משנה
פרוכת – של קודש הקודשים, שהיתה מבדלת בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, שניטמאת בולד הטומאה – שנטמאה בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעה הפרוכת במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואינה טמאה אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים, - מטבילין אותה בפנים – במקווה שבעזרה, ואין חייבים להוציא אותה מהעזרה, הואיל ולא נטמאה אלא בוולד הטומאה, ומכניסין אותה מיד – אחרי הטבילה למקומה כדי שתתייבש, ואינה צריכה הערב שמש, לפי שאינה טמאה אלא מדברי סופרים. ושניטמאת באב הטומאה – אבל פרוכת שנטמאה באב הטומאה, כגון שנגעה בשרץ מת או בנבילה, - מטבילין אותה בחוץ – מחוץ לעזרה, שהואיל וטומאתה מן התורה, אסור להשהותה במקדש וחייבים להוציאה מיד, ושוטחין (פורסים) אותה – כדי שתתייבש, בחיל – בין המחיצה הקרויה סורג ובין החומה של עזרת נשים (משנה מידות ב,ג), עד שיעריב שמשה ותהיה טהורה (במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בחול'. הצורה 'חול' במקום 'חיל' אינה שיבוש, שכן היא מצויה בכתבי יד למסכת מידות), מפני שהיא צריכה הערב שמש (שקיעת השמש). אם היתה – הפרוכת שהוטבלה, חדשה – שעשו חכמים מעלה בקודש, שכלים שנגמרה מלאכתם ונעשו ראויים לקבל טומאה, אף אם נזהר בהם האומן שלא ייטמאו, צריכים טבילה, שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן האומן את דעתו עליהם (משנה חגיגה ג,ב), ולכן פרוכת חדשה צריכה טבילה, שוטחין אותה על גג (גם בכתבי היד של המשנה: 'גג'. ובמשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'גב') האיצטבא (בכמה כתבי יד של המשנה: 'האיסטווה') (סטיו - אולם של עמודים (מקור המילה ביוונית)) – שהיתה בהר הבית, וגגה נראה למרחוק, כדי שיראו העם את מלאכתה (אומנותה) שהיא נאה.
רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר משם שמעון בן הסגן (תנא בדור השלישי) – בן סגן הכוהן הגדול:
פרוכת – של קודש הקודשים, עוביה טפח,
על שבעים ושנים נירים נארגת (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'נירים' ומגיה הגיה 'נימים'. בכתבי יד של המשנה: 'נירים', וכן הוא בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין צ,ב ובתמיד כט,ב. בכתב יד הבבלי: 'נירים', ובדפוס ונציה הבבלי: 'נימין'. - נימים או נירים הם חוטי השתי המחוברים למכונת האריגה. מקור המילה 'נימה' ביוונית. ניר (במשמעותו המקורית) הוא מוט שקשורה אליו קבוצת חוטי שתי. בעת האריגה מרימים קבוצת חוטים אחת ומשחילים את חוט האריגה, מורידים את קבוצת החוטים ומרימים קבוצת חוטים שנייה. כך נמצאים חוטי הערב נארגים מעל חוטי השתי ומתחתיהם),
על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין – שהפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש (שמות כו,לא), וכל מין ומין היה חוטו קלוע משישה חוטים, הרי שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מעשרים וארבעה חוטים,
ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה – כמידת ההיכל, שהיה גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה (משנה מידות ד,ו-ז), והפרוכת היתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה,
ומשמונים (בכתבי יד של המשנה: 'ובשמונים'. ובכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ומשמונים') ושתי (בכתבי יד של המשנה: 'ושתים') ריבוא (עשרת אלפים) (בכמה כתבי יד של המשנה: 'ריבו' (=ריבוא), והוא כתיב רגיל למדי בכתבי היד של המשנה. ונראה, שמכתיב זה נתפלגו הנוסחאות ובעיקר הפירושים: 'ריבו' - ריבוא / ריבות. 'ריבות' אין בשום כתב יד של המשנה. 'ריבות' נמצא בירושלמי להלן רק בכתב יד הבבלי המושפע ממפרשי הבבלי. כתב יד הבבלי גורס במשנה גופה 'ריבו' בגרש, ולא נדע איזו אות נתקצרה, אם תי"ו של ריבות, אם אל"ף של ריבוא. וברוב כתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ריבוא') היתה (בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד אין מילה זו) נעשית – היו מוציאים עליה לצורך עשייתה שמונה מאות ועשרים אלף דינרים (אם ריבוא כאן הוא מספר, יש לשאול, על מה מוסב מניין מופלג זה, ולכן הוצרכו להשלים ולהוסיף שם דבר, כגון דינרים),
ושתים עושין בכל שנה – שתי פרוכות חדשות היו עושים בכל שנה,
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה – מפני גודלה וכובדה היו צריכים לשלוש מאות כוהנים כדי להטבילה כשנטמאה.
בתוספתא שקלים ג,יג-טו שנו: פרוכת (של קודש הקודשים, שהיתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה) אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה חושב. אחרת היתה שם (פרוכת שנייה שעל פתח ההיכל), אורכה עשרים אמה ורוחבה עשר אמות, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה רוקם, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ.
רבי יהודה אומר: זו שמוציאים אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ (לדעת רבי יהודה לא היו עושים בכל שנה פרוכת חדשה לפתח ההיכל, אלא היו מוציאים את פרוכת הדביר הישנה מבפנים, מקפלים את גובהה לשניים (ונמצא אורכה עשרים אמה), ושוב מקפלים את רוחבה (ונמצא רוחבה עשר אמות), ותולים אותה בפתח ההיכל).
אמרו לו: מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה? (וכיצד מורידים מקדושת מחיצת קודש הקודשים לקדושת מחיצת ההיכל?) דבר אחר, בזו (בפרוכת של הדביר) כתוב "מעשה חושב" ובזו (בפרוכת שעל פתח ההיכל) כתוב "מעשה רוקם". - רבי נחמיה אומר: "מעשה חושב" - שני פרצופות, "מעשה רוקם" - פרצוף אחד. - אלא זו שמוציאים אותה מבפנים (פרוכת הדביר שהיו מוציאים אותה על מנת להחליפה בחדשה) היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה נתונה בעלייה כנגד התחתונה (אף העלייה היתה גובהה ארבעים ורוחבה עשרים, אלא שלא היה צורך לעשות שם פרוכת עד התקרה, ולפיכך היו מקפלים את גובה הפרוכת לשניים, ושוב היו מקפלים את הגובה לשניים, שהם ארבעה קיפולים, ונמצא גובה הפרוכת עשר אמות (רבע שיעורה הקודם), ורוחבה עשרים אמה (כמו שהיתה מתחילה), והיתה חוצצת את כל רוחב העלייה בגובה של עשר אמות), שנאמר: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו,לג).
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרוכות היו שם, אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה - פורסים את המקופלת (היו עושים לדביר שתי פרוכות, אחת להשתמש בה מיד, ואת השנייה היו מקפלים ושומרים להיות מוכנה למקרה שתיטמא הפרוכת הפרוסה).
מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה ומוציאים את הישנה.
המפרשים פירשו את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה לשתי פרוכות של קודש הקודשים, שהיו מבדילות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, כסתם המשנה יומא ה,א. ונראה יותר, שתנא קמא של התוספתא כאן סובר כרבי יוסי במשנה יומא שם, שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ומפרש את משנתנו באופן אחר, וכן כנראה סוברים כל התנאים שבתוספתא כאן.
נראה שתנא קמא מפרש את משנתנו שהפרוכת השנייה אינה הפרוכת הכפולה של קודש הקודשים, אלא הפרוכת שהיתה על פתח ההיכל שגובהו עשרים ורוחבו עשר. ואף על פי שהיו שלוש עשרה פרוכות במקדש (בבלי יומא נד,א וכתובות קו,א), כולן לא היו אלא לצניעות, אבל זו שעל פתח ההיכל היתה מחיצת חובה, והיתה כנגד מסך פתח האוהל שבמשכן.
כל התנאים שבתוספתא כאן היו מקובלים שהיתה פרוכת מקופלת במקדש, וכולם סוברים שלא עשו אלא שתי פרוכות חדשות בשנה, וכולם סוברים שלא היתה אלא פרוכת אחת בדביר (כרבי יוסי במשנה יומא ה,א), וממילא סברו שהיתה פרוכת אחת בעלייה, כדי להבדיל בין עליית ההיכל לעליית קודש הקודשים. לדעת תנא קמא עשו שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לפתח ההיכל, ופרוכת של העלייה היתה באה מפרוכת הדביר של השנה שעברה, ויש כאן העלאה בקודש, ולכל הפחות אין כאן הורדה, מה שאין כן בפתח ההיכל, שאין להשתמש שם בפרוכת ישנה של הדביר, ולפיכך עשו בשבילו פרוכת חדשה בכל שנה. ורבי יהודה סובר שעשו שתי פרוכות חדשות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לעלייה, ולפתח ההיכל היו משתמשים בפרוכת ישנה של הדביר.
רבי חנינא בן אנטיגנוס מבאר את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה שהיו עושים שתי פרוכות לדביר, אחת לשימוש ואחת למילואים (שמא תיטמא אחת מהן), ואף הוא סובר כרבי יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת לדביר. ונראה שרבי חנינא בן אנטיגנוס אינו מודה בפרוכת של פתח ההיכל שהיא כנגד מסך פתח אוהל מועד והיא חובה כפרוכת הדביר. ובעלייה היו משתמשים בפרוכת הישנה של הדביר, כדעת תנא קמא, או שבעלייה לא היתה פרוכת כלל, כמשנה מידות ד,ה וכפירוש הירושלמי יומא ה,ב.
"מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה" אינו מדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס, אלא ברייתא המבארת את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שזהו מערב יום הכיפורים לערב יום הכיפורים ("תוספתא כפשוטה").
כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה
בתוספתא מנחות יג,יט ובבבלי פסחים נז,א שנו: ...חיפו כוהנים פני כל האולם / חיפו כל ההיכל כולו בטבלאות של זהב אמה על אמה בעובי דינר זהב... וברגל / ולרגל היו מקפלים אותן ומניחים אותן על גבי מעלות / על גב מעלה בהר הבית, כדי שיראו העם / עולי רגלים את מלאכתן שהיא נאה... אחר הרגל חוזרים וקובעים אותן במקומן.
• • •
פרוכת – של קודש הקודשים, שהיתה מבדלת בין הקודש (ההיכל) ובין קודש הקודשים, שניטמאת בולד הטומאה – שנטמאה בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעה הפרוכת במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואינה טמאה אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים, - מטבילין אותה בפנים – במקווה שבעזרה, ואין חייבים להוציא אותה מהעזרה, הואיל ולא נטמאה אלא בוולד הטומאה, ומכניסין אותה מיד – אחרי הטבילה למקומה כדי שתתייבש, ואינה צריכה הערב שמש, לפי שאינה טמאה אלא מדברי סופרים. ושניטמאת באב הטומאה – אבל פרוכת שנטמאה באב הטומאה, כגון שנגעה בשרץ מת או בנבילה, - מטבילין אותה בחוץ – מחוץ לעזרה, שהואיל וטומאתה מן התורה, אסור להשהותה במקדש וחייבים להוציאה מיד, ושוטחין (פורסים) אותה – כדי שתתייבש, בחיל – בין המחיצה הקרויה סורג ובין החומה של עזרת נשים (משנה מידות ב,ג), עד שיעריב שמשה ותהיה טהורה (במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בחול'. הצורה 'חול' במקום 'חיל' אינה שיבוש, שכן היא מצויה בכתבי יד למסכת מידות), מפני שהיא צריכה הערב שמש (שקיעת השמש). אם היתה – הפרוכת שהוטבלה, חדשה – שעשו חכמים מעלה בקודש, שכלים שנגמרה מלאכתם ונעשו ראויים לקבל טומאה, אף אם נזהר בהם האומן שלא ייטמאו, צריכים טבילה, שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן האומן את דעתו עליהם (משנה חגיגה ג,ב), ולכן פרוכת חדשה צריכה טבילה, שוטחין אותה על גג (גם בכתבי היד של המשנה: 'גג'. ובמשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'גב') האיצטבא (בכמה כתבי יד של המשנה: 'האיסטווה') (סטיו - אולם של עמודים (מקור המילה ביוונית)) – שהיתה בהר הבית, וגגה נראה למרחוק, כדי שיראו העם את מלאכתה (אומנותה) שהיא נאה.
רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר משם שמעון בן הסגן (תנא בדור השלישי) – בן סגן הכוהן הגדול:
פרוכת – של קודש הקודשים, עוביה טפח,
על שבעים ושנים נירים נארגת (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'נירים' ומגיה הגיה 'נימים'. בכתבי יד של המשנה: 'נירים', וכן הוא בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין צ,ב ובתמיד כט,ב. בכתב יד הבבלי: 'נירים', ובדפוס ונציה הבבלי: 'נימין'. - נימים או נירים הם חוטי השתי המחוברים למכונת האריגה. מקור המילה 'נימה' ביוונית. ניר (במשמעותו המקורית) הוא מוט שקשורה אליו קבוצת חוטי שתי. בעת האריגה מרימים קבוצת חוטים אחת ומשחילים את חוט האריגה, מורידים את קבוצת החוטים ומרימים קבוצת חוטים שנייה. כך נמצאים חוטי הערב נארגים מעל חוטי השתי ומתחתיהם),
על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין – שהפרוכת היתה עשויה מארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש (שמות כו,לא), וכל מין ומין היה חוטו קלוע משישה חוטים, הרי שהפרוכת היתה עשויה מחוט שקלוע מעשרים וארבעה חוטים,
ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה – כמידת ההיכל, שהיה גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים אמה (משנה מידות ד,ו-ז), והפרוכת היתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה,
ומשמונים (בכתבי יד של המשנה: 'ובשמונים'. ובכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ומשמונים') ושתי (בכתבי יד של המשנה: 'ושתים') ריבוא (עשרת אלפים) (בכמה כתבי יד של המשנה: 'ריבו' (=ריבוא), והוא כתיב רגיל למדי בכתבי היד של המשנה. ונראה, שמכתיב זה נתפלגו הנוסחאות ובעיקר הפירושים: 'ריבו' - ריבוא / ריבות. 'ריבות' אין בשום כתב יד של המשנה. 'ריבות' נמצא בירושלמי להלן רק בכתב יד הבבלי המושפע ממפרשי הבבלי. כתב יד הבבלי גורס במשנה גופה 'ריבו' בגרש, ולא נדע איזו אות נתקצרה, אם תי"ו של ריבות, אם אל"ף של ריבוא. וברוב כתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד: 'ריבוא') היתה (בכתבי היד ובדפוסים הראשונים של הבבלי בחולין ובתמיד אין מילה זו) נעשית – היו מוציאים עליה לצורך עשייתה שמונה מאות ועשרים אלף דינרים (אם ריבוא כאן הוא מספר, יש לשאול, על מה מוסב מניין מופלג זה, ולכן הוצרכו להשלים ולהוסיף שם דבר, כגון דינרים),
ושתים עושין בכל שנה – שתי פרוכות חדשות היו עושים בכל שנה,
ושלש מאות כהנים מטבילין אותה – מפני גודלה וכובדה היו צריכים לשלוש מאות כוהנים כדי להטבילה כשנטמאה.
בתוספתא שקלים ג,יג-טו שנו: פרוכת (של קודש הקודשים, שהיתה פרוסה לרוחבו של ההיכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה) אורכה ארבעים אמה ורוחבה עשרים אמה, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה חושב. אחרת היתה שם (פרוכת שנייה שעל פתח ההיכל), אורכה עשרים אמה ורוחבה עשר אמות, והיתה נארגת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר מעשה רוקם, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ.
רבי יהודה אומר: זו שמוציאים אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ (לדעת רבי יהודה לא היו עושים בכל שנה פרוכת חדשה לפתח ההיכל, אלא היו מוציאים את פרוכת הדביר הישנה מבפנים, מקפלים את גובהה לשניים (ונמצא אורכה עשרים אמה), ושוב מקפלים את רוחבה (ונמצא רוחבה עשר אמות), ותולים אותה בפתח ההיכל).
אמרו לו: מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה? (וכיצד מורידים מקדושת מחיצת קודש הקודשים לקדושת מחיצת ההיכל?) דבר אחר, בזו (בפרוכת של הדביר) כתוב "מעשה חושב" ובזו (בפרוכת שעל פתח ההיכל) כתוב "מעשה רוקם". - רבי נחמיה אומר: "מעשה חושב" - שני פרצופות, "מעשה רוקם" - פרצוף אחד. - אלא זו שמוציאים אותה מבפנים (פרוכת הדביר שהיו מוציאים אותה על מנת להחליפה בחדשה) היתה מקופלת אחד לשניים ושניים לארבעה, והיתה נתונה בעלייה כנגד התחתונה (אף העלייה היתה גובהה ארבעים ורוחבה עשרים, אלא שלא היה צורך לעשות שם פרוכת עד התקרה, ולפיכך היו מקפלים את גובה הפרוכת לשניים, ושוב היו מקפלים את הגובה לשניים, שהם ארבעה קיפולים, ונמצא גובה הפרוכת עשר אמות (רבע שיעורה הקודם), ורוחבה עשרים אמה (כמו שהיתה מתחילה), והיתה חוצצת את כל רוחב העלייה בגובה של עשר אמות), שנאמר: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו,לג).
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרוכות היו שם, אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה - פורסים את המקופלת (היו עושים לדביר שתי פרוכות, אחת להשתמש בה מיד, ואת השנייה היו מקפלים ושומרים להיות מוכנה למקרה שתיטמא הפרוכת הפרוסה).
מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה ומוציאים את הישנה.
המפרשים פירשו את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה לשתי פרוכות של קודש הקודשים, שהיו מבדילות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, כסתם המשנה יומא ה,א. ונראה יותר, שתנא קמא של התוספתא כאן סובר כרבי יוסי במשנה יומא שם, שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ומפרש את משנתנו באופן אחר, וכן כנראה סוברים כל התנאים שבתוספתא כאן.
נראה שתנא קמא מפרש את משנתנו שהפרוכת השנייה אינה הפרוכת הכפולה של קודש הקודשים, אלא הפרוכת שהיתה על פתח ההיכל שגובהו עשרים ורוחבו עשר. ואף על פי שהיו שלוש עשרה פרוכות במקדש (בבלי יומא נד,א וכתובות קו,א), כולן לא היו אלא לצניעות, אבל זו שעל פתח ההיכל היתה מחיצת חובה, והיתה כנגד מסך פתח האוהל שבמשכן.
כל התנאים שבתוספתא כאן היו מקובלים שהיתה פרוכת מקופלת במקדש, וכולם סוברים שלא עשו אלא שתי פרוכות חדשות בשנה, וכולם סוברים שלא היתה אלא פרוכת אחת בדביר (כרבי יוסי במשנה יומא ה,א), וממילא סברו שהיתה פרוכת אחת בעלייה, כדי להבדיל בין עליית ההיכל לעליית קודש הקודשים. לדעת תנא קמא עשו שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לפתח ההיכל, ופרוכת של העלייה היתה באה מפרוכת הדביר של השנה שעברה, ויש כאן העלאה בקודש, ולכל הפחות אין כאן הורדה, מה שאין כן בפתח ההיכל, שאין להשתמש שם בפרוכת ישנה של הדביר, ולפיכך עשו בשבילו פרוכת חדשה בכל שנה. ורבי יהודה סובר שעשו שתי פרוכות חדשות בכל שנה, אחת לדביר ואחת לעלייה, ולפתח ההיכל היו משתמשים בפרוכת ישנה של הדביר.
רבי חנינא בן אנטיגנוס מבאר את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שהכוונה שהיו עושים שתי פרוכות לדביר, אחת לשימוש ואחת למילואים (שמא תיטמא אחת מהן), ואף הוא סובר כרבי יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת לדביר. ונראה שרבי חנינא בן אנטיגנוס אינו מודה בפרוכת של פתח ההיכל שהיא כנגד מסך פתח אוהל מועד והיא חובה כפרוכת הדביר. ובעלייה היו משתמשים בפרוכת הישנה של הדביר, כדעת תנא קמא, או שבעלייה לא היתה פרוכת כלל, כמשנה מידות ד,ה וכפירוש הירושלמי יומא ה,ב.
"מערב יום הכיפורים מכניסים את החדשה" אינו מדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס, אלא ברייתא המבארת את משנתנו: "ושתיים עושים בכל שנה", שזהו מערב יום הכיפורים לערב יום הכיפורים ("תוספתא כפשוטה").
כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה
בתוספתא מנחות יג,יט ובבבלי פסחים נז,א שנו: ...חיפו כוהנים פני כל האולם / חיפו כל ההיכל כולו בטבלאות של זהב אמה על אמה בעובי דינר זהב... וברגל / ולרגל היו מקפלים אותן ומניחים אותן על גבי מעלות / על גב מעלה בהר הבית, כדי שיראו העם / עולי רגלים את מלאכתן שהיא נאה... אחר הרגל חוזרים וקובעים אותן במקומן.
• • •