גמרא, לימא מתשעה בי' (בניסן אתותב' חגא דשבועיא דלא למספד בהון, ותמניא גופא ממילא אסור, דהוי יומא דאתוקם בי' תמידא, כדקתני מריש ירחא דניסן ועד תמניא בי' אתוקם תמידא, ומשני) כיון דאלו מקלע מלתא (גזירה שצריכין להתענות) ובטלינה לשבעה (דכבר רשאי להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין, יהא עכשיו מ"מ) תמניא גופא אסור משום חגא דשבועיא.
ואי קשיא אכתי לימא מתשעה בי', ומ"מ יהא תמניא אסור (אף היכא דאזיל מיני' יו"ט דתמיד) מחמת שיהי' קמי יומא דחג שבועיא, (דהא כל הכתוב במגילת תענית לפניו נמי אסור), י"ל דמש"ה נקט מתמניא, דנפקא מיני' אם מקלע מלתא ובטלי' לששה ימים דיאסר היום שביעי מחמת יום שלפניו של תמניא, ומה דקאמר ובטלינה לשבעה ולא קאמר ובטליניה לששה י"ל דהתרצן מתרץ רק מה דהקשה לי' תמניא גופא, הא אסור דהו"ל יום דאתוקם תמידא, על זה מסיק לתרץ ובטליניה לשבעה, ואם נפרוך תיפוק ליה דאכתי הוי יום שלפניו, נתרץ בטלינה לששה, ועוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ נפקא מיניה דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כי אם בתענית אבל בהספד היה שרי, אבל מצד יו"ט עצמו אסור גם בהספד.
ורש"י ז"ל תירץ על קושיא זו, דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כיון דמחמת יו"ט גופי' בטל איך ניקום ונגזר מחמת יום שלפני יו"ט, וכמו דמתרץ בש"ס לקמן ביום טוריינוס.
ותימה בעיני שמשוה את החילוקים דהא אינו מהדומה כלל, דהתם כיון דהצרה שבאותו יום עצמו, שנהרגו בו שמעי' ואחי' גורם לבטל היו"ט עצמו ממנו, כש"כ שיש כח בהצרה לבטל טיבותא דידיה מחמת יום שלפניו, משא"כ הכא דיום תמניא עצמו אין בו סבה שיגרום לבטל עצומו, אלא כיון דבטליני' לשבעה וא"א לבטל לחצאין ממילא נמשך תמניא עמו ונתבטל, והיינו במה שהוא מצד שמחובר לחג דשמנה ימים דאתוקם תמידא, אבל במה שהוא שלפניו מיום תשעה בזה הוא ענין נפרד, ולא בטל בביטול חג דתמידא, וד' יאר עיני בדברי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל:
ואי קשיא אכתי לימא מתשעה בי', ומ"מ יהא תמניא אסור (אף היכא דאזיל מיני' יו"ט דתמיד) מחמת שיהי' קמי יומא דחג שבועיא, (דהא כל הכתוב במגילת תענית לפניו נמי אסור), י"ל דמש"ה נקט מתמניא, דנפקא מיני' אם מקלע מלתא ובטלי' לששה ימים דיאסר היום שביעי מחמת יום שלפניו של תמניא, ומה דקאמר ובטלינה לשבעה ולא קאמר ובטליניה לששה י"ל דהתרצן מתרץ רק מה דהקשה לי' תמניא גופא, הא אסור דהו"ל יום דאתוקם תמידא, על זה מסיק לתרץ ובטליניה לשבעה, ואם נפרוך תיפוק ליה דאכתי הוי יום שלפניו, נתרץ בטלינה לששה, ועוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ נפקא מיניה דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כי אם בתענית אבל בהספד היה שרי, אבל מצד יו"ט עצמו אסור גם בהספד.
ורש"י ז"ל תירץ על קושיא זו, דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כיון דמחמת יו"ט גופי' בטל איך ניקום ונגזר מחמת יום שלפני יו"ט, וכמו דמתרץ בש"ס לקמן ביום טוריינוס.
ותימה בעיני שמשוה את החילוקים דהא אינו מהדומה כלל, דהתם כיון דהצרה שבאותו יום עצמו, שנהרגו בו שמעי' ואחי' גורם לבטל היו"ט עצמו ממנו, כש"כ שיש כח בהצרה לבטל טיבותא דידיה מחמת יום שלפניו, משא"כ הכא דיום תמניא עצמו אין בו סבה שיגרום לבטל עצומו, אלא כיון דבטליני' לשבעה וא"א לבטל לחצאין ממילא נמשך תמניא עמו ונתבטל, והיינו במה שהוא מצד שמחובר לחג דשמנה ימים דאתוקם תמידא, אבל במה שהוא שלפניו מיום תשעה בזה הוא ענין נפרד, ולא בטל בביטול חג דתמידא, וד' יאר עיני בדברי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל: