חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת בבא מציעא · דף 30a

גמרא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו'. בנ"י הקשה אמאי לא פריך בלא"ה אף אם טומא' הוא רק ל"ת מ"מ הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיי' לעשה עד דמהדר לבית בעלי', ביאור הדברים אף דאפשר שקודם שהגבי' האבידה א"צ לטמא עצמו כגון שמונח בפתח הקברות, מ"מ גם שמגבי' עדיין לא מקיים העשה עד דמהדר למרי' ע"ש, ושמעתי אומרי' בשם ידידי מחו' הרב המאוה"ג מו"ה ישראל קאליש ליישב דמיירי בנאבד החפץ מיד שואל, והמשאיל בעל החפץ מצא חפץ זה בבית הקברות דמיד שהגביהו נפטר השואל מתשלומי' והוי השבה, ודפח"ח:
ואולם עדיין יש לפקפק דכי היכי דאם מוצא אבידת עצמו צריך שיפסיד מעותיו מבלי לטמאו, ה"ה בזה החפץ שהשאיל לחבירו כשמוצא אותו הדין נותן שיאמר אין רצוני ליטמא וליקח החפץ בענין שהמניעה מצדו ולפטור את השואל מתשלומי' מ"מ אפשר להא צריך קרא שאין מהצורך לפטור את השואל מתשלומי' כי יוכל לומר שאינו מקבל בתורת חזרה, ואעפ"כ אינו מטמא כי רשאי להתעלם.
אמנם לדידי נראה בפשוטו יותר דמשכחת לה בראובן שהפקיד חפץ אצל שמעון על משך שנה ונאבד החפץ משמעון באונס באופן שפטור מלשלם, ותוך השנה מצא שמעון החפץ דבזה במה שנוטל שמעון החפץ תיכף כשבא החפץ לידו מקיים מצות השבה, כיון דהוא שומר הבעלי' וידו כיד הבעלי' ולא כלתה שמירתו. ואף לפי האיבעי' דהש"ס ב"ק (דף קח ע"ב) בנגנב' באונס והחזירו הגנב לבית שומר ומת' בפשיעה אם השומר פטור מטעם דכלתה שמירתו היינו דאין עליו עוד חיוב שמירה, אבל בודאי אם רצונו לקבל עליו שמירה ניחא לי' להבעלי' בזה כיון דלא מעל ולא פשע בשמירה, א"כ במה דמגבי' החפץ של ראובן בתורת שומר אבידה מתקיים בזה השבה והוי בעידנא כנלענ"ד נכון בעזה"י:

תד"ה הא אין עשה וכו' וכן לקמן גבי אביו אומר לו היטמא וכו'.
מבואר דהתוס' ס"ל דפירכת הש"ס לקמן על אומר אביו היטמא ולא על אומר לו אביו אל תחזיר אבידה כפירש"י לקמן, ואולי מטעם דעל אבידה ליכ' קושי' דשפיר הי' ס"ד דישמע לו לדחות ממון מקמי איסורא דמצות כ"א, וכן מצאתי בשיט' מקובצ' שהקשו הראשוני' כן על פירש"י דלקמן, ואול' לפי מה שפירשנו דקאי על אמר לו אביו היטמא, יש להקשות לכאורה לפמ"ש תוס' סוף חולין בשם ריב"א דהיכא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מכל מקום אם עבר ועשה עכ"פ נדחה הלאו, ולא קאי עלה, א"כ מאי פריך דאי לאו קרא היה ס"ד דאם שמע לאביו וטימא את עצמו דלא לקי דעכ"פ הלאו דטומאה נדחה מכח עשה משום הכי כתב קרא דאני ה' כולכם חייבים דבזה ליכא כלל מצות עשה דכ"א וממילא לקי על הטומאה, ולפי פירש"י דקאי על אביד' ניחא דבלא"ה לא לקי אלאו דלא תוכל להתעלם דהוי לאו שאין בו מעשה (ועדיין אינו מיושב כל צרכו דמאי פריך דלמא הברייתא ס"ל כר"י דלאו שא"ב מעשה לוקה והרי קרא דאני ה' בודאי לא מיותר דאצטריך עכ"פ לענין אמר לו אביו היטמא וטימא דלוקה או באומר לו אביו לעבור על לאו לחוד אלא דעיקר הפירכא על לישנא דהברייתא, ממילא הברייתא כמ"ד דלאו שא"ב מעשה לוקין) אבל לפי' תוס' קשה כנ"ל (ונ"ל), דלקמן דכיון דעכ"פ בלאו קרא ידעי' דלא ישמע לכתחלה לעשות כדברי אביו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אלא דהיה ס"ד דלא ילקה על לאו היא גופא תקשי אמאי נקט ברייתא גוונא דחיקא היכא דהוי עשה ול"ת דאשמועי' קרא רק לענין דיעבד מש"ה דלוקה, ואמאי לא נקט בפשוטו שצוהו לעבור לאו גרידא דס"ד ישמע לו ממש, אע"כ דגם באמר לו אביו היטמא היה ס"ד דישמע לו ושפיר פריך, (ועוד) נלענ"ד עפ"מ דהקשה בהג"מ פ"ו מהל' ממרים דל"ל קרא הא פשיטא דל"י לו כיון דאמר לו לעבור עבירה היה אביו רשע ואין מחוייבי' בכבודו, ותירוצו שם אינו מובן לי כראוי, והיה נ"ל בפשוטו כיון דאם הדין דעשה דכבוד דוחה ל"ת הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו ולא מקרי רשע בכך דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב וממילא מצווהו דבר המותר, וכיון שכן שפיר פריך דהוי ל"ת ועשה דאסור לו לטמא וממילא צוואתו הוא לעבור עבירה וידענו דאזדא בזה ממילא מצות כ"א, וממילא אם טימא לוקה דלא קיים כלל עשה דכיבוד אב דהא אביו רשע כיון שצוה לו דבר שאינו רשאי לעשותו מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נכון וגמור היטב בעזה"י: