שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 20

דר"ש היא וכו'. בבבלי בפסחים דף מ"ז ע"ב גרסינן ואי אמרי' הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור אמר רב פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ראויות לכתשן וכתישה ביו"ט מי שרי ראויות לכתשן כלאחר יד וכתבו תוס' בד"ה וכתישה ביו"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל ה"נ כתישה ועוד תימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה ל"ת דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בכיצד צולין אין שריפת קדשים דוחה י"ט ובפרק במה מדליקין יליף מקראי או משום כדמסיק רב אשי משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לדם ציפור לא משום דדחיה קאמר אלא משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור עליה משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה והשתא פריך שפיר וכתישה מי שרי דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה הוא שמתכוין לכסות ולא משתרי לצורך כיסוי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והתוס' תמהו עליו ופי' בענין אחר והוא דחוק ע"ש ולפום ריהטא היה נראה שתירוץ הש"ס כלאחר יד הוא תירוצו של רבי יוסה ותי' של הרשב"ם הוא כדברי רבי שמי אך לא דמיין דרבי שמי אקושית מתוך הוא דמשני והלכך בחורש ממש מחייב דמעולם לא הותר חרישה ביו"ט אבל אי אמרינן הואיל ודאי קשיא א"כ מעולם לא נחייב אחרישה ביו"ט וכקושית תוספות שם. גם מ"ש התוספות דאין יו"ט נדחה מפני העשה כדאשכחן בשריפת קדשים הוא תימא חדא דשריפת קדשים יכול לקיים אחר יו"ט והכא איירי שאי אפשר לו לקיים מצות כיסוי אחר יו"ט וכמ"ש תוס' שם בד"ה אחרישה וכו' וע"ק גבי כיסוי הוא ג"כ היתר מלאכת אוכל נפש שישחוט לכתחלה על סמך החפירה ואם לא נתיר לו לחפור אתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ בשריפת קדשים ואף תוספות בביצה דף ח' ע"ב בד"ה סוף סוף וכו' נמי סוברים דלמאן דיליף אין שריפת קדשים דוחה יו"ט מקרא אין לדמות מצות עשה דכיסוי לשריפת קדשים ע"ש וע"ק הרי קושית תוספות היא בעצמה קושית הש"ס בביצה דף ח' ע"ב וגם תירוצו של הרשב"ם הוא מוזכר בש"ס שם ויש לתמוה שלא הזכירו מזה דבר. ונ"ל דה"פ ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב דהא אם היה במקום חרישה דם ציפור היה ראוי לכיסוי דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ מלקות אין לחייבו עליו ומשני בחורש באבנים מקורזלות שאינן ראויות לכיסוי כמו שהן ופריך ראויות לכתשן ולכסות בהן ומשני כתישה ביו"ט מי שרי בכה"ג דע"כ צריכין לומר שכותשן קודם חרישה דאל"כ חייב על החרישה דהא דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים העשה ובכה"ג ודאי לוקין אלא ודאי שכותשן בעודן בקרקע א"כ חייב על הכתישה משום דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים לעשה ויש לי להאריך בכלל זה ואין כאן מקומו:

דג שסחטו וכו'. כתבו תוס' בדף קמ"ה בד"ה ור"י אמר אחד כבשים וכו' ובדג לצירו נמי הוה מחייב רבי יוחנן חטאת לתוך הקערה וכו' והדבר מבואר מסוגיין דהכי ס"ל לר"י ועיין ברי"ף שם:

אם להוציא ציר חייב ואפי' תימר דר"ש הוא דמר וכו'. כתבו תוס' בפרקין דף ע"ג ע"ב בד"ה וצריך לעצים וכו' נראה דאפי' לר' יהודה דמחייב אמלאכה שא"צ לגופה בעינן צריך לעצים וכו' וכדאר"י לקמן אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן להוי כמלאכה שא"צ לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל וקשה מנ"ל דרבי יוחנן כרבי יהודה אמר לשמעתתיה ואדרבה כאן מפורש דלא אמרה אלא אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דר"י דלדידיה אפי' לגופן חייב וכמו שפירשתי בקונט' גם מהא דאמר לקמן בסמוך נטע וזמר בשבת חייב ב' ולא פי' דזמר לעצים ש"מ דהך שמעתתא אליבא דר' יהודה והלכך אפי' לא זמר לעצים חייב משום קוצר לר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייבין עליה וצ"ע: