מעדני יום טוב על מנחות · הלכות ציצית

דב"ש דרשי סמוכים. דאין נראה שהרי"ף סובר דהלכה כב"ה כדדייק לעיל דכב"ש קי"ל מדר"א בר צדוק ומדרבי כו' וכן כתב נמי לעיל דרב עמרם פסק בהא כב"ש:

אבל במינו מיחייב. כלומר אבל מיהת בהא לא קיימא לן להרי"ף כר"ת דהרי"ף מחייב במינו:

ודייק דסדין בציצית כו'. לקמן מייתי ליה רבינו ללישניה דהרי"ף בזה:

ה"ג בס"א היינו תכלת. פירוש צמר אבל בפשתן מחייב מדקאמר:

אלא דקשיא ליה גרס. וכלומר דלהרי"ף דאמר דמחייב במינו א"כ תקשה לדידיה לישנא דפוטרים דכיון וכו':

ומשום לישנא דפוטרים פר"ת במינו. כלומר ותקשה להרי"ף:

ואפשר דכשאמר. כלומר דאי משום הא לא אריא דאפשר לתרץ להך לישנא דפוטרים דלא תקשה להרי"ף שיכולין אנו לומר דכשאמר וכו':

הקדימו כו'. מפני ענוותנותן בפרק קמא דעירובין דף י"ג:

ה"ג בס"א דב"ה אמרו מחייבין:

והאידנא כו'. כלומר אפילו כי לא נחוש לומר שגזירה רחוקה היא מכל מקום האידנא וכו':

ענשיתו. לקנות טלית המחוייב אם אין לו אבל עשה גמור אפילו ב"ד שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו תוס':

אלא אתכלת קאי. וכבר כתבתי לעיל דהגירסא בגמרא היא ציצית של תכלת מה תהא עליה:

חיובא דרבנן הוא. כדאיתא בסימן דלקמן: יח

והא דדייק רבא גרס. והוא ברי"ף לעיל מהא דוחזינן נמי כו' דכתב רבינו בשמו בסוף הסימן דלעיל:

אף כל צמר ופשתים. וכתבו התוספות תימה מנא ליה דפליג דלמא שאני הכא דאיכא יתורא דהכנף מין כנף דה"נ דריש בפרק במה מדליקין מאו בגד שאר בגדים לתנא דבי ר' ישמעאל ויש לומר דלא דמי דהתם לא מפקינן בגד דקרא ממשמעותיה דלעולם בגד דקרא צמר ופשתים הוא אלא דמרבינן אף שאר מינים אבל הכא אי דרש' (מיניה) בשאר מינים א"כ בגדים דכתיב ברישא הוי נמי שאר מינים וא"כ מפקת בגד ממשמעותיה א"נ י"ל דרבא לא דריש מייתורא מידי אלא משום דסבר בגדיהם כל בגדיהם משמע ועלה כתיב הכנף מין כנף שמדבר מן הציצית ולפי' זה על כרחך תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא עכ"ל:

וצמר גמלים כו'. לפי שצמר שבכתוב הוא צמר רחלים ואילים שאין לצמר זה שם לווי שקרוי צמר סתם במסכת נדה הלכות כלאי בגדים בסימן ד' כתב רבינו לזה בשם ירושלמי:

וצמר גפנים ליתא בגמרא ולא ברי"ף. ואולי לפי שאינו דומה לשל גמלים וארנבים שגדל על בעלי חיים ודומה לשל רחלים ואילים ומש"ה לא צריכא ליה לתנא למתני צמר גפנים ולפי גירסא זו הא דכתב הרי"ף לעיל דצמר גפנים חיובא דרבנן מדנפשיה כתב כן שכך הוא האמת ולא מדתני ליה בברייתא והרמב"ם בפ"ג מהל' ציצית שכתב נמי לשל צמר גפן אפשר דגרס ליה בהדיא בברייתא וא"נ לא גריס ליה ואפ"ה לא נמנע מלכתבו הואיל ונפק מפומיה דהרי"ף לעיל:

והא דאמר רחבה כו'. בסימן דלעיל כתבו רבינו:

ואוקימנא להא דתניא כו'. ובסימן דלעיל כתבתי בשם התוספות אמאי לא מוקי ליה הכא נמי לדרחבה:

אמר אביי האי תנא דבי ר"י מפקא כו'. ומיהו אי משום הא לא איריא דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ז) איתא נמי להא מלתא דאביי ודחה לה רבא התם: יט

ה"ג בס"א מתקן להו הוו תעשה ולא מן העשוי דפסולין:

ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשיה. כלומר ומאי שנא מהטיל לבעלת ג' דבסמוך דלא דמי כדמסיק כיון דקאי בבל תוסיף כו' דבגמרא מותיב מהא דהטיל למוטלת אהא דהטיל לבעלת שלש ודתי לה רבא בהך דהטיל למוטלת שאני כיון דקאי בבל תוסיף וכו' ועיין עוד בזה לקמן:

ואע"ג דכי עביד שלשה בתראי אכתי לא נטל קמאי. גרסינן בס"א ומסיק הב"י סימן י' דאין חילוק בין לשון אחר זה ללשון הראשון לענין הדין אלא בפירוש השמועה דללשון אחד כל ארבע ציציות כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים לא לצורך נינהו ואפילו הכי כי פסקינהו לקמאי כשרים משום דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ופסיקת קמאי זו היא עשייתן ובלשון אחרון אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא ג' ציציות והד' לא היה עושהו עד שחתך ד' הראשונים הוה פסלינן אי לאו טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל וכלומר דאף ללשון ראשון כיון דסבירא לן כל היכא דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה לית לן בה אי עביד לכולהו ד' קודם שחתך הראשונות או לא עביד אלא ג' והא דבלשון הראשון לא פירש כן דעביד ג' כו' משום דלא משמע ליה לפרש כן כיון דסתמא קתני הטיל למוטלת כו' ולשון אחרון סובר דיש לנו לפרש מה שיש בו רבותא יותר ועוד דדמי השתא טפי להטיל לבעלת שלש דעלה מותיב מהך ומה שהכרית להב"י לפרש כך דאין חילוק בין לשון ראשון ללשון אחרון הוא מדהטור ורבינו ירוחם סתמו ולא חילקו בין עשה הרביעי לשם מצות ציצית או לא ואני אומר דאף מדברי רבינו יש קצת הוכחה מדלא אסיק למלתא בלשון ראשון ולא כתב טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף כו' עד אחר שכתבו ללשון אחרון נראה מזה משום דהני תרי לישני ליכא בינייהו ולא מידי לענין דינא:

כדמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ובגמ' מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ופירש"י עיקר מעשה איכא והדר קושיא לדוכתא ע"כ כלומר מאי דמותיב מהטיל למוטלת אהטיל לבעלת שלש כו' ומעתה תימה על רבינו דלא חש לאתקפתא דרב פפא והשמיטה וכבר תמה הב"י בזה היאך פסק כרבא והא אתקיף ליה רב פפא ולא אהדר ליה מידי וכתב דשמא י"ל דסבירא ליה להרא"ש דטעמיה דרבא משום דכיון דאי הוה מכוין לאוסופי לא תשיב מעשה ומשום הכי הוי קציצת ציציות הראשונות מעשה כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא תשיב מעשה וזה דוחק ויותר נ"ל דסבירא ליה להרא"ש דמכוין לאוסופי כ"ע לא פליגי דלא הוי מעשה וכשרה באחרונות ובמכוין לבטולי כ"ע ל"פ דהוי מעשה וה"ל מן העשוי כ"פ במטיל סתם דרבא סבר לאוסופי קא מכוין ורב פפא סבר לבטולי מכוין והא דאתקיף ליה רב פפא לאו לאהדורי קשיא לדוכתיה אתא כדפירש"י אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא דאמר דסתמא לאוסופי קא מכוין דדילמא לבטולי קא מכוין ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי כיון דמלתא דתליא בסברא היא אבל מדברי הטור נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך עכ"ל וראיתי אני להראב"ד בהשגותיו שפי' בדרב פפא דלא אתי למימר דאי לאוסופי אתא דהוה מיפסלא חדא מינייהו אלא למפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתי לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשרה סתמא הוא דאתמר עכ"ל וכך נ"ל שהיתה ג"כ דעת רבינו בדרב פפא ומשום הכי לא חש לכתבו לפי שאינו ענין לנדון הציציות אם הן כשרות או לא וכתב עוד הראב"ד והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא (בפ' הנחנקין דף פ"ח) דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא ה' אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר שהרי למ"ד קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימא והאי לחודיה קיימא וכשרה בין שנתכוין להוסיף בין שנתכוין לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' ע"כ ולפי שאין נראה כן מדברי רבינו לעיל סימן ו' גם בהלכות תפילין סימן ה' אלא משמע מהתם דס"ל דאיכא איסור בל תוסיף בכל כה"ג וכמ"ש גם שם בסימן זה סעיף י"ט הלכך מכ"ש שפיר מילתא דלא חש ליה רבינו לדרב פפא דכיון דלדידיה איכא בל תוסיף בכל כה"ג א"כ אתקפתא דרב פפא מעיקרא ליתא וכי נמי איתא היינו דוקא לענין חיוב ופטור דבל תוסיף אבל לענין הכשר המצוה דציצית ליתא אלא כדרבא דכשרה בכל ענין וכתבו התוספות אהא דאמר רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דאפילו למ"ד בפ' בתרא דעירובין דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע נמי בההוא פרק דלרבי יהושע לא בעי כוונה מ"מ הכא מודי דליכא בל תוסיף כיון דלבטולי קא מכוין ע"כ:

כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה. וז"ל התוספות דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשיה ובשעת קציצת הראשונות זו היא עשייתן ולא דמי לההוא דבפ' קמא דסוכה (סימן כ"א) דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן עכ"ל: כ

מדרמי קסבר מ"ע שלא הזמן גרמא הוא. ובריש ההלכות כתב רבינו דאין הלכה כן:

ה"ג בס"א ולא שדי' ליה לגלימיה בכולי יומא:

דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו. ופי' רמ"י הטעם בסימן ח' סעיף י"ב דהא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אמרה תורה ובגדיהם לשון רבים הוא הרבה בגדים משמע שעל כל בגדיו חייב בציצית ובלבד שיהא להם ארבע כנפות דכתיב על ד' כנפות כסותך ע"כ וא"ת והא דרשינן מבגדיהם לרבות כסות של שותפין כמו שהעתקתי לעיל סי' ב' סעיף ו' כבר תירץ זה ג"כ רמ"י ז"ל בסוף סי' י"ד דאי לשותפין לחודיה אתא ה"ל לכתוב בגדים

בגדיהם ש"מ תרתי:

אביו לוקח לו תפילין. לפי שאינם בנמצאים אלא לקנותם משא"כ לולב וציצית שהם דברים השכיחים בחנם לפי שהם דברים מצויים דצמר מצוי בכל מקום ולולב נמי תנא בא"י קאי דמשכח שכיחי אחר שכתבתי זה מצאתי בתוספות הנדפסים בסוף מסכת ערכין שכתוב שם וז"ל גבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו אי נמי משום דתפילין דמיהם יקרים שייך בהו לקיחה עכ"ל:

ראייה מביאה לידי זכירה כו'. דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו על כן יש בו ה' קשרים כנגד ה' חומשי תורה וד' כנפים שבכל צד שיפנה יזכור טור סימן כ"ד:

זוכה ומשמשים לו כו'. מפני שיכירו בזמן ההוא כמה גדולה מצוה זו וכי היא שהגינה עלינו בגולה ומביאה אותנו לתיי העוה"ב כ"כ בנ"י:

זו מצות ציצית. פירש רש"י שמלובן הבגד ע"כ כלומר שהציצית נעשים מהלובן של הבגד דסתם בגדים הם לבנים כמ"ש בד"ח סעיף נ"ח בשם בעל העיטור וכתבתי בשמו שהציצית הלבנים קודמים לכל הצבעים ושנ"ל שיש לו ראיה מכאן:

שנסתכל. כן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא שנזכר:

רבי אליעזר. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא רבי אליעזר בן יעקב:

מוחזק אני בו. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא הכל בחזוק:

ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. ואין לך מלאכי ה' יותר ממצותיו. השם מלאך נאמר בשיתוף על כל דבר השלוח מאתו יתברך לבני האדם וכמ"ש מזה הרמב"ם (ובשתוף) בפירוש מלאך בפ"ו מהחלק השני שבמורה:

ואומר חונה מלאך וגו'. וכי תימא מאי ואומר תירץ רמ"י ז"ל בס"ס כ"ד דאי מהתם מחוט המשולש איכא למימר מנלן דהני ג' דלמא ג' אחריני ת"ש חונה וגו' סביב דהיינו מצות המסבבים לאדם וכדלעיל חביבין ישראל שסיבבן במצוות וכו' ומהך קרא לחודיה נמי לא משמע מיניה דדוקא ג' דדלמא מצות ציצית לחודה שהרי היא מסבבת לאדם בד' כנפות ע"כ:

סביב ליראיו ויחלצם. פירש"י ליראיו העושי מצות ויחלצם מחטא ע"כ וכתב ב"י נראה שכתב כן משום דקשיא ליה מאי מייתי ר"א מהאי קרא דחונה מלאך ה' סביב ליראיו דלא מיירי במקיימי מצות אלא ביראי שמים וגם יחלצם משמע שמצילם מפגעי העוה"ז לכך פירש דהני יראים הם החרדים אל דבר ה' לקיים מצותיו והאי דקאמר ויחלצם היינו לומר שמצילם מן החטא עכ"ל: