משנה
אין מוציאין את האור – ביום טוב, לפי שלא הותר אלא להבעיר את האש, אבל לא להוציא אש חדשה, לא מן העצים – שמשפשפים שני עצים זה בזה עד שנוצר חום שמבעיר חומר בעירה, כגון נסורת עצים או עשב יבש; או שלוקחים עץ ונוקבים בו נקב וממלאים אותו חומר בעירה, ולוקחים עץ קשה בעל ראש כדורי ונותנים אותו בנקב ולוחצים עליו ביד אחת, וביד השנייה מסובבים אותו במהירות רבה עד שנוצר חום וחומר הבעירה מתלקח, ולא מן האבנים – שמשפשפים שתי אבנים זו בזו ויוצאת מהן אש, ולא מן העפר – שלוקחים גללי בקר או צאן ומטמינים אותם בעפר, וכשהם נרקבים ומתחממים יוצאת מהן אש, ולא מן המים – שמעמידים כלי זכוכית מלא מים מול השמש ועל ידי ריכוז קרני השמש באמצעות כלי הזכוכית מבעירים חומר בעירה (ביאור הדרכים להוצאת האור הוא על פי "כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים שע-שעא; ו"משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 200),
ואין מלבנין את הרעפים (טסים מחרס קמורים או שטוחים המונחים על גבי אבנים והאש מתחתיהם ועליהם אופים או צולים. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד תקכז; ו"מתקני אפייה בראי הספרות התלמודית", "קתדרה" 139, עמודים 93-96), לצלות עליהן – אף על פי שהליבון הוא לצורך יום טוב, שהרי צולים על הרעפים, כיוון שבליבון זה הרעפים מחוסמים (מחוזקים ומתקשים) באש, הליבון נחשב כעשיית כלי שאסורה ביום טוב.
ועוד אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עומד אדם על המוקצה – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, ערב שבת בשביעית – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, ואומר: "מיכן (מכאן) אני אוכל למחר" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת (רק ערב שבת בשביעית, שאין מעשר נוהג בה, מותר לו לאכול בשבת מן המוקצה, אבל ביתר השנים, שמעשר נוהג בהן, אסור לו לאכול בשבת, מפני שהיא קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אם הוא מעשר את הפירות בערב שבת, הוא יכול לעשות כן בכל שנה. - אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשניהם אסור להפריש. לכן הדין שאמר רבי אליעזר הוא גם ביום טוב, אלא שדבריו נאמרו לעניין שבת).
וחכמים אומרים: עד שירשום – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, ויאמר: "מיכן (מכאן) ועד כאן".
• • •
אין מוציאין את האור – ביום טוב, לפי שלא הותר אלא להבעיר את האש, אבל לא להוציא אש חדשה, לא מן העצים – שמשפשפים שני עצים זה בזה עד שנוצר חום שמבעיר חומר בעירה, כגון נסורת עצים או עשב יבש; או שלוקחים עץ ונוקבים בו נקב וממלאים אותו חומר בעירה, ולוקחים עץ קשה בעל ראש כדורי ונותנים אותו בנקב ולוחצים עליו ביד אחת, וביד השנייה מסובבים אותו במהירות רבה עד שנוצר חום וחומר הבעירה מתלקח, ולא מן האבנים – שמשפשפים שתי אבנים זו בזו ויוצאת מהן אש, ולא מן העפר – שלוקחים גללי בקר או צאן ומטמינים אותם בעפר, וכשהם נרקבים ומתחממים יוצאת מהן אש, ולא מן המים – שמעמידים כלי זכוכית מלא מים מול השמש ועל ידי ריכוז קרני השמש באמצעות כלי הזכוכית מבעירים חומר בעירה (ביאור הדרכים להוצאת האור הוא על פי "כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים שע-שעא; ו"משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 200),
ואין מלבנין את הרעפים (טסים מחרס קמורים או שטוחים המונחים על גבי אבנים והאש מתחתיהם ועליהם אופים או צולים. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד תקכז; ו"מתקני אפייה בראי הספרות התלמודית", "קתדרה" 139, עמודים 93-96), לצלות עליהן – אף על פי שהליבון הוא לצורך יום טוב, שהרי צולים על הרעפים, כיוון שבליבון זה הרעפים מחוסמים (מחוזקים ומתקשים) באש, הליבון נחשב כעשיית כלי שאסורה ביום טוב.
ועוד אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עומד אדם על המוקצה – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, ערב שבת בשביעית – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, ואומר: "מיכן (מכאן) אני אוכל למחר" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת (רק ערב שבת בשביעית, שאין מעשר נוהג בה, מותר לו לאכול בשבת מן המוקצה, אבל ביתר השנים, שמעשר נוהג בהן, אסור לו לאכול בשבת, מפני שהיא קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אם הוא מעשר את הפירות בערב שבת, הוא יכול לעשות כן בכל שנה. - אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשניהם אסור להפריש. לכן הדין שאמר רבי אליעזר הוא גם ביום טוב, אלא שדבריו נאמרו לעניין שבת).
וחכמים אומרים: עד שירשום – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, ויאמר: "מיכן (מכאן) ועד כאן".
• • •