הלכך שכר שעושין באשכנז מחטים ושעורים חייבים לבערו ומעשה בא' שהעמיד גבינה בחלא דשכרא ואסר ר"ת להשהותם בפסח כיון דאוקומי מוקים חשיב כמו בעינייהו וכ"כ סמ"ג דאיכא משום בל יראה בשכר שלנו שיש בו שעורים כזית בכדי אכילת פרס: לשון ריא"ז והשעורים מחמיצין ע"י תערובת מים שבהם שאם אין בהם מים מי פירות לבדם אינן מחמיצין וכן מבואר בתלמוד של א"י:
וכתב הטור דדעת רבי' לפסוק כחכמים שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה אלא איסור דרבנן ולפי זה מותר לערבו לכתחלה לפני הפסח להשהותו עד לאחר הפסח ולזה הסכים הרא"ש ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כותח וכל אלו שאין נותנין אותו אלא לקיוהא בעלמא אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא: לשון ריא"ז ועוברים על כל המינים הללו בבל יראה ובבל ימצא ולוקין על אכילתן ואין חייבים עליהם כרת ולא חייבה תורה כרת אלא על האוכל חמץ גמור בעינו ולא כאלה שהוא ע"י תערובות אפילו אכל כזית מן הכותח לוקה עליו הואיל ויש בו טעם מן החמץ אע"פ שרובו היתר מצטרף ההיתר עם האיסור והרי הוא כאילו הזית כולו אסור נתערב החמץ במינו הרי הוא בטל מן התורה ברוב ההיתר ואין איסורו אלא מדברי סופרי' והוא שנימוח ואין ניכר החמץ בעינו אבל אם החמץ ניכר בעינו ואכלו יחד עם ההיתר מצטרף ההיתר עמו להשלימו לכזית לחייבו מלקות ולא כרת כמבואר בקונטרס הראיות: