פירשו התוס' דוקא לכתחלה קאמר טוב הוא שיכתבו כך אבל אם לא כתבו וחד ליתוהי וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא כשר ואם כתבו במותב בי דינא הוינא והזכירו בו שהיה הענין בפני מומחה שידוע הוא שלא היה טועה לומר קיום שטרות בפני שנים אפי' לכתתלה לא היה צריך לכתוב וחד ליתוהי ומיי' כתב אפי' כתוב בו בי דינא צריך לכתוב וחד ליתוהי ואם יש בו משמעות שהיו ג' כגון ואמר לנא פלוני ואמרי' ליה תו לא צריך: לשון ריא"ז ואם היה משמעות הלשון דהוה שלשה כמו שמספרים הב' שפלוני חברינו שאל אותנו על חתימת העדים וכל כיוצא בזה אע"פ שלא כתבו בו במותב כו' הרי הוא קיום בין אם (הוא) מת הג' בין אם הוא חי ולא חתם עם חבריו כמבואר בקונט' הראיות וכן הדין בכל מעשה ב"ד:
כתב הרב ר' יונה דדוקא בתוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא מהימנא אא"כ נותנת אמתלא לדבריה (והר"מ) *כ"ה בטור א"ה סי' קנב וכ"ה בד"ס ובק"ד גרס והרא"ש:והרמ"ה כתב שא"צ כדי דבור ומכל מקום צריך שתאמר כן קודם שיסלקו מאותו ענין כל זמן שתעסוק בו ומתוך כדי דבור של דבורו האחרון מאותו הענין ונראה לטור שא"צ לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוספת עליהם לומר נתגרשה דכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת: לשון ריא"ז האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי היתה בחזקת אשת איש שיש עדים שהיתה אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת ואפי' אם נישאת על פי עצמה ואח"כ באו עדים שהיא אשת איש תצא וכן היא שיטת ר"ח:
כתב הרמב"ם הוחזקה נדה בשכינותיה ואח"כ אומרת טהורה אני אפי' נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה אינה נאמנת ע"כ ר"ל כיון שראינוה לובשת בגדי נדותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה נדה בשכינותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא: