מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 4

כל ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד זוקקו לשבועה. האי דינא ברייתא היא כדמייתי התם דף מ' ע"א ושמואל קמ"ל דלמדנו מברייתא זו דבעד אחד אפי' בפרוטה מחייבו שבועה כדמסיק דלא אמרו שבועת הדיינין וכו' אלא בשחיוב השבועה ע"פ טענת עצמו היא כדאמר התם וכך היא המסקנא וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו כ"י ומביאו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל דלמדנו מסוגיא דהכא מדלא מקשי והרי שנים מחייבין אותו בשמא ועד אחד אינו מחייבו בשמא ש"מ שאפי' בטענת שמא נשבעין בעדות עד אחד וזה מוסכם מרוב גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל דכן דעת הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד דגזילה ובזה חולק על רבו הר"י מיג"ש ז"ל ורבינו אפרים ז"ל שדקדקו מדקאמר שמואל התם ל"ש אלא בטענת מלוה ולוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' בפרוטה חייב משמע דטענת המלוה בברי בעינן ואין להאריך במבואר כמ"ש הטור בסי' ע"ה ובש"ע שם סעיף כ"ג וכתב בה"ת בשער ל"ו ח"ד דקרא ומתניתא מסייע ליה להרי"ף ז"ל דכתיב לא יקום עד אחד וגו' אבל קם הוא לשבועה ומשמע דלגבי שבועה אחשביה כשנים דמחייבי אף בספק תובע וכן מהברייתא דקתני כל מקום ששנים מחייבין ממון וידוע הוא ששנים מחייבין אותו אף בשמא כשמביאם לב"ד. ומה שפלפל שם בג"ח אינם דברים מוכרחים. ועיין לעיל בפ"ד הל' ד' ד"ה הרגת את שורי מ"ש בפירוש התוספתא דסנהדרין בעניו טענת שמא: