תד"ה אלא לזקן, וא"ת תיפוק לי' מולאחותו וכו'. למה שהקשו תוס' פ"ד דשבועות לפי המסקנא בברכות גבי ולאחותו דשב וא"ת שאני, נראה לפענ"ד לפי גירסת הרא"ש אליבא דהרי"ף דרכו להחזיר בשדה וכו' מבואר דאם נטלו בשדה להוליכו עד העיר יכול להניחו שם כיון דאין דרכו להחזיר בעיר, אלא דהאיבעי' אם חייב להחזיר עכ"פ בשדה עד העיר או לא, א"כ י"ל דקרא אצטריך בכה"ג דהחזירו בשדה כשבא בעיר רשאי להניחו, אף דמבטל מצות השבה בקום ועשה:
בד"מ בחו"מ (סי' רס"ג) כ' ואין דבריו נראים וכו' עיי"ש.
לכאורה דברי ד"מ תמוהים מאוד דהא לפי גירסת הרא"ש שהיא גירסתינו מבואר דזהו פשיטא דאם החזיר בשדה מחויב להחזיר בעיר כדאמרי' בשדה מיהו חייב, וכיון דמחייב לי' בשדה מחייב לי' בעיר, אלא דהאיבעי' אם לא יחזיר כלל, או דיחזיר לגמרי, וא"כ אם אנן פסקי' לחומרא דיחזיר בשדה איך נימא כשבא לעיר לא יחזיר מספק זלזול, הא אין כאן ספק עוד דודאי מחוייב להחזיר בעיר כיון דכבר נטלה להחזיר בשדה.
ונלענ"ד עפ"י דברי התוס' (דף כה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' תוכן דבריהם, הא דבהתחיל להחזיר בעיר ואינו לפי כבודו אינו חייב לגמור ההשבה בבהמה דאנקטינהו נגרי ברייתא ל"א דמיד שנטלה בידו מחייב לי' בהשבה כמו בספק הינוח, היינו משום דמפטר כלל בהשבה ולא נתחייב בהגבהה ובהשבה ולא נעשה עליו שומר וכו' ע"ש, וכן בב"י כ' בכוונת הרמב"ם דאם הכישה נתחייב בה הוא רק בבהמה, מ"מ האיבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' מיירי גם בשאר מילי, והא דאמרי' כיון דנתחייב בשדה היינו כיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בה, והיינו דכוונת הב"י ג"כ כסברת תוס' כיון דבשעת הגבהה היה עליו חיוב השבה נעשה עליו שומר אבידה.
ולפ"ז נראה הא דאמרי' בפשיטות כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר בעיר היינו לפי אותו הצד דבשדה מיהו חייב להחזיר, א"כ בהגבהתו נעשה שומר אבידה מש"ה חייב להחזיר בעיר, אבל לאידך צד השבה מעליא בעי דא"צ להחזיר בשדה ממילא אף אם נטלה בשדה יכול להניח כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, ודומה לנטל' בעיר דיחזירנו, וא"כ דהוא איבעי' דלא אפשיטא, ושפיר י"ל דבשדה מחוייב להחזיר מטעם ספק וליכא זלזול, וכשבא לעיר יניח דהוי ספק שמא לא היה חייב בשדה ולא נתחייב מעולם בהשבה ולא נעשה עליו שומר אבידה, ונכון בעזה"י:
בד"מ בחו"מ (סי' רס"ג) כ' ואין דבריו נראים וכו' עיי"ש.
לכאורה דברי ד"מ תמוהים מאוד דהא לפי גירסת הרא"ש שהיא גירסתינו מבואר דזהו פשיטא דאם החזיר בשדה מחויב להחזיר בעיר כדאמרי' בשדה מיהו חייב, וכיון דמחייב לי' בשדה מחייב לי' בעיר, אלא דהאיבעי' אם לא יחזיר כלל, או דיחזיר לגמרי, וא"כ אם אנן פסקי' לחומרא דיחזיר בשדה איך נימא כשבא לעיר לא יחזיר מספק זלזול, הא אין כאן ספק עוד דודאי מחוייב להחזיר בעיר כיון דכבר נטלה להחזיר בשדה.
ונלענ"ד עפ"י דברי התוס' (דף כה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' תוכן דבריהם, הא דבהתחיל להחזיר בעיר ואינו לפי כבודו אינו חייב לגמור ההשבה בבהמה דאנקטינהו נגרי ברייתא ל"א דמיד שנטלה בידו מחייב לי' בהשבה כמו בספק הינוח, היינו משום דמפטר כלל בהשבה ולא נתחייב בהגבהה ובהשבה ולא נעשה עליו שומר וכו' ע"ש, וכן בב"י כ' בכוונת הרמב"ם דאם הכישה נתחייב בה הוא רק בבהמה, מ"מ האיבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' מיירי גם בשאר מילי, והא דאמרי' כיון דנתחייב בשדה היינו כיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בה, והיינו דכוונת הב"י ג"כ כסברת תוס' כיון דבשעת הגבהה היה עליו חיוב השבה נעשה עליו שומר אבידה.
ולפ"ז נראה הא דאמרי' בפשיטות כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר בעיר היינו לפי אותו הצד דבשדה מיהו חייב להחזיר, א"כ בהגבהתו נעשה שומר אבידה מש"ה חייב להחזיר בעיר, אבל לאידך צד השבה מעליא בעי דא"צ להחזיר בשדה ממילא אף אם נטלה בשדה יכול להניח כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, ודומה לנטל' בעיר דיחזירנו, וא"כ דהוא איבעי' דלא אפשיטא, ושפיר י"ל דבשדה מחוייב להחזיר מטעם ספק וליכא זלזול, וכשבא לעיר יניח דהוי ספק שמא לא היה חייב בשדה ולא נתחייב מעולם בהשבה ולא נעשה עליו שומר אבידה, ונכון בעזה"י: