קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 4

אות מתניתא אמרה. איכא ברייתות דתני בה:

משמשיה. כלים המשמשין לעכו"ם:

כל עצמו. שתהא עכו"ם מטמא לא שמעינן אלא מדכתיב תזרם כמו דוה וברישא דהאי קרא כתוב וטמאתם את צפוי וגו' והיינו משמשין:

ומשני תיפתר. תפרש להך קרא וטמאתם וגו' דאיירי בעכו"ם שחקוקים על הציפויים ועל האפודים לכך הם כעכו"ם ממש:

במשתחוה לאפוד עצמה. שעשה לאפוד עכו"ם כדמצינו באפוד שעשה גדעון שעשו הם אותו לעכו"ם:

מתני'. דעכו"ם דמייתי בסמוך אתיא כמ"ד דלר"ע עכו"ם ומשמשיה כנידה:

ותנינן. כלומר דתנינן בפ"ג דעכו"ם:

אבניו ועציו ועפרו של בית עכו"ם מטמאין כשרץ. ר"ע אומר כנידה והני משמשין נינהו ואפילו הכי קאמר ר"ע דמטמאין כנדה:

תיפתר בשהשתחוה לבי' ואח"כ בנאו. שהבית עצמו הוא עכו"ם:

ופריך והא תנינן. שם במסכת עכו"ם:

ג' בתים הן. ואחד מהן סיידו וכיידו לשם עכו"ם וחידש נוטל מה שחידש ואין חידו' זה אלא משמשין ואפ"ה מטמאין כנדה דבסיפא דהך מתני' דלעיל דאר"ע כנדה מיתנייא הך מתני' דג' בתים:

תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ חידשו. פי' שהשתחוה תחלה למה שחידש ואח"כ חידשו וקושיא זו ופירוקה דחוקים ובמס' עכו"ם פ"ג ל"ג לה וכ"נ עיקר:

המשתחוה לבית אסרו. דקסבר תלוש ולבסוף חברו כאבני הבית שהיו תלושין ולבסוף חיברן בקרק' בבנין כתלוש דמי:

ה"ג המקדיש את הבית אין מועלין בו. וה"פ סובר ר' יוחנן דכמחובר לקרקע הוא ואין מעילה במחובר לקרקע:

הוויי בה רבנן. פירשו בה התלמידים דר"י ורב פליגו:

מ"ד אסרו. המשתחוה לבית אסרו סובר נמי דמועלין בו דכיון דהוא כתלוש מועלין נמי בו:

ה"ג מ"ד אין מועלין בו לא אסרו. וה"פ מאן דאמר אין מועלין בו דכמחובר לקרקע הוא ואינו נאסר דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"נ דלא אסרו אם השתחוה לו:

מתניתא. דפ"ד דמקואות:

השוקת. אבן חלולה על שפת המעיין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות:

ה"ג אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וא"צ צמיד פתיל ואינה פוסלת המקוה היתה כלי וחיברה בסיד ממלאין בה וכו' וכ"ה במסכת ע"ז וה"פ אין ממלאין בה מים לקדש בהן אפר פרה דבעינן שיהיו המים בכלי ושוקת לאו כלי הוא כיון שחיברה ולבסוף חקקה ואינה צריכה צמיד פתיל אם היתה באהל המת מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד בלא צמיד פתיל לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי בלא צמיד פתיל ואינה פוסלת המקוה אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול המקוה שלא באו מכלי למקוה:

מפני שחקקה תחלה ואח"כ חיברה. אמרינן בסיפא דהוה כלי:

הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא. הוה כלי דה"ל כמחובר מעיקרו:

ה"ג וההן בית לאו כמי שחיברו ואחר כך חקקו הוא. וה"ל כמחובר מעיקרו וקשיא לרב:

מה עביד לה רב. כלומר ולרב קשיא מתני' סיתותן של אבנים. הקיצוץ שמקצצין האבנים הוא הגמר והקיצוץ נעשה קודם הבניין והוה ליה כחקקו ולבסוף חיברו הלכך כתלוש הוא:

ה"ג ולית הדא פליגא על רבי יוחנן וכו' ד"ה מותר תיפתר שהשתחוה לכל אבן וכו'. וה"פ ולית הדא מתני' דתנן בה עציו ואבניו ועפרו אסורין וכי אינה פליגא על ר"י דאמר דעכו"ם שנשתברה אסורה דהא סברנן לומר דבאינו עתיד להחזירן לכליין מודה ר"י והנך נמי אין עתיד להחזיר כולם ואפ"ה אסורין וקשיא אפי' לר' יוחנן וכ"ש לרשב"ל ומשני שהשתחוה לכל אבן ואבן והנך שברים כל אחד עכו"ם לעצמו ואפי' אין עתיד להחזירו אסור ואפי' נשתבר האבן עצמו הרי הוא כעכו"ם שנשתברה ואסור:

ואפי' על רשב"ל. ל"ק ממתני' לא כן סברנו לומר אם בעתיד להחזירן. השברים לכליין אסורין והנך אבנים ועצים אע"ג דאין עתיד להחזירן מ"מ כיון שהם מונחים במקומן אסורין כמי שעתיד להחזיר וכדר' יודן:

ה"ג אם היו מונחין במקומן כמי שהוא עתיד וכו'. והא תנינן שלש אשירות הן. וקס"ד אע"ג שלא השתחוה לו אלא לאחר נטיעה: