אור לישרים על תלמוד ירושלמי שקלים · פרק 8 · הלכה 4

משנה
איברי התמיד – האיברים של קורבן התמיד, שהיו ניתנים בתחילה על שולחן של שיש במערב הכבש (משנה לעיל ו,ד), כשבאו להעלות אותם על גבי המזבח, היו מעלים אותם על הכבש של המזבח, ואחר כך היו מעלים אותם משם למזבח, ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב – מצידו הדרומי של המזבח היה כבש (גשר משופע), שבו היו עולים אל המזבח, אורך שיפועו שלושים ושתיים אמה ורוחבו שש עשרה אמה, והאיברים של קורבן התמיד היו ניתנים מחצי הכבש ולמטה, היינו בשש עשרה האמות התחתונות, ובשמונה האמות שבצד מערב (ראה משנה תמיד ד,ג), של המוספין – האיברים של עולות המוסף, ביום שיש בו מוסף, ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח – בשמונה האמות שבצד מזרח. והטעם הוא, שעשו היכר כדי שלא יתערבו איברי התמיד והמוספים זה בזה ויבואו להקטיר את איברי המוספים קודם לאיברי התמיד, והרי הקטרת איברי התמיד קודמת להקטרת איברי המוספים, של ראשי חדשים – האיברים של עולות המוסף של ראשי חודשים, ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן – הכרכוב הוא מקום על גג המזבח לפנים מן קרנות המזבח, שהיה רחב אמה מכל צד, ובו היו הכוהנים מהלכים. והטעם הוא, כדי לפרסם שהיום ראש חודש, שכן הכרכוב היה גבוה.

הנוסח בכל כתבי היד של המשנה לרבות קטעי גניזה ודפוסים ראשונים: "איברי התמיד". אבל הגרסה במשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "אימורי תמיד".
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "...ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח", וכן הוא במשנה שבירושלמי. אבל הגרסה במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים להפך: "...ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב".
הנוסח בכתבי היד של המשנה: "של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן", וכן הוא במשנה שבירושלמי. אבל הגרסה במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "של ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה".

במשנה תמיד ד,ג שנינו (בעניין איברי התמיד): ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו.

בתוספתא שקלים ג,יז-יט שנו: איברי התמיד שאמרו: "ניתנים למטה" - ניתנים מחצי כבש ולמטה במזרח, ושאמרו: "ניתנים למעלה" - ניתנים מחצי כבש ולמעלה במערב. - רבי חנניא בן עקשיא אומר: אלו ואלו ניתנים מחצי כבש ולמטה, אלא שהתמידים במערב ומוספים במזרח. - ושל ראשי חודשים ניתנים תחת כרכוב המזבח מלמטה / מלמעלה. - ואי זהו כרכוב המזבח? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים ואילך.

לפני מסדר התוספתא היתה הגרסה במשנתנו: "איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמעלה במערב", ועשו מעלה יתירה שלא לערבב את האיברים.
משנתנו (לפי הגרסה בכתבי היד של המשנה) ומשנת תמיד הן כרבי חנניא בן עקשיא שבתוספתא.
אפשר ש"ושל ראשי חודשים נותנים תחת כרכוב המזבח מלמטה" דברי הכל הוא. בכתב יד אחד של התוספתא: "מלמעלה" ("תוספתא כפשוטה").
נראה שלפני התוספתא עמד נוסח שונה במקצת במשנה ובו נאמר רק שנותנים את איברי התמיד למטה ואת איברי המוספים למעלה, והיא מפרשת ומוסיפה שאיברי התמיד ניתנו במזרח הכבש ואיברי המוספים במערבו. ברם ניתן גם לפרש שלפנינו מחלוקת בין המשנה והתוספתא ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 283-284).

במשנתנו נתקיימו שתי מסורות נוסח, אחת של משניות ארץ ישראל כרבי חנניא בן עקשיא, והאחרת במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים שעיקרה כתנא קמא של התוספתא. הגרסה השנייה מובאת בבבלי סוכה נד,ב (ראה להלן).
בשני כתבי יד של הבבלי סוכה שם נשנות ההלכות של משנתנו בשינוי ניכר מן המובא בספרינו. במקום הבבא השנייה "של מוספין" נשנית הלכה נפרדת על איברי תמיד של בין הערביים, לעומת הבבא הראשונה השונה בבבלי סוכה שם איברי תמיד של שחר, ואין בשני כתבי יד אלה כלל הלכה של מוספים.

בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: "והקריב הכוהן את הכל" - לכבש (כוהן אחד מקריב את האיברים לכבש, וכוהן אחר מעלה אותם מן הכבש למזבח).

השקלים – נתינת מחצית השקל למקדש לצורך קורבנות ציבור, והביכורים – הבאת פירות משבעת המינים שהבשילו ראשונה לבית המקדש, אינן נוהגין אלא בפני הבית – בזמן שבית המקדש קיים, לפי שהביכורים טעונים הבאת מקום (חייבים להביא אותם לבית המקדש (משנה ביכורים ב,ב)), ואם אין בית אין ביכורים, והשקלים אינם באים אלא לצורך קורבנות הציבור, אבל מעשר דגן – הפרשת מעשר מדגן (מיני תבואה, כגון: חיטה, שעורה ועוד), ומעשר בהמה – הפרשת מעשר מבהמות טהורות הנולדות בכל שנה, ובכורות – נתינת בכורות של בהמות טהורות לכוהנים, נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית – בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאין בית המקדש קיים.
המקדיש שקלים וביכורים – אף ששקלים וביכורים אינם נוהגים בזמן הזה, כשאין בית המקדש קיים, מכל מקום אם הקדיש מעות לשקלים ופירות לביכורים בזמן הזה, - הרי זה קודש – חלה עליהם קדושה, ומניח את הביכורים עד שיירקבו, והשקלים ייזרקו לים המלח. רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: האומר: "ביכורים קודש" - אינן קודש – אם הקדיש פירות לביכורים בזמן הזה, אין שם ביכורים חל עליהם ואינם קודש.

בתוספתא שקלים ג,כג-כד שנו: מפני מה אמרו: שקלים אין נוהגים אלא בפני הבית? - לפי שאין תורמים מן הישנה (ואפילו ייבנה בית המקדש, ייתכן שלא ישתמשו בשקלים אלה לשם קורבנות, אלא יתרמו מן החדשה). ומפני מה אמרו: ביכורים אין נוהגים אלא בפני הבית? - משום שנאמר: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט) - כל זמן שיש לך בית יש לך ביכורים, אין לך בית אין לך ביכורים.

במשנה ביכורים ב,ג שנינו: יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים, שהתרומה והמעשר נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית, מה שאין כן בביכורים.
ובמשנה בכורות ט,א שנינו: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.

בספרי במדבר פסקה קיט נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוויים לנחלה" - אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מניין? - תלמוד לומר: "לנחלה" - מה נחלה (דיני ירושה) נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, אף מעשר ראשון נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.
ובספרי זוטא במדבר יח,כא נאמר: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד" - יכול, לפי שבטלה העבודה, ייבטל המעשר? - תלמוד לומר: "לנחלה" - מה נחלה אינה פוסקת, אף מעשר אינו פוסק, אלא אף על פי שבטלה העבודה, הרי הם אוכלים בו. שכר מה? שכר מה שעשו עימי במדבר.

לפי הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, נוהג מעשר בהמה בזמן הזה כדין המשנה. והיו מפרישים מעשר בהמה ומשהים אותו עד שייפול בו מום, ואז היה נאכל במומו לבעלים לאחר שהראוהו למומחה. וכל זה הוא בניגוד גמור לבבלי בכורות נג,א שאמרו שם, שעכשיו ביטלו חכמים מעשר בהמה, משום חשש תקלה, שמא עד שייפול בו מום ייכשל באיסור גיזה ועבודה, או שמא ישחטנו קודם שייפול בו מום. חשש זה לא היה ידוע בארץ ישראל, שכן נהגו בני ארץ ישראל להפריש מעשר בהמה גם בדורות שלאחר החורבן. מהלכות ארץ ישראל מן הגניזה נוכל ללמוד, שבארץ ישראל לא ביטלו מעשר בהמה אפילו מאות שנים לאחר החורבן, והבבלי אינו מדבר אלא על מנהג בבל ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד יד).

ההלכה "איברי התמיד..." היא השלמה למשנה לעיל ו,ד על איברי התמיד: "ושנים במערב הכבש... על של שייש נותנין את האיברין...". וההלכה "השקלים והביכורים אינן נוהגין..." היא השלמה לפרקים הראשונים העוסקים בענייני שקלים ("ששה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 464).
• • •

תלמוד
במשנה שנינו: "של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן".
מביאים ברייתא: אי זהו כרכוב המזבח? – מהו אותו כרכוב המוזכר במשנה שהיה במזבח שבמקדש? - אמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכהנים – מקום על גג המזבח לפנים מן קרנות המזבח, שהיה רחב אמה מכל צד, ובו היו הכוהנים מהלכים (עוד בעניין כרכוב ראה ירושלמי לעיל ו,ו).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ו.

שואלים: מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם? – ראש חודש שחל להיות בשבת, שמקריבים קורבן מוספים של שבת וקורבן מוספים של ראש חודש, ואחר כך מנסכים יין של מוספי שבת ויין של מוספי ראש חודש, ניסוך היין של מי מהם קודם? ניסוך היין של מוספי שבת או ניסוך היין של מוספי ראש חודש? (השאלה היא בשבת שבה הניסוכים סמוכים זה לזה. אולם ראש חודש שחל להיות בחול, מקריבים קורבן תמיד של שחר ומנסכים יין של תמיד של שחר, ואחר כך מקריבים קורבן מוספים של ראש חודש ומנסכים יין של מוספי ראש חודש)
ומציעים קביעה הלכתית (כתשובה לשאלה): רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר: – סובר (מחזיק בדעה) לומר: מוספי שבת ומוספי ראש חודש (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) - מוספי ראש חודש קודמין – ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת.
ומציעים סיוע (ממקור תנאי): חייליה דרבי ירמיה מן הדא: – כוחו (ראיתו) של רבי ירמיה מזאת (מהברייתא שלהלן): שירו של שבת ושירו של ראש חודש – ראש חודש שחל להיות בשבת, שהלוויים אומרים שירו של שבת ושירו של ראש חודש, - שירו של ראש חודש קודם – לשירו של שבת, ומכאן שניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, שהרי שירו של שבת הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, ושירו של ראש חודש הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש.
ודוחים את הראיה (בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו): אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שנייא היא תמן (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'תמן') – שונה היא (הדבר) שם (בברייתא בעניין השיר, ואף על פי ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, מכל מקום ניסוך היין של מוספי ראש חודש אינו קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמבואר להלן), דאמר רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כדי לפרסמו ולהודיע (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'ולהודיע') שהוא ראש חודש – שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי להודיע ברבים שיום זה נקבע על ידי בית הדין ראש חודש. כיצד היה (צריך לומר כמו במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'הוא') עושה? – באיזה אופן מקדימים לומר שירו של ראש חודש? והרי הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, ואם שירו של ראש חודש קודם, על כורחך גם ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם! - שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש – אין הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש אלא בשעת השחיטה של מוספי שבת (שקודמת לשחיטה של מוספי ראש חודש), ובשעת ניסוך היין של מוספי שבת הלוויים אומרים שירו של שבת, וכך שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת. ברם הכא – אבל כאן (בעניין ניסוך היין של המוספים), מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי שבת קודמין, על שם (משום) כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו – ניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, משום הכלל, שאם יש לעשות שני דברים, שאחד מהם תדיר (נוהג לעיתים קרובות) יותר מחבירו, מקדימים לעשות את התדיר לפני חבירו שאינו תדיר כמוהו, והרי מוספי שבת תדירים ממוספי ראש חודש (כמו ששנינו במשנה זבחים י,א). - הרי שרבי יוסה חולק על רבי ירמיה.

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.

ההלכה שבמשנה סוכה ה,ה מלמדת על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, ובהן התקיעות שהיו תוקעים על כל פרק משלושת פרקי השיר בשעת ניסוך היין של קורבנות המוסף בימים שיש בהם קורבנות מוסף. בירושלמי שבהלכה זו דיברו בעניין התקיעות שהיו תוקעים במוספים ביום שיש בו כמה מוספים. כיוון שדיברו בירושלמי שם בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בשבת שחל בה ראש חודש, הביאו שם את הסוגיה המקבילה לסוגיה כאן בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בשבת שחל בה ראש חודש (בין שתי הסוגיות האלו בירושלמי סוכה שם מפסיקה סוגיה בעניין כלי השיר שהיו הלוויים מנגנים בהם כשהלוויים אומרים שיר על הקורבן בשעת ניסוך היין. נראה שסוגיה זו מקורה בירושלמי ערכין ב,ג (שאבד ולא נמצא), שכן ההלכה שבמשנה שם מלמדת על כלי השיר שהיו הלוויים מנגנים בהם, וכיוון שההלכה שבמשנה שם מלמדת קודם לכן על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, כתחילתה של המשנה סוכה, לכן הועתקה הסוגיה בעניין כלי השיר מערכין לסוכה לאחר הסוגיה בעניין התקיעות).
הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש מקורה בירושלמי סוכה, ומשם הועתקה סוגיה זו לירושלמי כאן. נראה שסוגיה זו הועתקה לכאן משום המימרה של רבי יוחנן: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש", שנאמרה גם כטעם למשנה כאן בעניין נתינת האיברים של מוספי ראש חודש. ואף על פי שבירושלמי לא נמצא שאמרו כך, אבל בבבלי אמרו כך (ראה להלן).
בסוגיה בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין, אמרו בירושלמי "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", והכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. גם בסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין, כשאמרו "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", הכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. לכן השאלה: "מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם?" היא בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש. השאלה הזו אינה בעניין סדר קדימות השחיטה וההקרבה של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש, שהרי בעניין זה שנינו במפורש במשנה זבחים י,א: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו... מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש" (וכן כתב ב"עלי תמר" בירושלמי סוכה).

בבבלי סוכה נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אייתי מתניתא בידיה: ...הכל לפי המוספים תוקעים. הוא תני לה והוא אמר לה: לומר שתוקעים על כל מוסף ומוסף (ביום שיש בו כמה מוספים, כגון בשבת שחל בה ראש חודש, תוקעים במקדש תקיעה ותרועה ותקיעה על כל פרק משלושת פרקי השיר בשעת ניסוך היין של כל מוסף ומוסף).
ושם נד,ב-נה,א אמרו: מיתיבי: ראש חודש שחל להיות בשבת - שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת. ואי איתא (שתוקעים על כל מוסף ומוסף), לימא דשבת ולימא דראש חודש! (בשעת ניסוך היין של מוספי שבת יאמרו הלוויים שיר של שבת ויתקעו, ובשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש יאמרו שיר של ראש חודש ויתקעו!) - אמר רב ספרא: מאי דוחה - לקדם (להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת). - לקדם - אמאי? תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם! - אמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו (על ידי בית הדין). - והאי היכירא עבדינן? הא היכירא אחרינא עבדינן! דתניא / דתנן: חלבי / איברי תמיד / תמיד של שחר ניתנים מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספים / בין הערביים ניתנים מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראשי חודשים / ראש חודש ניתנים תחת כרכוב המזבח ולמטה / מלמטה / ולמעלה. ואמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו. - תרי היכירי עבדינן, דחזי בהאי - חזי, ודחזי בהאי - חזי.

הגרסה בברייתא שבבבלי: "שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת", ופירשו: "שיר של ראש חודש קודם", כמו הגרסה בברייתא שבירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו ששיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת משום המימרה של רבי יוחנן. אלא שלפי הבבלי, משום המימרה של רבי יוחנן אין הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמו שסבר רבי ירמיה לומר בירושלמי, שהרי הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש. ואילו בירושלמי אמר רבי יוסה, שהכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" ישנו בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, אלא שהלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
במסקנת הבבלי (ראה סוכה נה,א) נדחתה ההלכה שתוקעים על כל מוסף ומוסף, וממילא אין עוד צורך בפירוש הגרסה בברייתא שבבבלי, ונמצא שהברייתא שבבבלי והברייתא שבירושלמי חולקות, שלפי הברייתא שבבבלי שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת, ולפי הברייתא שבירושלמי שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת.
בבבלי אמרו, שגם ההיכר שעושים בנתינת האיברים של מוספי ראש חודש הוא משום המימרה של רבי יוחנן.
לפי לשון המימרה של רבי יוחנן בבבלי: "לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו", לא עשו היכר בראש חודש אלא כשקבעו בית דין ראש חודש בזמנו (ביום השלושים לחודש היוצא), אבל כשקבעו בית דין ראש חודש שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש היוצא) לא עשו היכר, משום שהכל יודעים שכיוון שלא נקבע ראש חודש בזמנו הרי שנקבע שלא בזמנו, שאין חודש יתר על שלושים יום. אבל מלשון המימרה של רבי יוחנן בירושלמי: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש" משמע, שהקדימו שיר של ראש חודש לשיר של שבת בין שנקבע ראש חודש בזמנו ובין שנקבע שלא בזמנו.

שירו של שבת ושירו של ראש חודש
שירו של שבת, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, היה לפי הבבלי (ראש השנה לא,א) שירת 'האזינו', והיו חולקים אותה לשישה פרקים ואומרים פרק בכל שבת (בירושלמי מגילה ג,ח קראו לשירת 'האזינו' שירת הלוויים).
שירו של ראש חודש, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, לא נתפרש לנו. אפשר ששירו של ראש חודש היה מזמור צח שבתהילים ("שירו לה' שיר חדש"), שמצוין במסכת סופרים יח,א כמזמור לראשי חודשים שנהגו לאומרו בתפילה, וההנחה היא שהמזמורים המצוינים במסכת סופרים לאומרם במועדים הם המזמורים שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש במועדים, כיוצא במזמורי ימות השבוע (ראה מסכת סופרים יח,ב). מנהג ארץ ישראל היה לפתוח את תפילות לילי ראשי חודשים במזמור צח שבתהילים, וכן נהגו בני ארץ ישראל לומר מזמור זה בראש חודש בתפילת השחרית בפסוקי הזמרה (הוא המנהג המתואר במסכת סופרים יח,א), כמתועד בכתבי יד מן הגניזה.
מהקדושתא "אחד באחד גשו" לשבת וראש חודש של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר יש ללמוד, ששירו של ראש חודש היה מזמור כט שבתהילים ("הבו לה' בני אלים").

שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש
בשעת שחיטת קורבנות הפסח בערב הפסח היו הלוויים עומדים על דוכנם ואומרים הלל בשיר ותוקעים, כשם שהיו הלוויים אומרים שיר ותוקעים בשעת ניסוך היין של קורבן התמיד, שההלל הוא שיר של קורבן הפסח, וכיוון שקורבן הפסח אין לו נסכים, אומרים עליו שיר ותוקעים בשחיטתו (תוספתא פסחים ד,יא; ירושלמי פסחים ה,ה).
כשם שהלווים אומרים שיר בשעת השחיטה של קורבן הפסח, כך הלווים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. ואף על פי שמוספי ראש חודש יש להם נסכים, מכל מקום, כיוון שיש להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת כדי לפרסם שהיום ראש חודש, אבל אין להקדים ניסוך היין של מוספי ראש חודש לניסוך היין של מוספי שבת משום הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", לכן הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
• • •

במשנה שנינו: "המקדיש שקלים וביכורים - הרי זה קודש. רבי שמעון אומר: האומר: ביכורים קודש - אינן קודש".
מציעים דיוק (המצמצם את תחולתה של הקביעה התנאית): הא שקלים - קדשו – אבל שקלים, אם הקדישם בזמן הזה - חלה עליהם קדושה לדעת רבי שמעון, שהרי במשנה רבי שמעון חולק על התנא שלפניו ואומר, שאם הקדיש ביכורים - לא קדשו, ולא נקט בדבריו גם שקלים המופיעים בדברי התנא שלפניו, ומכאן שבשקלים אין רבי שמעון חולק והוא סובר שקדשו.
ומביאים ברייתא: רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) אמר משם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): בין אלו ובין אלו לא קדשו – גם שקלים וגם ביכורים, אם הקדישם בזמן הזה - לא חלה עליהם קדושה. רבי שמעון בן יהודה חולק על התנא של המשנה בשם רבי שמעון (כרגיל בקבלות בשם רבי שמעון). לפי התנא של המשנה, רבי שמעון סובר ששקלים קדשו, ולפי רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון סובר ששקלים לא קדשו.

גוי שבא להתגייר צריך להביא קורבן, נוסף למילה ולטבילה. קורבנו של הגר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הוא עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): הגר בזמן הזה – גוי שמתגייר כשאין בית המקדש קיים, צריך להביא קינו ריבעת כסף – צריך להפריש רבע דינר של כסף עבור הקן (שתי תורים או שני בני יונה) שהוא צריך להביא קורבן, שאין מחירו של קן בפחות מרבע דינר (ראה משנה כריתות א,ז), וכשייבנה בית המקדש יקנה בו קן ויקריבו. אמר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – ביטל הלכה זו, וקבע שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו, מפני התקלה – שמא ייכשל וישתמש במעות שהקדיש וייהנה מהן לפני שייבנה בית המקדש, ונמצא מועל בקודשים.
ושואלים: מהו מפני התקלה? – מה הפירוש הענייני של המילים הללו? מה אותה תקלה שנשנתה כאן? (אין בירושלמי שלפנינו תשובה לשאלה זו. אפשר שנשמטה התשובה, ואפשר שהשאלה יתירה)
ומציעים מראה מקום לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אין מקדישין – אסור להקדיש דבר להקדש, ולא מעריכין – אסור לנדור לתת להקדש את ערכו של אדם הקצוב בתורה, ולא מחרימין – אסור להקדיש דבר להקדש בלשון "חרם", ולא מגביהין (מגבין) (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'תרומות ומעשרות', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – אם הקדיש, העריך או החרים, אסור לגבות ממנו בשביל ההקדש, בזמן הזה – כשאין בית המקדש קיים, מפני התקלה, שמא ייכשל וישתמש במה שהקדיש וייהנה ממנו, ונמצא מועל בקודשים. אם הקדיש או העריך או החרים או הגביה (גבה) – בזמן הזה, - הכסות תישרף – חייבים לשרוף את הבגד שהקדיש, הבהמה תיעקר (תיכרת, תישמד) – חייבים להמית את הבהמה שהקדיש (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'כיצד? נועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה', ואינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי על פי הבבלי יומא סו,א ובכורות נג,א), והמעות ילכו לים המלח – חייבים להשליך את המעות שהקדיש למקום שאי אפשר להוציאן משם. כך עושים, כדי שלא יבואו לידי תקלה.

בתוספתא שקלים ג,כב שנו: קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא (להקדיש, להפריש) מעכשיו. רבי שמעון אומר: אין צריך להביא מעכשיו, מפני תקלה (שמא ייכשלו וייהנו, וימעלו בהקדש).
ובספרי זוטא במדבר טו,טו נאמר: רבי אליעזר [בן יעקב] אומר: גר שנתגייר (בזמן הזה) - צריך רבעת הקן. רבי (יהושע) [שמעון] אומר: אינו צריך, שהיא תקלה לו.
ובמסכת גרים ב,ד שנו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר שנתגייר (בזמן הזה) - צריך להפריש רביעית לקינו. רבי שמעון אומר: אינו צריך.
ובבבלי ראש השנה לא,ב וכריתות ט,א אמרו: תניא: גר שנתגייר בזמן הזה - צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליה (על הלכה זו) רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, מפני התקלה.

דווקא בגר אמרו חכמים שצריך להקדיש מעות לקינו בזמן הזה, מפני שקינו מתירו לבוא בקהל, ולשם כך צריך על כל פנים להקדיש מעות עבור קינו, אבל במחוסרי כפרה, כגון יולדת, לא אמרו שצריכים להקדיש מעות בזמן הזה, מפני שקורבנותיהם לא באו אלא להתירם באכילת קודשים, וכיוון שאין בית מקדש אין צורך בכך.
לפי הבבלי, רבן יוחנן בן זכאי קבע, שגר בזמן הזה אינו צריך להקדיש רבע דינר כסף לקינו, וכן הוא בתוספתא ובספרי זוטא. אבל מהירושלמי משמע, שרבן יוחנן בן זכאי קבע, שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו, שכן אמרו על כך בירושלמי: "כהדא דתני: אין מקדישים בזמן הזה", ולהלן אמרו: "עבר (גר על האיסור) והקדיש".

רבי אליעזר בן יעקב הוא בעל הדעה במשנה ובברייתות המדגישה את החשיבות של רבעת הקן של הגר ושהוא מעוכב בקודשים בלעדיו (משנה כריתות ב,א; תוספתא כריתות א,יא). שמו של רבי אליעזר בן יעקב נתקצר בספרי זוטא לרבי אליעזר, כפי שמצינו במקומות רבים בספרות התנאית, ומעתיקי הספרי זוטא תיקנו במקום רבי שמעון לרבי יהושע שהוא בעל מחלוקתו של רבי אליעזר. אין הדבר צריך להפליאנו שגם לאחר התקנה של רבן יוחנן בן זכאי מצוי חכם שחולק עליה, שכן לא תמיד נתקבלה כל תקנה ללא עוררים ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 348).

בבבלי בכורות נג,א ויומא סו,א אמרו: מנא תימרא דחיישינן לתקלה? - דתניא: אין מקדישים ואין מעריכים ואין מחרימים בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה - תיעקר, פירות כסות וכלים - יירקבו, מעות וכלי מתכות - יוליך לים המלח; ואיזהו עיקור? - נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה (ברעב).

אין לפרש את השאלה ששאלו בירושלמי: "מהו מפני התקלה?" במשמעות השאלה ששאלו בבבלי: "מנא תימרא דחיישינן לתקלה?", מפני שאין זו משמעות הלשון "מהו...?".
לפי הבבלי, אם הקדיש בזמן הזה - אין לאבד בידיים את הדבר שהקדיש, אלא רק לגרום לו ליאבד, שהרי אמרו שבהמה - נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, וכסות - תרקב. אבל לפי הירושלמי, יש לאבד בידיים את הדבר שהקדיש, שהרי אמרו שכסות - תישרף, ומכאן ש'בהמה - תיעקר' משמעו שיש להמית את הבהמה.

ולא מגביהין
הלשון "ולא מגביהין תרומה ומעשרות" (כפי שנוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) ישנה רק במשנה ביצה ה,ב ובתוספתא ביצה ד,ד, ואפשר שבהשפעתן נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה: 'תרומות ומעשרות'. ובאמת בסיפא של הברייתא אין זכר לפירות הצפויים לבוא עם תרומות ומעשרות (ודווקא בבבלי בכורות ויומא, שאין שם תרומות ומעשרות, מופיעים פירות). ובאמת, לפי נוסח משונה זה, נוגדת ברייתא זו כל מה שאנו יודעים על תרומות ומעשרות בזמן הזה, והרבה משניות וברייתות מכחישות אותה, כולל המשנה שקלים כאן ("מעשר דגן... נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית"), מבלי שהירושלמי יעיר על סתירה גלויה זו ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 76 הערה 173).

שואלים: עבר והקדיש – גר שהתגייר בזמן הזה, אם עבר על האיסור שאסרו חכמים להקדיש בזמן הזה, והקדיש רבע דינר כסף לקינו, האם חלה על המעות קדושה?
ומציעים היסק (כדי לפשוט את הבעיה): מן מה דאמר – מן (מתוך) מה שאומר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה – כמו ששנו בברייתא לעיל, הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן): עבר והקדיש – אם הקדיש בזמן הזה מעות לקינו, - קדשו – חלה עליהן קדושה, שאם לא כך, לא היה צריך רבן יוחנן בן זכאי לבטל את ההלכה שגר בזמן הזה צריך להקדיש רבע דינר כסף לקינו, כיוון שאין לחשוש לתקלה אם לא קדשו המעות, אבל הואיל ורבן יוחנן בן זכאי ביטל את ההלכה הזו מפני התקלה, הרי שאם עבר והקדיש - קדשו המעות, ולכן יש לחשוש לתקלה.

ומציעים קושיה: רבי יודן ענתודרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הכא את אמר: – כאן (בגר שהקדיש מעות לקינו בזמן הזה) אתה אומר: קדשו – חלה עליהן קדושה לדעת רבי שמעון, כמו שהסיקו לעיל מדבריו, והכא את אמר: – וכאן (בשקלים שהוקדשו בזמן הזה) אתה אומר: לא קדשו – לא חלה עליהם קדושה לדעת רבי שמעון, כמו שאמר רבי שמעון בן יהודה בברייתא לעיל משמו: "בין אלו ובין אלו (גם שקלים וגם ביכורים) לא קדשו"?! (בתמיהה) הרי שדעתו של רבי שמעון בעניין גר סותרת את דעתו בעניין שקלים!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים כדי ליישב את הסתירה): אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי יודן): תמן (במסירה שלפנינו נוסף קטע על הגיליון על ידי מגיה על פי דפוס ונציה הבבלי, ונמצא רק בדפוס ונציה הבבלי) – שם (בעניין שקלים) - שמא יבנה הבית כבראשונה ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן – אם ייבנה בית המקדש כבתחילה, יתרמו את תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן מהשקלים שיינתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה, ונמצא שלא ישתמשו בשקלים שהקדיש בזמן הזה לשם קורבנות ציבור, אלא יצטרך להביא שקלים אחרים, ולכן לא קדשו השקלים שהקדיש בזמן הזה (טעם זה נאמר בתוספתא שקלים ג,כג: מפני מה אמרו: שקלים אין נוהגים אלא בפני הבית? - לפי שאין תורמים מן הישנה. - תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת. שלוש פעמים בשנה היו תורמים את הלשכה, והפעם הראשונה באחד בניסן. משנכנס ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים). והכא – וכאן (אבל כאן בעניין גר) - מה אית לך? – מה יש לך? (אי אפשר לומר כך כמו בשקלים, מפני שאם ייבנה בית המקדש כבתחילה, יקנה הגר קן במעות שהקדיש בזמן הזה ויקריב אותו, ולפיכך קדשו המעות שהקדיש הגר לקינו בזמן הזה)

ופוסקים הלכה: רב אדא ורב המנונא (אמוראים בבליים בדור השני) אמרו בשם רב אדא בר אחוה (בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי שמעון – פסק ההלכה במחלוקת התנאים בעניין גר בזמן הזה הוא כרבי שמעון, שגר בזמן הזה אסור להקדיש רבע דינר כסף לקינו.

בבבלי כריתות ט,א אמרו: תנו רבנן: גר בזמן הזה - צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, מפני התקלה. - אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון.

בבבלי אמרו בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כרבי שמעון בעניין גר בזמן הזה. ומכאן שגם מה שאמרו בירושלמי בשם רב אדא בר אהבה שהלכה כרבי שמעון הוא בעניין גר ולא בעניין שקלים או בעניין ביכורים.
• • •