קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 17

יכול יהו לוקין על התוספת. כך מתחלת ברייתא ומסיק שם דפטור וכך היא שנויה בבבלי בפ"ק דמ"ק:

ר"י פתר. להך ברייתא על חרישה וה"ק יכול ילקה על חרישה ולהכי קרי לה תוס' דלא נפיק עיקרו מן התורה דבפרט לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרי':

יכול ילקה על איסור שני פרקים הראשונים. דהיינו תוספת שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת ונסיב לפטורא דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:

אית תניי תני. איסור חרישה מקראי דשש שנים וכו' ואיכא דמפיק מן הלאוין חדא כר"י וחדא כר"א ל"א הנך תנאי תנו בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על התוס' בשביעית איכא תנא דמפיק ליה מדכתיב שש שנים והיינו כר"י דה"ק כיון דאיכא פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה ודאי דמוקמי' הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט ואיכא תנא דמפיק מדכתיב שדך לא תזרע דברישא דקרא כתיב ובשנה השביעית וכו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנ' ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפי' על החרישה חייב וכר"א:

השמר בלא תעשה. גבי שחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' והשמר פן ואל אינן אלא לא תעשה:

מה העלאה שהיא בעשה. דשם תעלה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:

הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה וגו' והשמר ל"ת הוא:

אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:

בגין דכתיב וכו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה ילפינן דאית בהו לא תעשה:

הא. אי לא הוה כתיב היקישא לא היינו שומעין ל"ת בשחיטה וזריקה אע"ג דהעלאה בכלל ושם תעשה היתה ונאמר דהעלאה ה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה אלא ודאי כיון דהלאו בל"ת ופרט בעשה לא ה"ל דבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א:

מה עביד לה ר"י. ל"ג בכלאים ואי גרסי' צ"ל מה עביד לה ר"א:

ומשני שלא תאמר וכו'. לעולם אף דכלל בעשה ופרט בלא תעשה דרשינן בדבר היוצא מן הכלל והיקישא איצטריך לחלק דה"א דאם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת איצטרך היקישא דחייב על כל אחת ואי קשיא כיון דהעלאה יצאה מן הכלל לחלק נמי יצאה לכך קאמר שלא תאמר דשאני שחיטה וזריקה דבלאו א' נאמרו ושייכי להדדי כמו תולדות לאבות ולא יצאה העלאה אלא לחייב על אחת מהן אם עשאה בפני עצמה לכך כתיב היקישא למשמע מינה לחלק נמי שאם עשאן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת: