווייהון החליפו שיטתן ע"ש ולעד"נ דאף דרבינא סבר התם מתנה כמכר מטעם דאי לאו דה"ל הנאה מיניה כו' וכדאמרינן סברא זו בגיטין (נ ב) ובב"ב (קנו) ובש"מ מ"מ הכא בעינן שישתדל דוקא על שדה זו ואם ההנהו או ארצי קמיה מי ידעינן שכוונתו היתה על שדה זו דוקא ודר"א ודאי ל"ק דאף דסבר הכא דאי לאו כו' מ"מ התם ס"ל דעל ההיא הנאה א"א שתפקע הקדושה וכמו שגמגם שם הר"ן בזה ע"ש:

גמ' שם מכדי לוקח במאי קני להאי ארעא כו'. לכאורה מדוע לא נאמר דבההיא שעתא דקנאה מנגזל היה כוונתו לזכות בעד הלוקח כי היכי דל"נ גזלנא או דליקו בהמנותי' ועי' בב"ק (קב ב) וצ"ל משום דהוא לא נתכוון לכך דסבור שנקנה ללוקח במאי דמכר לו אז:

גמ' שם וקא סמיך עליה דטרח ומייתי ליה כו'. כצ"ל וכ"ה בנ"י:

רש"י ד"ה ירושה. וחוזר ותובעה ונותן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גבייה. לאחר כו' בא לו כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ארצי. משמע כו'. ולשון הרא"ש מדקאמר סתמא דגמרא כו' וכ"ע הרש"א מי יימר דאין זה מדברי ר"א כו' הן לגי' הרא"ש מ"ד כו' ומ"ד כו' וביותר לגי' הרי"ף מ"ד כו' סבר כו' ומ"ד כו' סבר כו' מוכח להדיא דסתמא דגמרא הוא דמפרשא טעמייהו ועוד נ"ל ראיה מדקאמרה סתמא דגמרא ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה וזהו כוונת הרי"ף במש"כ דסוגיא דשמעתא כוותיה אח"ז מצאתי כן בבאורי הגר"א:

בא"ד דהוא בתראה. תמוה דהא מר זוטרא חבירו הוה עסה"ד אות ז' וברא"ש זה ליתא:

תד"ה בההיא. והויא כאילו כו'. לא הבנתי יפה מאי עדיפותא דההיא הנאה כו' מהמעות שנתן לו נימא נמי דבהני מעות שקבל גמר כו' והויא כאילו כו' וא"ל דהמעות נעשו מלוה בעת קנית הגזלן משא"כ ההיא הנאה עדיין קיימא דהא גם היא כבר נתבטלה כשהעמידו בדין אלא ע"כ צ"ל דהוה כאילו א"ל מעכשיו ועוד לפמש"כ התוס' לעיל דאיירי באתרא דל"ק בכספא ע"כ צ"ל דסברא דבההיא הנאה כו' מהני דלא ליהוי השטר כחספא א"כ גם המעות ליהני בהדי שטרא: