משנה
לאחר שלמדנו על שופרות פסולים, באה משנה זו ללמד על קולות פסולים היוצאים משופר כשר.
התוקע – בשופר, לתוך (בתוך) הבור (חפירה באדמה) או לתוך הדות (נוסח אחר: החדות) (בור מוקף קירות אבן) או לתוך הפיטס (חבית גדולה של חרס) – שעמד בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך הפיטס ותקע (מקור המילה 'פיטס' ביוונית), אם קול שופר שמע – ששמע קול ברור, - יצא – ידי חובתו, אם קול הברה שמע – שלא שמע קול ברור אלא כמין הד, - לא יצא – ידי חובתו.
רב האי גאון פירש, שמשנתנו נשנתה בשעת גזירות השמד (לאחר דיכוי מרד בר כוכבא), שהיו יראים לתקוע בגלוי, והיו מתחבאים בבורות ותוקעים.
יש המציע לפרש, שתקעו בשופר לתוך מאגרי מים כדי לגרש את השדים, שקולותיהם נשמעים ממקומות אלו. דוגמה לכך יש בבבלי ראש השנה כח,א לפי גרסת כתבי יד: "התוקע לשד (רש"י: להבריח רוח רעה מעליו) - יצא".
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו, שאותם אנשים העומדים בבור ודאי שומעים קול שופר ויוצאים ידי חובתם, אלא שמשנתנו עוסקת במי שעומד בחוץ או אפילו על שפת הבור, ובכגון זה באה המשנה ללמד, שיש להבחין בין קול שופר לקול הברה, אם קול שופר שמעו - יצאו, ואם קול הברה שמעו - לא יצאו.
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר – בראש השנה, או קול מגילה – קול מגילת אסתר בפורים, אם כוין לבו (ריכז את מחשבתו) – לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, - יצא – ואף על פי שהתוקע או הקורא את המגילה לא התכוון להוציאו, שהרי לא ראה אותו ולא ידע עליו, מכל מקום הואיל ושליח ציבור הוא, הרי דעתו להוציא את כל השומעים, לכן כל המכוון ליבו לצאת, יוצא ידי חובתו, ואם לאו – אבל אם לא כיוון ליבו לצאת, - לא יצא – ידי חובתו, אף על פי שזה שמע וזה לא (המילה "לא" נוספה בטעות בנוסח המשנה שבירושלמי) שמע – אף על פי ששניהם שמעו, יש הבדל בין שמיעתו של זה לשמיעתו של זה, זה כוין לבו וזה לא כוין לבו – השומע ומכוון ליבו - יוצא, והשומע ואינו מכוון ליבו - אינו יוצא. אף בהלכה זו יש הבדל בין שמיעה לשמיעה, שפעמים יצא ופעמים לא יצא, ולכן נאמר "וכן".
לפי מה שביארנו את המשנה משמע, שמצוות שופר ומצוות מגילה צריכות כוונה, שצריך אדם לכוון ליבו לצאת ידי חובת המצווה. ויש סוברים, שאין צריכות כוונה, ולדעתם אין הפירוש במשנה: "אם כיוון ליבו" - לצאת ידי חובתו, אלא הפירוש: "אם כיוון ליבו" - לשמוע את קול השופר או את קריאת המגילה.
בתוספתא ראש השנה ב,ז שנו: רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו - יצא, ואם לאו - לא יצא, אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון ליבו וזה לא כיוון ליבו, זה שכיוון ליבו - יצא, וזה שלא כיוון ליבו - לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב, שנאמר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהילים י,יז), ואומר: "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כג,כו).
המילה "וכן" משמשת לחיבור הלכות שיש ביניהן צד של שוויון מלא או חלקי בדין.
המילה "וכן" חסרה במשנה שבבבלי וכן בציטוט שבבבלי. ואולם ישנה בציטוט שבירושלמי כאן. אפשר שהמשנה קטועה, שנקטע במשנתנו "רועה" ו"חולה" ששנינו בתוספתא, ועליהם מוסב "וכן" ("מבוא לנוסח המשנה").
כשמופיעה מילת "וכן" במשנה כמילת חיבור בין שתי הלכות שונות, בין שני משפטים עצמאיים, אין לפרשה כמילת דמיון והשוואה במובן של "וכך", אלא כמילה של ניגוד. מילת "וכן" שבלשון התנאים קשורה למילת "אכן" במקרא. אפשר להבין את "וכן" שבמשנה, כאילו כתוב "ואכן", אלא שנפלה האל"ף, שהרי נמצא כזה הרבה בלשון ארץ ישראל. הגרסה במשנתנו "וכן", מפני שיש כאן ניגוד. יציאת ידי חובה בשמיעת קול שופר אינה תלויה בכוונת הלב בלבד (מה שמלמדת ההלכה השנייה), אלא גם בשמיעת קול שופר ממש ולא ההברה (ההלכה הראשונה) ("לשוננו" כו).
• • •
לאחר שלמדנו על שופרות פסולים, באה משנה זו ללמד על קולות פסולים היוצאים משופר כשר.
התוקע – בשופר, לתוך (בתוך) הבור (חפירה באדמה) או לתוך הדות (נוסח אחר: החדות) (בור מוקף קירות אבן) או לתוך הפיטס (חבית גדולה של חרס) – שעמד בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך הפיטס ותקע (מקור המילה 'פיטס' ביוונית), אם קול שופר שמע – ששמע קול ברור, - יצא – ידי חובתו, אם קול הברה שמע – שלא שמע קול ברור אלא כמין הד, - לא יצא – ידי חובתו.
רב האי גאון פירש, שמשנתנו נשנתה בשעת גזירות השמד (לאחר דיכוי מרד בר כוכבא), שהיו יראים לתקוע בגלוי, והיו מתחבאים בבורות ותוקעים.
יש המציע לפרש, שתקעו בשופר לתוך מאגרי מים כדי לגרש את השדים, שקולותיהם נשמעים ממקומות אלו. דוגמה לכך יש בבבלי ראש השנה כח,א לפי גרסת כתבי יד: "התוקע לשד (רש"י: להבריח רוח רעה מעליו) - יצא".
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו, שאותם אנשים העומדים בבור ודאי שומעים קול שופר ויוצאים ידי חובתם, אלא שמשנתנו עוסקת במי שעומד בחוץ או אפילו על שפת הבור, ובכגון זה באה המשנה ללמד, שיש להבחין בין קול שופר לקול הברה, אם קול שופר שמעו - יצאו, ואם קול הברה שמעו - לא יצאו.
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר – בראש השנה, או קול מגילה – קול מגילת אסתר בפורים, אם כוין לבו (ריכז את מחשבתו) – לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, - יצא – ואף על פי שהתוקע או הקורא את המגילה לא התכוון להוציאו, שהרי לא ראה אותו ולא ידע עליו, מכל מקום הואיל ושליח ציבור הוא, הרי דעתו להוציא את כל השומעים, לכן כל המכוון ליבו לצאת, יוצא ידי חובתו, ואם לאו – אבל אם לא כיוון ליבו לצאת, - לא יצא – ידי חובתו, אף על פי שזה שמע וזה לא (המילה "לא" נוספה בטעות בנוסח המשנה שבירושלמי) שמע – אף על פי ששניהם שמעו, יש הבדל בין שמיעתו של זה לשמיעתו של זה, זה כוין לבו וזה לא כוין לבו – השומע ומכוון ליבו - יוצא, והשומע ואינו מכוון ליבו - אינו יוצא. אף בהלכה זו יש הבדל בין שמיעה לשמיעה, שפעמים יצא ופעמים לא יצא, ולכן נאמר "וכן".
לפי מה שביארנו את המשנה משמע, שמצוות שופר ומצוות מגילה צריכות כוונה, שצריך אדם לכוון ליבו לצאת ידי חובת המצווה. ויש סוברים, שאין צריכות כוונה, ולדעתם אין הפירוש במשנה: "אם כיוון ליבו" - לצאת ידי חובתו, אלא הפירוש: "אם כיוון ליבו" - לשמוע את קול השופר או את קריאת המגילה.
בתוספתא ראש השנה ב,ז שנו: רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו - יצא, ואם לאו - לא יצא, אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון ליבו וזה לא כיוון ליבו, זה שכיוון ליבו - יצא, וזה שלא כיוון ליבו - לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב, שנאמר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהילים י,יז), ואומר: "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כג,כו).
המילה "וכן" משמשת לחיבור הלכות שיש ביניהן צד של שוויון מלא או חלקי בדין.
המילה "וכן" חסרה במשנה שבבבלי וכן בציטוט שבבבלי. ואולם ישנה בציטוט שבירושלמי כאן. אפשר שהמשנה קטועה, שנקטע במשנתנו "רועה" ו"חולה" ששנינו בתוספתא, ועליהם מוסב "וכן" ("מבוא לנוסח המשנה").
כשמופיעה מילת "וכן" במשנה כמילת חיבור בין שתי הלכות שונות, בין שני משפטים עצמאיים, אין לפרשה כמילת דמיון והשוואה במובן של "וכך", אלא כמילה של ניגוד. מילת "וכן" שבלשון התנאים קשורה למילת "אכן" במקרא. אפשר להבין את "וכן" שבמשנה, כאילו כתוב "ואכן", אלא שנפלה האל"ף, שהרי נמצא כזה הרבה בלשון ארץ ישראל. הגרסה במשנתנו "וכן", מפני שיש כאן ניגוד. יציאת ידי חובה בשמיעת קול שופר אינה תלויה בכוונת הלב בלבד (מה שמלמדת ההלכה השנייה), אלא גם בשמיעת קול שופר ממש ולא ההברה (ההלכה הראשונה) ("לשוננו" כו).
• • •