רש"ש על פסחים · דף 29a

גמרא ובדין הוא כו' דאפילו תוך זמנו מותר בהנאה. מדברי התוס' מוכח להדיא דל"ג תיבת בהנאה:

גמ' ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר כו'. לכאורה לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך בחו"מ סימן שפ"ח ס"ק נ"א דבקנסא דרבנן נמי אמרינן מודה בקנס פטור והכריע כן בתשו' ש"צ סי' ק"ט (ועמש"כ עליו בגיטין נג) גם בזה וכיוצא בו אם הודה מעצמו לא קנסינן ליה דאין לחלק ולומר דל"א מב"ק פטור אלא בדבר שבין אדם לחבירו שקנסוהו שישלם לחבירו אבל באיסורא ל"א הכי. דהרי רש"י בר"פ התערובות (הביאוהו התוס' בב"ק מא ב) פי' טעם דאין השור נהרג ע"פ בעלים דמבק"פ. אבל באמת נ"ל דע"כ ל"א מבק"פ אלא היכא דצריך ב"ד שיחייבוהו כמו דיני קנסות דא"ד אותם אלא דיינים סמוכים ועי' בתוס' (ב"ק לג ב) ד"ה א"ב (ובע"ד) ד"ה דאכתי. וכן שור הנסקל דוקא גמ"ד אוסרו בהם אמרי' שאין ב"ד קונסין אותו ע"פ הודאתו. אבל בדבר שא"צ ב"ד לקנסו נאסר גם ע"פ עצמו. וזהו הלשון שאמרו (בב"ק סד ב) אם המצא בעדים תמצא בדיינים:

רש"י ד"ה דישראל נמי. בהנאה לאח"ז. ל"י למאי הוסיף תיבת בהנאה דנראה דהש"ס דק בלישנא לומר בריה"ג בהנאה ובדר"ש סתמא למימרא דאף באכילה שרי:

רש"י ד"ה את יוה"כ. שנאמר וקרהו אסון. זהו לימוד דאביי בכתובות ורבא שם מייתא לימוד אחר. ועי' לקמן (לב) ובפירושו ד"ה כרנבה"ק:

רש"י ד"ה ורב יוסף. עכה"ד. ותימה מדוע סני ליה לאוקמי דס"ל כר"ש בדבר הגל"מ הלא ראב"ש (בב"ק קה ב) וב"ע שם לשמואל סבירא להו כוותיה (ועי' תוס' שם ע"א ב ד"ה וסבר) ובחר לאוקמי דס"ל כריה"ג ונ"ל דס"ל לרב יוסף להאי לישנא דבהקדש אף לר"ש לאו כמ"ד משום דתנן בערכין ספ"ו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ע"ש אלמא דאזלינן ביה בתר השתא ולא משגחינן במה שבימים יבואו יתייקרו וה"נ דכוותה ונכון בעז"ה:

[תוס' ד"ה בדין. ומיהו בשל גבוה קשה כו'. עמש"כ בביצה (יט ע"ב) ליישב בדרך נכון בס"ד] :