שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 44

מה צביעה היתה במשכן. וקשה הא היתה צביעת תכלת וי"ל דסובר דלא צבעי תכלת אלא שהיה להם תכלת ממצרים דבמדבר לא היה להם חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולן ודם מת אינו טוב לצבע ומסתמא לא נטלו למלאכת המשכן כי אם מן צבע הטוב והיפה והא ודאי אין סברא שהביאו מא"י חלזון חי דודאי אינו חי כל כך חוץ למים:

שהיו משרבטין בבהמה. בב"מ ספ"ד גרסינן מאי שרביטין הכא תרגמו מיא דחיזרא זעירא אמר רב כהנא מזקפתא ופירש"י מיא דחיזרא משקין אותה מי סובין והן נופחין מעיה ושערה נזקף מזקפתא קרצוף ע"כ וכאן משמע דלא כשני הפירושים ונראה דהיינו דקאמר הכא תרגמו פי' בבבל פירשו כך אבל בא"י פירשו משרבטין שהיו מכין בשרביט וכדפירשתי בקונטרס:

הדא אמרה העושה חבורה וכו'. מכאן נראה ראיה מבוררת לפירש"י בפרק ח' שרצים שפי' כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע ודלא כפי' תוספות דחייב משום נטילת נשמה כשנצרר הדם דלא משמע כן אלא כשנצרר הדם חייב משום צובע וכשיצא הדם חייב משום נטילת נשמה כדמסיק בסמוך וגם על הרמב"ם קשה שכתב שהוא משום מפרק וא' מן החכמים השיב לי דמגמ' דשבת דף ק"ו מוכח דלא כירושלמי דאמרי' התם כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר וכו' מ"ט מדאיצטריך קרא למשרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומילה צריך לדם היוצא כדאמרי' האי אומנא דלא מייץ סכנה וא"כ נוכל למילף ממילה דחובל ויצא דם דחייב אף במקלקל אמנם נצרר הדם ולא יצא דחייב משום צובע ליכא למילף ממילה דחייב ואמאי אר"א סתם חוץ מחובל ה"ל לחלק בין חובל ויצא דם ובין נצרר הדם ולא יצא אעכ"ל דטעם אחד לשניהם כמ"ש תוס' או כמ"ש הרמב"ם ע"כ ואינו מחוור דהא ברייתא היא דתנינן בה כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ולא ר"א אמר להך מילתא כמ"ש החכם הנזכר ואין להקשות כן שיפרש ויחלק באיזה חובל ותדע דהא ר' יוחנן אמר לר' אבהו ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו וכו' א"כ בודאי צריכין לומר דאיירי בחובל ויצא ממנה דם תקשי ליה נמי דה"ל לחלק א"ו כמ"ש. ותו דגם בירושלמי לעיל בפרק במה מדליקין דף י' מביא להך ברייתא דכל המקלקלין וכו' וצ"ל דכיון דנפקא לן דמקלקל בחבורה חייב אין סברא לחלק ומ"ש החכם הנז' ומילה צריך לדם היוצא כדאמרי' וכו' אין ראיה מכאן דמ"מ איכא מילה בלא דם כגון שנבלע בו דמו כדתנן בפ"ב דחולין. ועדיפא מיניה הל"ל דאין צביעה באדם ועיין במג"א ס"ס ש"ך:

המאדים אודם בשפה חייב. מכאן ראיה למ"ש המג"א סימן שכ"ח שאסור להניח בגד אדו' על גבי מכה מפני שהוא צובע: