מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 3

ותני ר' חייה שלשה עשר. הכי איתא בתוספתא ריש פ' תשיעי. ובבבלי גריס לה משום תוספתא דר' אושעיא ור' חייא חני כ"ד. ותאמר התם דף ה' ע"א לתנא דידן תנא מנינא למעוטי דר' אושעיא ולר' אושעיא למעוטי דר' חייא ור' חייא למעוטי מסור ומפגל ופירש"י ז"ל מפגל כהן ששחט קרבן של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך להביא אחר. בחטאת פסול לגמרי הוא אלא דנקט לא עלו דבכל הקדשים איתא וברור הוא דבמזיד איירי הכא ואע"ג דבשאר נזקין אמרינן אדם מועד לעולם שאני הכא דהיזק שאינו ניכר הוא אליבא דידן דקי"ל דלא כחזקיה ועיין בתוס' דף הנ"ל ד"ה דאי שמיה היזק. וזהו אליבא דאוקמתא דהש"ס לר' חייא אבל באמת קי"ל כר' יוחנן דלאו שמיה היזק ובמזיד קנס חכמים הוא כדאמרינן בגיטין פ' הנזקין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין. ויצאתי לידון בדבר הלמד מענינו דמהאי ענינא ראיה גדולה למה שפסק הרמב"ם ז"ל ר"פ ט"ו מהל' פסולי המוקדשין שאין המחשבה פוסלת בקדשים אלא כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא וכן החטאת והפסח ששחטן במחשבת שינוי השם בטעות כשרין שעקירה בטעות אינה עקירה. והכ"מ נתן טעם לזה דבמנחות דף מ"ט ע"א איפלגו אמוראי אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא ורבא דהוא בתרא ס"ל דלא הוי עקירה. ובס' ברכת הזבח תמה ע"ז דהתם ע"כ רבה גרסינן מדמסיק התם רבה לטעמיה דאמר מחשבה דלא מינכרה פסל רחמנא מחשבה דמינכרה לא פסל רחמנא ורבה הוא דס"ל הכי בריש מנחות אבל לרבא איפכא שמענא ליה התם. והוא ז"ל נתן טעם לפסק הרמב"ם שפסק כהתוספתא שהביאו התוספות שם דהוי סייעתא לרבה ואף דהתוס' דחו לה הרמב"ם לא ס"ל הכי ע"ש. ולי נראה דיש הוכחה גדולה לפסק זה ומהאי תלמודא דמס' גיטין ראיה שאין להשיב עליה. דהא בשוגגין פטורין דבפיגול ע"כ דפיגולן פיגול דאל"ה לא שייך פטורין וכן אמר במנחות שם בהדיא ותני עלה פיגולן פיגול. ושוגג דקאמר היינו באומר מותר כדמוקי לה האי תלמודא בפרק הנזקין. וה"ג התם גבי מטמא ומדמע דקתני התם בשוגג פטור עד כדון כסבור שהוא חולין היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא הכהנים שפגלו מזידין חייבין שוגגין פטורין מה אנן קיימין אם כסבור בהן שהן חולין ויש פיגול בחולין אלא כן אנן קיימין ביודע בהן שהן קודש וסבור לומר שמותר לפגל בקודש וה"נ בתרומה כן ע"כ. ואי דסבירא לן עקירה בטעות הוי עקירה מנא ליה להש"ס להכריח דבאומר מותר נמי שוגג הוא דילמא שוגג דפיגול מיירי שהיה סבור שהוא שלמים ושחט חטאת לשם שלמים וכדדייק במנחות שם אלא ודאי פשיטא ליה לסתמא דהאי ש"ס דעקירה בטעות לאו עקירה היא וא"כ סייעתא גדולה להאי מ"ד דס"ל הכי ומש"ה פסק הרמב"ם בפשיטות כן ועיין במה שכתבתי בגיטין ובמראה הפנים שם בס"ד: