כסא רחמים על מסכת כלה · פרק 3 · הלכה 2

הרגיל בקצת גרסינן והוא מין זרעים שזורעים בארץ ישמעאל, וכתוב הדר הוא בישעיה סי' כ"ח והפיץ קצח:

דמו בראשו. פירש"י ז"ל לפי שרוח מערבית לחה ומכנסת הרוח לתוך הגוף:

אלא באפוי הא דהרגיל בו אינו בא לידי כאב הוא באפוי:

תוספות
הרגיל בקצח וכו'. בש"ס בברכות דף מ' ע"א הכי אתמר אמר ר' חמא בר ר' חנינא הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב מתיבי רשב"ג קצח אחד מס' סמני מות הוא וכו' ל"ק הא בריחו הא בטעמו אמיה דר' ירמיה אפיה ליה רפתא ומדבקה ליה ומקלפא ליה. ולפי מה שכתבנו בסמוך דמסכתא זו מבריתות נתחברה קודם התלמוד ק"ק דמימרת ר' חנינא דהרגיל בקצח וכו' הוא בריתא שלנו ומאי דמותיב עליה בש"ס מרשב"ג הוא סוף הבריתא ותו דהכא מפורש דלא אמרו אלא באפוי וא"כ מאי מותיב לר' חמא. ותו דמשמע דבאפוי כלומר שנתן קצת בפת ואפאו תו ליכא למיחש למידי. ולא אתי כהאי דעבדא אמיה דר' ירמיה דמקלפא ליה. וזיל לאידך גיסא דמהא דאמיה דרבי מוכח דניכר שפיר דאי לא מקלפא ריחו קשה והנסיון יוכיח. ואיך קתני בבריתא דבאפוי שפיר נאה וליכא מידי דקשה. ויש לישב, ובדברי הרב נחלת יעקב יש יתור לשון שאינו צריך וקצירת האומ"ר במה שצריך ואין להאריך:

ומה שכתב הרב רגל ישרה והגיה דלא אמרו אלא באפיו ופירש דהיינו כמאי דעבדא אמיה דר' ירמיה, לדעתי הקצרה אינו מחוור מכמה טעמים כמו שיראה המעיין: