מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 2

במועד מנין. כדפרישית בפנים דאשמעינן האי ש"ס דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה והילכך מקרא דכי יגוף הוא דיליף ולא מכי יגח דלעיל משום דמיירי באדם ובבבלי דף ל"ז פלוגתא דאמוראי דרב זביד סבר דסתמא הוי מועד ורב פפא סבר דאינו מועד. וכתב הרי"ף ז"ל וסוגיין כרב פפא. וטעמיה מדתני בברייתא התם ת"ר ראה שור נגח שור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לשוורים. וזה כרב פפא דלרב זביד נעשה מועד לכל המינין ואם דהתוס' מיישבין הסוגיא גם לרב זביד וכגון שראה שאר הבהמות ולא נגחן. מ"מ פשטה דברייתא משמע דהנגיחה והסירוגין הכל בשוורים ולא ראה שאר המינים בינתיים. וגם לקמן התם בבעיא ראשונה ושנייה צריך ליישב בדוחק לרב זביד כדפירשו התם ע"ש וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו מהל' נ"מ הלכה ח' כרב פפא. שור שהוא מועד למינו ה"ז אינו מועד לשאינו מינו הועד לאדם אינו מועד לבהמה. ובענין מועד לבהמה אי הוי מועד לאדם. לכאורה נראה דלרב זביד הוי מועד לאדם כדאמר התם בדף מ"א על קושית הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחח לה ומתרץ רב זביד כגון שהרג ג' בהמות. אלא דהתוס' בדף ל"ז כתבו דחזר בו רב זביד כדפריך עליה התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה. כן היא גי' רש"י והתוס' שם. וסיימו התוס' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין עכ"ל ר"ל דקאמר בריש מכילתין אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח וכו' ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ולרב פפא כבר יישבו התוס' שם ד"ה ומילתא וכו' ע"ש. (ומה שפירש המהרש"א בזה. אף דנראה דלא היה כתוב לפניו דריש מכילתין אלא ההיא דמכילתין מ"מ פירושו קשה מאד ע"ש). והרמב"ם בפ' עשירי מנ"מ הל' ג' כתב. והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג ג' עכו"ם וכו' או שהרג ג' בהמות הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכבר הקשה ע"ז הה"מ ז"ל דאפי' לגי' רבינו דגריס התם בדף מ"א הכל בניחותא ולא גריס אלא מ"מ הוא עצמו כתב דמועד לאדם אינו מועד לבהמה ומכ"ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. והכ"מ תירץ דרבינו מחלק בין נזקין לקטלא דהכא במועד להרוג בהמות הוי מועד לאדם וזהו שדקדק רבינו לכתוב ה"ז מועד להריגה עכ"ל. ומ"מ עדיין קשיא ההיא דריש מכילתין לדברי רבינו דכמאן אתיא. וגם צריך טעמא לקושטא דמילתא מפני מה שינה הכתוב בלשון גבי אדם כי יגח וגבי בהמה כי יגוף. והלח"מ כתב דלדעת רבינו אפשר לומר דההיא סוגיא כרב פפא אתיא וזהו כפי' הר' מנחם שהביאו התוס' שם דלענין חזרה איירי דחזרה דבהמה לאו חזרה היא וחזרה דאדם הויא חזרה ורב זביד יחרץ דנקט באדם נגיפה דאית ליה מזלא ובבהמה דלית לה מזלא נגיחה ואע"ג דלא הודיענו הכתוב מילתא אגב אורחא כלל מ"מ נקט הכתוב לשון המתיישב דהוא קושטא דמילתא זהו תוכן דבריו ודוחק. ולענ"ד נראה דודאי בענין החילוק שבין נזקין למיתה בזה ראה רבינו להכריע דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וכסברת הכ"מ דמאי שנא האי קטלא מהאי קטלא. ובענין הסוגיא דריש מכילתין מפרש רבינו דכרב זביד אתיא. והיינו משום בבא דרישא דקאמר התם מועד לאדם הוי מועד לבהמה אבל בבא דסיפא דכ"ע מודים בה. וזה דלענין נזקין מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם זהו פי' מילתא אגב אורחא קמ"ל וכלומר דאע"ג דקרא לענין מיתה מיירי אגב אורתא קמ"ל דלפעמים יש חילוק בין בהמה לאדם והיינו בנזקין מועד לנזקי בהמה לא הוי מועד לנזקי אדם ולפיכך שינה הכתוב. ומועד לאדם וכו' דקאמר ה"ק אפילו למ"ד דמועד לאדם וכו' מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ובזה מתורץ ג"כ לרב פפא דלהכי לחוד הוא דצריך לשנות הכתוב להשמיענו זה ובהא לא פליגי רב פפא ורב זביד. ואם מועד להרוג בהמות לכ"ע נמי מועד לאדם מכח הסברא דמאי שנא. והא דלא פסק רבינו ככולא דהאי סוגיא ואפילו בבבא דרישא. משום דהאי סוגיא דפ' שור שנגח היא עיקרית דהתם בעיקרא דהאי דינא משתעי ומשם מוכרע כרב פפא דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה. ונמצא הא דשינה הכתוב מתורץ לכ"ע לרב זביד לאשמועינן תרווייהו במועד לאדם ובמועד לבהמה. ולרב פפא לענין מועד לבהמה לחוד הוא דצריך להשמיענו. וכן נמי אמרינן מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה. וא"כ סוגיא דריש מכילתין הכל לענין נזקין ואתיא כרב זביד והוא ז"ל פסק כרב פפא מטעמא דאמרן:

המבעה כי יבער וגו'. כדפרישית בפנים דנראה מסתמא דהאי ש"ס דמפרש להמבעה דמתני' לשן ולרגל וכדאמר לקמן כמה דאישתעי קרייא אישתעי מתני' כמו שהן נכללים במקרא אחד כמו כן כוללן התנא בשם אחד. ונראה דהאי ש"ס דריש לה ג"כ מובער זה השן כמו דדריש הש"ס הבבלי ואין הפרש ביניהם אלא בראיות דרש הפסוקים דהכא מביא ראיה מוהיה לבער והתם מביא ראיה מכאשר יבער הגלל. והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דהאי ש"ס דריש לשן מכי יבער איש ומובער ותרווייהו צריכי חד דשלח שלוחי וחד דאזיל מנפשה ובהכי מיתרצא קושיא דקשיא מאי שנא דבכולא שמעתין פשיט ליה דשן ל"ש שלח שלוחי ול"ש אזיל ממילא וברגל זו מיבעיא להו ולמדוהו דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל ל"ש עכ"ל. ולע"ד אין כל זה מוכרח. ואנן חזינן דמכי יבער לא דריש מידי דסיפיה דקרא פירושא דרישיה הוא וה"ק כי יבער איש שיגרום שבהמתו תעשה היזק בשדה חבירו ומפרש מם הוא ההיזק באחת משתי אלה בושלח את בעירה או בובער וכן פירש"י ז"ל בחומש. ופשוט הוא דמה שכתב רש"י שם שיוליך בהמתו לאו דוקא שהוא יוליך דאין במשמעות פשט המקרא אלא שלא יהיה הוא הגורם שלא שמר את בהמתו מלהזיק. ועכ"פ גופי הניזקין לא למדנו אלא מושלח ובער ולא מכי יבער. והא דקשיא מ"ש בשמעתין פשיט ליה אזיל ממילא בשן יותר מברגל היינו מדשינה הכתוב בלשון וכתיב ביה ובער ולא ושלח כדמשמע מפירש"י בשמעתין. וכן צ"ל בהא דפשיט ליה התם לעיל דברגל אפילו לא מכליא קרנא יותר מבשן משום דשינה הכתובו וכתיב ביה ושלח ולא ובער ומה"ט נמי נאדו התוס' מתירוץ רש"י בד"ה והא דמכליא קרנא שהקשו וליכתוב רחמנא ושלח וכו' ר"ל משום דלשון ושלח לא הוי משמע לן דדוקא במכליא קרנא דא"כ הוה קשה ליכתוב במקום ושלח ובער כי היכי דלא נטעי וק"ל. ולא דמיא להא דאמרינן בעלמא גבי תושב ושכיר: