ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 6

כתב יד א
וע"ז מקשה ר' חייא בר רבא. ונשאל להתגר ממי לקח פירות הללו:

ומשני בתגר גוי עסקינן וראינו שגוים וישראלים מטיילים עמו:

ר' נחמיה. מבואר בדבריו דאפי' כשקונה מגוי דמאי:

אמר ר' יודן לא הוזכרו רימוני בדן כו'. פליג שם אתנא קמא דסבר דהוון דבר חשוב ואינן בטלין ור' יודן סבר דלכן נקראים על שם מקומן דניכרים וחייבים ודאי והשתא היכי דמי אם בלוקח מישראל בתמיה וכי ס"ד שחייב ודאי על כרחך כשלוקח מגוי אעפ"כ מתעשרין ודאי בכל מקום אפילו בחוצה לארץ משמע דוקא בשני מקומות הללו רובן גוים לכן פירותיהן ודאי ולא בכל ארץ ישראל ומשני לעולם מיירי שקונה מישראל ואעפ"כ חייבים ודאי כגון שהיה יושב שומר המלך ודוחק שימכרו אלו המינים בזול ומותר למכור טבל:

כתב יד ב
א"ר יודן לא הוזכרו כו'. פליג את"ק דאמר דלכן הוזכרו משום דהוון חשיב ואינן בטילים. ור' יודן אמר דלכן הוזכרו ע"ש מקומם דניכרין הם לכן מתעשרין ודאי בכ"מ:

בלוקח מן הגוי. הא שאר כל הדברים דמאי. והיינו כר' יוחנן דלוקח מן הגוי דמאי:

בודאי אנן קיימין ובלוקח מישראל. לעולם דר' יודן מיירי בלוקח מישראל ואעפ"ה מעשרן ודאי תפתר שהיה אגרונימוס כו' ואז ישראל מוכר טבל לכתחלה: