כסא רחמים על מסכת כלה · פרק 2 · הלכה 5

סחו לי מלאכי השרת. מפרש אמימ' בנדרים דף ך' ע"ב מלאכי השרת רבנן דמצוינין כמלאכי השרת ומובדלים משאר העם. מפני שהופכים שלחנם ולכך לוקים בירכים:

חרשים מפני שמספרים ומשמיעים קולם וכל הני מדה כנגד מדה נינהו לפי רשעו לוקה בזרעו:

תוספות
סחו לי מלאכי השרת וכו' חגרים מפני מה וכו' אע"ג דבסמוך אמרינן דהמסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים חגרים סומים וכו'. יהיו לו בנים בעלי מומין וכיוצא חגרין וכו' וכן מחדי מהנהו ולא מסיימא מילתא אבל הני לכל מין יש לו טעם בפני עצמו. ולאו מילתא פסיקתא קאמר דלא אפשר חגרין אלא מטעם זה וכן אינך. א"נ דהא פליגי עלה הכא והתם. אמנם בנדרים דף ך' אמרינן המסתכל בעקיבה של אשה הויין ליה בנים שאינן מהוגנין ותו לא:

כל מה שאדם רוצה לעשות וכו'. הטור כתב בא"ה סי' כ"ה דשלא כדרכה שרי ובלבד שלא יוציא ז"ל והאחרונים האריכו בזה רמזתי דבריהם אני הדל בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ר"ם ועיין בפסקי הרב המאירי ז"ל לנדרים שנדפסו מחדש. וא"ת דהאמרינן בירושלמי פ"ק דשבת דחסיד אחד היה שונה אל תאמן בעצמך עד זקנותך אתת רוחא ונסיתיה ושרי תהי ביה אמר לא תצוק רוחא אנא. ופירש הרב עיר וקדיש מהר"ר מנחם די לונזאנו ז"ל שבא עליה וכן מוכח מדברי הרב יפה מראה ז"ל ואיך אמר לא תצוק האיכא ז"ל וי"ל דמאי דקאמר לא תצוק רוחא אנא היינו ליתובי דעתיה בפלגא דלא חטא באשה ובנדה או גויה. אכן רו"ח היא באנוש וכמ^ש הרב מהר^ם מלובלין ז"ל בתשובותיו דאשה שבא עליה שד לא נאסרה לבעלה. אמנה ודאי דחטא בהוצאת ז"ל ועל זה נקל לחסיד כמוהו לעשות תשובה ונסלח לו. ושפיר קאמר לא תצוק רוחא אנא: